כל הדברים גדולים כקטנים

לאחר שכבר עברתי מהפכים לכאן ולכאן איבדתי את התקווה לפתרון של שלום לסכסוך בו אנו שקועים ועיגנתי את הסטריאוטיפ האחרון על דמותו של האויב הערבי. ובכל זאת, בעיקר בגלל אותו פגם אצלי שתמיד משאיר סדק לאופטימיות ולעולם אינו משלים עם דבר כסופי כל עוד הוא לא כזה (ולעיתים גם אחרי), ותמיד רואה דבר כהפיך כל עוד אפשר, הנה מצאתי גם כאן סדק בחומה. וסדק קטן שכזה הוא לא רק שביב שאפשר להאחז בו אלא שכמו בשבירת הסטריאוטיפ ובהפרכתה של תיאוריה מדעית עצם קיומו יכול לערער ולהרוס את כל החומה והמבנה אשר אוחז באותו סדק. ולפני שאתאר את אותו הסדק אני רוצה עוד להתעכב לרגע בעניינה של אותה אופטימיות. שהפסימיות תמיד עוסקת ומניחה כל מיני צרות שעדיין לא התרחשו, ובכך תמיד נכנעת בפני הלא אמיתי ולא קיים, וכל כולה מתבונן רק בעתיד ושוכח ומחמיץ את ההווה שהוא כמובן טוב יותר מאותו עתיד מפניו היא חוששת. והאופטימיות, היא עוסקת בהווה בלבד, וכל צרה שלא התרחשה הרי אמנם לא התרחשה, כלומר היא לא עוסקת בצרות שלא ממש קיימות. והתאור הזה כולו נכון לאותו מצב בו ההווה טוב ביחס לאותה אפשרות עתידית. אבל אפילו כשהמצב רע, וההווה נורא, עדיין חוששת הפסימיות מן הגרוע יותר. דבר אחרון לפני שנניח להן, בדיחה שעוד אתייחס אליה בפוסטים הקרובים –

האופטימי חושב שאנו חיים בטוב שבכל העולמות. הפסימי חושש שאכן זה נכון.

ובכן, הפוסט הקודם ובפרט כמה תגובות אליו דיברו על הקשר שבין התרבות והשפה. והאויב המדובר, תרבותו ושפתו היא הערבית, ולמרות קרבתה המשפחתית לשפה העברית, הרבה יותר מאשר קירבתן של שפות אירופה, קיים שוני ביניהן, ויתרה מכך, השוני הזה הוא נושא הדיון (אם כי, יש להודות, כאשר שתי תרבויות או ישויות, דוברות ומבינות את אותה השפה בדיוק, ורוצות את אותו הדבר בדיוק, הרי שהויכוח בינהן, כאשר הן אוחזות באותה הטלית, יכול להיות מר וקשה לא פחות).

איש ערבי שעבד אצלנו רשם לי חשבונית (כן, כן!) על עבודתו. שמתי לב לשם החברה שלו – סג'ע, ושאלתי על אודותיו. הוא סיפר שהשם הוא שמה של בתו. "ומה פירוש השם?" הוספתי ושאלתי ותשובתו הקסימה אותי - סג'ע פירושו השקט של הלילה. ויותר מכל דבר אחר אי פעם, הידיעה שיש מילה כזאת בשפה הערבית נסכה בי אהדה וענווה וכבוד ויצרה את אותו סדק ששום דבר לא יוכל לאטום.

מי שמביט אל שמי הלילה ומקשיב לשקט, אחי הוא. ולו לשעה קלה.