כל הדברים גדולים כקטנים

הגיע הזמן להפרד מצילומי הרחוב. את התמונה הזאת אני אוהב כי יש בה תחושה של מאחורי הקלעים. היא לוקחת אותנו מחוץ לזירה, מחוץ למצטלמים. נדמה כאילו המצלמה ניצבת בגבו של הצלם ומראה צלם מצלם צלם.

נפרד גם מהנוכחות הגרפית של הרחוב וארבעת הצועדים.

מהנוכחות שלהם ברחוב, גם כשהיא נוכחות מיד שניה,

ניתן כבוד לחיפושית החמישית שבתמונה

נהנה מהיצירתיות של האנשים המבריקים

נחזור למקור, ונזכור שזהו קודם כל אלבום של מוסיקה

(ונראה מה אפשר להגיד על אלבומי מוסיקה)

את התמונה הראשונה כדאי לראות ממש מרחוק.

ובדרך החוצה, אל תשכחו לעבור בחנות המזכרות. (לא שיש לכם ברירה)

ולכל הפחות, קחו לכם איזה טישרט.

כעת נוכל לשוב סוף סוף לתכנית המקורית. השאלה הפתוחה היא האם הסטיה מהתכנית היתה מוצדקת. האם אכן לצילום של אבי רואד יש זיקה לציור של מוצא האדם, או שזהו רעיון פרוע שלי? לבורא האדם פתרונים.

תם (אבי רואד), אך לא נשלם (מוצא האדם). אפילו לא התחיל.

קישור לפרק הקודם.

ואולי הסדרה הזאת מתאימה גם לתחרות על הביטלס.

ראינו כיצד אפשר לשאוף עוד ועוד לשחזור מלא של הצילום המפורסם בהשתתפות עצמית. למצוא את המקום המדויק, וההרכב, והתנועה, ואפילו התלבושת, ואם כל זה לא מספיק אפשר להביא את הצילום המקורי אל השחזור הפרטי. כל זה איננו אומר שכדי ליצור אבי רואד פרטי יש צורך בכל הפרטים. להיפך. המהות של צילום אבי רואד כל כך מזוקקת שדי לגעת בה כדי להתחבר אליה, כמו התקרבות למטען גדול מאד של חשמל סטטי - אם תתקרב מספיק הוא כבר יפרוץ אליך. בשביל אבי רואד, אפשר להסתפק בכל מעבר חציה, ואפילו בלעדיו. נראה כעת כיצד אפשר להתרחק עוד ועוד - ועדיין להיות באבי רואד.

שימו לב כיצד החושך משנה את האווירה ומרחיק אותנו מהמקור כמעט עד איבוד הקשר, למרות שזהו צילום אבי רואד מובהק מכל היבט אחר.

לאחר שהתרחקנו ככל האפשר, נשוב לתוך הצילום המקורי, ונראה כמה שעשועים (לא תמיד מצחיקים). לפני כן כדאי לקפוץ לביקור למקומות אחרים. האוסף שלי הוא ממש לא היחיד ולא המלא.

התמונה עם הזברה דווקא כן מצחיקה. עובדה. הנה בדיוק אותה בדיחה, אשר לדעתי נהגתה בנפרד, ולמרות מעבר החציה לא הייתי משייך אותה לנושא אילו עמדה בזכות עצמה.

המשך יבוא.

קישור לפרק הקודם.

קישור לפרק הבא.

ראינו כי כדי להצטלם במעבר החצייה המפורסם יש להתייצב ברביעיות. הבה נבחן האמנם תנאי זה מחזק את האפקטיביות של הצילום.

שימו לב כיצד הארבעתיות משפרת את היצוגיות עד כדי כך שכולם, מתוך כורח פנימי ומבלי שתאמו אלו עם אלו, מתייצבים בתנוחה היצוגית והמחייבת של ארבעת הצועדים. טוב אולי חוץ מהרביעיה הזאת.

אך יש מי שלא יסתפקו בכך. מי שרוצה להיות בנעליהם של הביטלס, חייב להכנס לנעליהם (אלא אם כן הוא בתפקיד של פול)

ולא נורא אם נקלעתם בטעות לתקליט אחר

ליתר בטחון, תמיד אפשר להסתמך על המקור

המשך יבוא.

קישור לפרק הקודם.

קישור לפרק הבא.

אם כן, אני טוען שהצילום של אבי רואד הוא אייקון בפני עצמו, והנה ההוכחה הפשוטה -

הנה עוד אורחים לרגע במעבר החציה

אולם, הוכחה נוספת להיות אייקון היא האפשרות להכנס לדמותו (ואף לנעליו, אם לא היה פול צועד יחף).

כל אחד רוצה להיות אבי רואד.

שימו לב כיצד בתמונה האחרונה, צולם אותו האיש פעמיים וערך את עצמו. כי באבי רואד אינך צועד לבדך. האיש באדום שכפל את עצמו אך התעייף. האמת היא שכדי לחצות כהלכה, חייבים לבוא ברביעיה, וברביעיה בלבד, כפי שמורה התמרור בתמונה הבאה.

המשך יבוא.

קישור לפרק הקודם.

קישור לפרק הבא.

נחזור לרגע לעניין. האופי החזותי הראשוני בציור שלנו הוא של מבט מהצד באדם הצועד בנמרצות. יש אנשים כאלה. הנה -

וכשסיפרתי על צדוק בן-דוד, הפנה אותי שדות לאתר המרתק שלו. ושם, כשראיתי את העבודה הזאת, רק התחזקתי לגמרי בטענה ובתחושה שלי, של רישום שקם ועומד בחלל, על כל מה שזה גורם למתבונן. העבודה שהצבעתי עליה כאן מבוססת על ציור ידוע שאין לי מושג מה מקורו. זהו ציור, או תרשים המתאר את מהלך האבולוציה, וצועדים בו בסך, בזה אחר זה, האדם וכל אבותיו הקופיים. הרי כאן הזדמנות נוחה לצאת לעוד מסע בעקבותיו של אייקון תרבותי. בהזדמנות זאת אוכל להודות כי זהו בדיוק הציור שהוליד אצלי בזמנו את כל הפרויקט, ובסוף הסדרה אולי גם אסביר מדוע.

אם כן, הבה נביט תחילה בגיבורינו. כאמור, בניגוד ליצירות האחרות בסדרה, פרי עבודתם של ציירים ידועים, במקרה הזה לא רק שאין לי מושג מי יצר את הציור המקורי, מתי ולמה, אלא שאף אינני יודע לומר מי הוא הציור המקורי ואיך בדיוק הוא נראה. אני רק יכול לתאר לעצמי, על פי נוסחת "הרב קובע", שכך נראים הגיבורים.

כל כך רבים וטובים עשו שימוש בציור זה, שכל אחד טרח ותאר גירסה משלו.