המאבק הוא לכאורה בין שני מחנות פוליטיים, אך הכל מתמקד במועמד שבחר
כל מחנה להנהגת המדינה.
בראש מחנה השמאל – מועמד רב נסיון, שהגיע מלב הממסד הפוליטי. כבר בראשית
דרכו ליווה ראה מקרוב ומבפנים איך מתפקד המנהיג, ועכשיו סוף סוף, אחרי מאמצים וכשלונות
קודמים, הצליח להבחר למועמד להנהגה מטעם מפלגתו. הנצחון נראה כמונח בכיסו, כאשר
כולם רואים ביריבו קוריוז פאתטי.
היריב, בראש מחנה הימין, היה מועמד שונה לחלוטין. אדם שמסומן כאויב הממסד, והוא
עצמו רואה בממסד השלטוני הותיק אויב ושורש
רע. אדם שראים רואים בו מטורף קיצוני, חסר אחריות, מתלהם ומחרחר מלחמה, שאוי ואבוי
אם יזכה לעמוד בראש המדינה (לא שזאת אפשרות אמיתית).
אבל מה שהופך לעניין הקובע הוא הבדלי האישיות בין המועמדים. מועמד
הימין הוא אדם חם, בעל ביטחון רב. נואם מוכשר שיודע להלהיב את שומעיו, וגם שואב מהם
כח. שפשוט נולד לעמוד בפני קהל גדול. שלעולם אינו קורא מהנייר, ועושה שימוש רב
בכפות ידיו. ואת כוחו להלהיב הוא רותם ללעג ליריב ולדמוניזציה שלו. מועמד השמאל
אדם מאד אינטילגנטי אך יש בו משהו מסוייג ונח להפגע. כצפוי, הולם בו מועמד הימין
ללא רחם וגורם לו להראות לא אמין ולא אחראי, מי שאסור לסמוך עליו בשעת מבחן.
(למרבה האירוניה, מי שנעץ את הסכין הראשונה והעמוקה ביותר בתדמיתו של מועמד השמאל הוא דווקא מתחרהו-עמיתו, בן אותו
מחנה, שהתחרה נגדו הבחירות המקדימות. בהמשך, אמנם התייצב לצידו, אך הדבר היה מועט
מדי ומאוחר מדי).
חוסר ההתלהבות ממועמד השמאל בקרב מחנהו שלו, יחד עם תחושת מיאוס בשל
אווירה של שחיתות שלטונית הביאו באופן בלתי צפוי לחלוטין לנצחון מועמד הימין. התמיכה
הרחבה במועמד השמאל בקרב האוכלוסיה העירונית והמשכילה, הקשר לממסד והגבוי הרחב מהתקשורת לא הספיקו. "שונאי הממסד"
בישובים ובמחוזות הנידחים, בעיקר בקרב חסרי ההשכלה, אשר הרגישו שתמיד מזלזלים בהם,
מצאו הפעם דמות להאחז בה ולהזדהות אתה והם שהכריעו את הכף יחד עם גורמים דתיים
שנטו אחר עמדות הימין.
הנצחון התקבל בתדהמה עצומה וכונה "רעידת אדמה פוליטית". אצל מתנגדיו, נוצרה
תחושה של "סוף העולם", טראומה
וחרדה גדולה ממה שצפוי. העם טעה, ובגדול.
אין מוסר השכל לסיפור*
* השנה -1977. בגין מביס בבחירות את פרס ומתמנה לראשות הממשלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
