ממש כמו המשרת שגם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם שילם את הקנס.
קודם יצאנו למלחמה, כשיכולנו להפסיק לא הפסקנו וכשיכולנו להמשיך לא המשכנו. בסוף נבהלנו וברחנו. ויצאנו לדרך המשא ומתן והעמידה על המקח אבל אז נכנענו וקיבלנו את דרישות הצד השני.
בסופו של דבר עשינו את העסקה ולא קיבלנו את התמורה אבל לא יפה להתלונן.
הקושי הוא לא ממשלה שעושה טעויות אלא שעושה את כל הטעויות, בזו אחר זו.
כי על כל מעשה תמיד יקומו מבקרים, נותני עיצות וחכמים בדיעבד ויצעקו להיפך, ואין נכון או לא אלא רק מבחן התוצאה והתוצאה תלויה במעשים. אבל כל הטעויות, בזו אחר זו? כמו הלוגיקה המעוותת של "דיינו" בהגדה של פסח שאומרת שאפשר לעשות חצי עבודה או שלושה רבעים ואז להפסיק ולזרוק את השחקנים לעזאזל. זה אולי טוב לכביש. לא לגשר.
מזה שנתיים מספרים לנו שניצחנו במלחמה. היום באמת הסתיימה המלחמה ההיא. רק היום. למי שעדיין לא ברורת התוצאות, שיסתכל כאן ויסתכל שם ויבדוק.
הנה בדיחה מהספר שלי -
איש אחד מגיע הביתה ומוצא את אשתו במיטה עם החבר הכי טוב שלו. החבר קופץ ואומר - "למי אתה מאמין - לעיניים או לחבר הכי טוב שלך?"
הרגשה מחורבנת, לשלם את כל המחיר, ולהפסיד.
ובמשפחות, בכי. תקוות שוא התחלפה בודאות. הבכי שהמתין בפנים שנתיים ימים מצא את דרכו החוצה. לפעמים, תקווה היא כח מיטיב, משענת. תקוות שוא היא משענת קנה רצוץ. טוב שזה נגמר. הכאב והבכי אמיתיים. הם באו כדי להשאר. שום מעגל לא נסגר. זה רק מתחיל. נזכור אותם. בטוח שנזכור אותם.
סיפור שאין בו שום דבר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
