כל הדברים גדולים כקטנים

בואו נצא קצת החוצה. הדמות של מונה ליזה, עם הבגדים הכהים וההצללה המיוחדת מתאימה מאד לגירסא בשחור לבן (ללא אפורים), ויותר מכך, מתאימה לשבלונה של מרססי גרפיטי. ואם יצאנו לרסס אותה על הקירות, גם כאן אפשר לגוון ובגדול.

ביותר גדול

והכי גדול

יצירה כל כך מוכרת יכולה לשמש חומר מצוין ליצירה אמנותית, כמקור חיקוי למתלמדים...

וליצירות מתוחכמות  יותר

אפשר למצוא לה כל מיני תחליפים ומחליפים ותמיד יהיה מבחר של חיות

לפני שנסענו לצרפת עם הילדים עלעלנו במספר ספרי טיולים בחנות. היה שם ספר שהתמקד בטיול עם ילדים והיה בו פרק על הביקור בלובר. היו בו הנחיות מפורטות מרגע הכניסה – ישר, שני אולמות, ימינה במדרגות, עד סוף המסדרון, דלת שניה ימינה, שוב ימינה, לחצות את החדר וזהו – שם המונה ליזה. אחר כך, באותה הדרך חזרה החוצה. הציור הכי הכי שכל ילד מכיר ורוצה לחוות.

היא כל כך מוכרת שאם נראה אותה במקרה ברחוב או בשוק, אפילו בתחפושת, נזהה אותה מיד. ואם היא תחלה ויביאו לה מחליפה מיד נבחין גם בכך.

אז מה היה לנו? יש את הפנים, המאוד מיוחדות, שלא דומות לאף אחת (חוץ מכמה דמויות בציורים אחרים של ליאונרדו), ובעיקר העיניים.

התנוחה, ובעיקר הידיים. הבגד הכהה עם המחשוף הריבועי והנוף ברקע עם הנהר התכלכל. אלו האלמנטים. זה המקור. כולם מוזמנים למשחק הוריאציות.

המשחק הפשוט ביותר הוא לקשקש על המקור.

כמו בסיפור שטר בן מיליון, שאם אתה מספיק עשיר אתה כבר לא צריך כסף, כך המוניטין של סמלי התרבות המובילים. מרגע שזכה למעמד שוב אין הוא צריך להוכיח את עצמו ומעמדו מובטח. אני לא מתכוון לאותם כוכבים הדורכים בשמיינו וזוכים לתהילה של רגע. הפעם אני מדבר רק על אותם סמלים שצלחו את מבחן הזמן וזכו בתהילת נצח. כמו המונה ליזה שגדולתה מזינה את עצמה והתהיה אם באמת יש בה משהו כבר אינה יכולה להאמר. אין דרך להתחמק מנוכחותה העומדת בפני עצמה ואינה דורשת הוכחה.

משהגיע סמל כזה למעמדו המיוחד הוא כבר אבן יסוד ונקודת יחוס שיתר הדברים מוגדרים ביחס אליו. משום כך ומתוך הקיום העצמאי שלהם זוכים אותם סמלים לאינספור ציטוטים וחיקויים ואין כמו הציטוטים כדי להבהיר את מעמדו של המקור.

האייקונים התרבותיים עליהם אני רוצה לדבר שייכים לתחום אחד – הציור, ובכלל זה הצילום. במילים אחרות – היצירה הדו מימדית. מכל משעולי האומנות הציור והצילום מאפשרים לעצור מלכת, לעמוד ולהתבונן בהם כאשר הגיוון והחידוש נובע אך ורק מהלך הרוח ונקודת הראות הפנימית של הצופה. באמנות המבוצעת – המוסיקה,  התיאטרון, הספרות והמחול – המצע שעליו מונחת היצירה הוא ציר הזמן. כל מהותה של היצירה היא ההתקדמות בציר הזמן ואין כל ערך לעצור ולנסות להקפיא (הקולנוע שהוא האמצעי היחיד שהוא בר הקפאה הופך מיד לצילום או ציור, ולכן בנסיבות מסוימות אפשר לשייך אותו אליהם). הפיסול והעיצוב הארכיטקטוני והסביבתי, אמנם קפואים בזמן אך חיים במרחב. הם מזמינים את הצופה להיות פעיל ודינאמי, לשנות את נקודת מבטו, ליצור בעצמו את ציר הזמן. אין כמו הציור והצילום, הדו-מימדיים, לעצור אותך וליצור עצירה חיצונית ותנועה פנימית.

נקודת המבט הקבועה הופכת את היצירה עצמה לקבועה ויציבה. היציבות הזאת היא שמאפשרת לה להפוך בקלות לסמל. היא מבטיחה שתמיד, לכל צופה ובכל זמן, תשאר כפי שהיא. היציבות הזאת מאפשר את נקודת היחוס. הרי קשה ובלתי אפשרי להתייחס ולצטט דבר משתנה.

ועוד דבר. הטכניקה של הציור הדו מימדי היא הקלה והפשוטה ביותר למימוש. הקלות הזאת מאפשרת כר נרחב של יצירתיות ונגישות. בפרט היום כאשר המחשב משמש פלטפורמה נוחה הן ליצירה והן להעברת המדיה.

אין לי שום כוונה לנסות להסביר או לחקור מדוע דווקא יצירות מסוימות הפכו לאיקון תרבותי מוכר. יש לי הרגשה שבמקרים רבים אין סיבה מיוחדת. מזל? בחירת העורך? לא יודע. כן יש לי רצון ללקט כמה דוגמאות ולסקור מגוון של ציטוטים, פרודיות ווריאציות.

אז איך מחליטים האם יצירה מיוחדת אכן הגיע למעמד של איקון תרבותי. אמור לי מי מצטט אותך ואומר לך אם אתה חשוב. מקום טוב לפתוח בו, אחד המצטטים החביבים עלי, המצחיק, המדויק והמוסמך הוא משפחת סימפסון, וכל המוסיף גורע. מן הצד השני, הסימפסונים עצמם, כישות, הפכו בעצמם לסמל תרבות וזוכים בעצמם לשמש כמקור ומצע ליצירתיות, וכבר אינני יודע מתי זה עוד רעיון מבית היוצר של הסימפסונים ומתי יצירה של אוהד מן הצד. כשאותו שחקן משמש כמקור וחקיין כאחד, אני אפילו לא יכול להבחין בין שתי הקטגוריות. אז הנה לפניכם מבחר קטן שזכה לכבוד של אייקון תרבותי בנוסח הסימפסונים, וגם להיפך.

הנה כבוד המונה ליזה ועוד כמה קלאסיקות מקירות המוזיאונים.