כל הדברים גדולים כקטנים

מה עוד ניתן לעשות עם אייקון ידוע? כמובן להשתמש בו כחומר גלם בעבודתך, בעיקר אם אתה צייר קריקטורות (וכאן דבר מעניין, כי השימוש בחומר תרבותי קיים, שהוא מעשה היום יום של כל משורר, יש בו מן המחדוש (סליחה על הבטוי), בדיוק כמו אנשי העבר שנהגו לסחוב אבנים מסותתות משרידי מבנים עתיקים עוד יותר ולהשתמש בהם לבניית ביתם החדש).

הנה הן לפניכם.

שימו לב למוטיב הג'וינט החוזר, אך ביתר שאת, למוטיב השלט. זהו הוא אמצעי חלום המאפשר לנו להוציא לפועל את הרהורי ליבנו, בן רגע, ממרחקים. מה יותר אלוהי מלהיות האוחז בשלט? הנה, סטיה קצרה לעבר אלוהים מציור אחר, אשר שולט בעולמו.

והנה מצעד הדמויות הנככנסות לתפקיד כפי שמורה להן הציור (תמיד אותו התפקיד. זה של אלוהים כבר תפוס).

ואיך אפשר בלי נגיעה סימפסונית?

וכעת מעט משחקי ביצירה, החל מהשימוש הסתמי,

אל היצירתי והמקורי יותר,

לסיום, כאשר עוסקים במיתוס הבריאה, אי אפשר להתחמק מהעימות ההולך ומתגבר בין חסידי הבריאה התבונית (שעל גודל תבונתה אני חולק) ובין התורה האבולוציונית.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

תם פרוייקט בריאת האדם.

קישור לפרק הקודם.

מעניין לשים לב לציור הזה שככל הידוע לי צויר ע"י ג'וטו, מאתיים שנה לפני מיכלאנג'לו. הרעיון של יד מול יד כבר קיים, אבל כדאי להזכר לרגע ברישום של מיכלאנג'לו כדי להבין את חשיבתה של עצמת הביצוע שלו.

כעת קל יותר להבין מדוע עבודות המנסות סתם לחזור או להשתמש ביצירה, מבלי להוסיף הברקה משלהן, נראות דלות למדי.

כעת ננסה לצאת ממסגרת הדו מימדיות. אחרי, לחנות המזכרות.

הקיר מוכר. למען האמת, מה שמשך את תשומת ליבי היו מיכלי המים השחורים והמוכרים על הגגות. זה נראה מכאן. וגם הקיר. ואז זהיתי את החומה. הציור ענק. הוא מופיע בצד הפלשתינאי, וחושף תופעה שלא הייתי מודע אליה. בזמנו הייתי בברלין המחולקת וראיתי את החומה, שנים אחדות לפני שנהרסה. הצד המערבי היה כולו אתר גראפיטי אחד ענק, עד כדי כך שכאשר נהרסה החומה ראיתי בכך גם מעשה ונדאליזם המשחית מוזיאון שלם של יצירה ויצירתיות אנושית. מבטיח בהמשך פוסט בנושא.

זהו בינתיים. המשך יבוא.

קישור לפרק הקודם.

כל המבוא המפורט והמובן מאליו על מרכזיותן של הידיים, מצביע על יצירה שבה האלמנט המרכזי הוא שיחה ומתח בין שתי ידיים. וכאשר מנסים לבדוק ולחפש מגוון של וריאציות ושימושים אחרים ביצירה, אין זה מפתיע שרבים רבים בחרו להתרכז בידיים, מה שביניהן.

הנה שימוש ביצירה עם טוויסט בטקסט של הידיים.

והנה הידיים עצמן. כל זוג כפות ידיים, מדברות זו עם זו, בפרופיל, הוא צאצא של האב הקדמון של מיכלאנג'לו, מי פחות, מי יותר.

סמוך עלי, יהיה בסדר

לידיים במעמד הבריאה יש גם תפקיד של נתינה. על כן, גם למה שניתן יש משמעות.

עסקנו לאחרונה בבריאה מיד שניה – האשה שנבראה מצלעו של אדם, שזה יפה - אבל לא חכמה. כמו להרוויח את המליון השני. עכשיו נעבור למקור. בריאת אדם יש מאין. החלק של יצירת הגוף גם הוא טריוויאלי. כל פסל חובב יכול ליצור אדם מעפר. הטריק האמיתי הוא הניצוץ האלוהי, להפיח רוח חיים (אם כי גם בנקודה הזאת אין ממש מקוריות. בסך הכל לוקח אלוהים ניצוץ חיים מעצמו ומעביר חתיכה קטנה לגוש העפר שפיסל. כל אלהים יכול). בכל זאת, אפשר להגדיר את בריאת האדם כרגע מכוננן בחיי המין האנושי. מי שהפליא לתאר ולהעניק מראית עין לסיפור, ממש לקבוע לו תו תקן, היה מיכלאנג'לו. כך נראית בריאת האדם כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית.

מכל המבנה הזה של יחסי אלוהים-אדם, הכל מתרכז בידיים. במתח של כמעט נגיעה. היד, היא האיבר הנותן והמקבל. מפגש הידיים הוא החלק העיקרי והמוכר ביותר ביצירה. די לראות אותן ומייד לזהות, וכל היתר הוא תוספת. כאילו אין תפקיד לאלוהים ואדם אלא לשמש מעמד לידיים.

יש בידיים עצמה של הבעה, של יכולת להקרין, לשדר ולקלוט. ידיים הן הכלי שלנו לגעת. כף היד היא הפוטנציאל של הנגיעה. שתי כפות ידיים הן קשר. קשר של שיתוף, של שליטה, תמיכה, הגנה, חיבור. הבה נתבונן מעט בכח ההבעה של כפות הידיים.

אני בבעייה. הנה פרק הסיום. הגעתי לתחתית החבית של האוסף הקטן. פינאלה, אבל לא גראנד פינאלה. ההיקף של הפרויקט האחרון היה חריג בגודלו, ולפחות בעיני עצמי נבנתה ציפיה לקטע הסיום המרשים. ואין לי. סתם נגמר. כמו לפעמים החיים. סליחה.

מה בפרק הסיום? עוד התפרקות. כבר לא בית ולא קלשון ולא כלום. פשוט אנשים מנצלים הזדמנות ומאלתרים פוזה והנה גם הם חלום אמריקאי לרגע. אחדות מהתמונות כאן הן עדיין אמריקן גותיק מאושר, אחרות בקושי, ולא מעטות - כבר לא. חצו את הגדר, יצאו בחוץ, והן כבר לא. חשוב לצפות בהן. אין כמו העבודות שמחוץ לגדר כדי לזהות בתוך הרצף את מיקומה של אותה גדר. בחנו והחליטו בעצמכם. מן הסתם, כל אחד יצייר לעצמו קו שונה. זה מה שעושה את הקו למעניין- עובדת היעדר קיומו אלא בראשם של הצופים.

מי הראשון שחשב שתמונה זאת או אחרת שייכת לנושא? האם המצולמים והצלם? מי שהעלה את התמונה לרשת? אני, האספן? אתם הצופים? האם זה משנה? ואיך היה נראה הפרק הזה אלמלא אלה שקדמו לו? הוא לא היה. והרי זאת משמעותה של תרבות - שכל כולה נדבך על נדבך, עומד על גבו של זה שקדם לו ובונה מבנה שראשו בשמיים.

הנה התמונות לפניכם, כמעט ללא מילה נוספת.

חלוצים בארץ ישראל. צולם בשנות ה-20, לפני שהוצג הציור של ווד.

התמונה הזאת נקראת Latin American Gothic

תם פרויקט אמריקן גותיק.

הפרק הקודם:

פרק 11

הפרויקט הולך ומתקדם לפי התכנית בצעדים זהירים ומדודים. אני יכול להבטיח שהסוף קרוב מתמיד ואחריו הפסקת אש וקצת נושאים אחרים.

בפעם הקודמת עברנו על שיני הקלשון ושאלנו לאן ממשיכים. כבר ראינו תחליפים בדמות מגרפות שונות, ואכן המעבר מהקלשון למגרפה הוא ברור ומתבקש.

מן המגרפות נמשיך לכלי גינה אחרים. יעלו ויבואו האוחזים באת.

אולי הממדים, אולי הזמינות וודאי הדמיון הפכו את המטאטאים והמברשות לסוגיהן לאביזר קילשוני מועדף.

אולם, כפי שנראה מיד (ולמען האמת כבר ראינו מספר פעמים בעבר) אין גבולות ואין מגבלות. כל כלי יכול להיות קלשון לשעת הצורך, בעיקר אם הוא מכבד ומעיד על בעליו.

ואף תמונה אינה משתווה להצהרה שבתמונה האחרונה

אנחנו קרבים לסיום. הפרויקט הנוכחי היה גדול ורחב מהקודמים מסיבה פשוטה אחת. כאן לא רק מדובר ביצירה שכל אחד מעבד ומגוון. כאן מדובר בנקודת ציון שבה כל אחד רואה את עצמו כאילו הוא האמריקאי המקורי. הרב המכריע של העבודות הוא של אנשים פשוטים שבחרו לחבוש את הכובע ולהכנס בעצמם לנעלי התפקיד.

זה הזמן להציע ולבקש ממי מהקוראים השואף להנציח את עצמו, להיות גותי לדקה, לשלוח למערכת את "האמריקן גותיק שלי". כל העבודות יפורסמו (כולל המקרה הסביר שבסה"כ יתקבלו אפס עבודות).

המשך יבוא.

הפרק הקודם:

פרק 10