כל הדברים גדולים כקטנים

בארץ נהוג לחגוג את "ראש השנה המקומי" לצד "ראש השנה הבינלאומי". מדובר בשתי חגיגות שונות לגמרי. כל ראש-שנה הוא מעין "יום הולדת לעולם", אבל בעוד הראשון  הוא חג דתי-מסורתי בעל הקשר לאומי-משפחתי, הרי שהשני הוא שמחה וציון דרך אישי מצד אחד (נשיקת חצות) ואוניברסאלי מצד שני. (מעניין מאד שבמובן הזה הוא מקיף את ה"דתי-לאומי-מקומי" משני צידיו, כי ה"אישי" הוא פחות מזה, וה"אוניברסלי", הרבה יותר (כמו האופוזיציה המקיפה את הממשלה משני צידיה, מימין ומשמאל (אם כי, צריך להודות, בניגוד לימי "בלי חרות ומק"י, היום שוב לא קיימת אופוזיציה מימין, והממשלה היא הסמן הימני בכנסת))).

מכל מקום, מדובר בשני חגים שונים ויש סיבה טובה לחגוג את שניהם, כל אחד בתורו.

מה שפחות מובן הוא שני ימי שואה. בשנים האחרונות נוסף ליום השואה המקומי זה הבינלאומי, אבל פרט לטקסים הממלכתיים, אין הרי הבדל ביניהם - מזכירים למי שנוטה לשכוח. ואני לא בטוח שצריכים שניים. ובכל זאת אני נתקל בהרבה מאד אזכורים, ציטוטים ושימושים בהקשר אצל חברי בפייסבוק, ואני מנסה לחשוב למה. התשובה האפשרית היא שהיום הזה, הבינלאומי, הוא מין מפלט לרגע מהממלכתיות המעיקה. אפשרות לחזור לרגע לטעם של פעם – להיות חלק מקולקטיב שאנחנו חשים ורואים בו מקום טבעי. אפשרות שהולכת ונעלמת מחיינו תחת השלטון הנוכחי.

ההשתתפות ביום השואה הבינלאומי היא עוד דרך, קטנה, פרטית, להביע מחאה, להזדהות עם מה שהיה כאן פעם וכנראה אבד.

  "Förintelsens minnesdag på Raoul Wallenbergs torg" מאת Frankie Fouganthin -  

נוצר על ידי מעלה היצירה. ברישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף.

לא כל כך פשוט לבחור צילום לפוסט הזה. הצילום כאן הוא משבדיה, מיום השואה הבינלאומי, מטקס זכרון לחסיד אומות העולם ראול ולנברג.

הוא בהחלט חיבור לעולם ההוא, שלא תמיד נגדנו, בימים ההם ובזמן הזה. 

איפה אפי

ושוב, למען המעטים שמחוץ לפייסבוק, הנה לקט מהשבועות האחרונים. למען הרבים, מסתתר כאן משפט אחד חדש.

אלוהים

-

עץ הדעת מזמן נעקר, נטחן לנייר. הדפיסו עליו סיפור על אלוהים אחד שנבהל מטעם מהפרי וגרש את כולם. הוא לא הבין שהשפעה היא זמנית, בלי שום התמכרות או תופעות לוואי.
היום כבר אין ביקוש וישוב הדעת נטוש.
מסתפקים בתחליפים גרועים כמו סיפור על אלוהים.

-

"זה שאתה עושה משהו, משהו גדול, ואז מגיע איזה מתחזה וגונב את הקרדיט לעצמו ועוד מבקש תמורה - זה מילא. אבל כשאתה עובד על משהו מיליארד שנה, ועוד מיליארד, וכל הזמן מתקן ומשפר, ואז מגיע שרלטן שאומר שלקח לו שבוע עבודה, זה כבר מוציא מהכלים".

(אלוהים האמיתי)

-

לא נכון הסיפור על אלוהים שגרש את אדם וחווה כדי שלא יטעמו גם מעץ החיים. טעמוּ גם טעמו.ּ ואלוהים כמובן ידע זאת היטב והגרוש היה בבחינת "לנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו". אדם וחווה לדורותיהם זכו בחיי נצח - כל עוד יחפצו בכך ופיתוייו של מלאך המוות אינם יעילים כמו אלו של הנחש. לא קל לפתות מי שטעם מעץ הדעת. הגירוש, והעונש המוזר "בעצב תלדי בנים" היו תרגיל הטעיה מתוחכם. השיטה האמיתית של אלוהים היתה המאסת החיים. והיא עובדת, עד עצב היום הזה.

-

אלוהים, יצאת בלעם.
"בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה?
היא המשובח שבתבלינים.

דת

-

פעם חשבתי שביהדות מתקיימת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל (ופעם, בעברה המפואר, הלכה היתה כבית הלל).

אחר כך חשבתי שבעבר היתה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, והיום ידו של בית שמאי על העליונה (ובית הלל נכחד לכדי הערת שוליים).

עכשיו הבנתי שהיהדות של ימינו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית פנחס. והלכה כבית פנחס.

-

למען אחדות העם. למען קרוב לבבות.

בין דתיים וחילוניים בארץ הולך ונוצר קרע. כל אחד מתבצר בביתו והריחוק מוליד התבדלות שסופה רע. על כן יש לפתוח מיד במסע של פתיחת הלב ושיתוף וארוח.
אני פונה למשפחות החילוניות לפתוח את ביתן בפני אחיהם הדתיים. אני קורא לאחי הדתיים לבוא ולהתארח לשבת אצל משפחה חילונית. להכיר ולחוות מקרוב את אורח חייה ביום המנוחה של כולנו. לשבת אתה לארוחה, לעשות יחד על האש, לנסוע לים, או לאיצטדיון, אם אתם חובבי כדורגל. אולי, אם אתם צעירים ברוחכם, לצאת בערב לפאב או לסרט, ואם בוגרים ומיושבים יותר, לצפות יחד בטלוויזיה. לא חייבים לאהוב או להסכים אבל חשוב להכיר ולהתנסות, כי כמו שכולנו יודעים - שום קירבה אינה שקולה לזו של אנשים שאכלו יחד מאותו המסטינג.
כי את הקרע הזה חייבים לאחות.

-

"היחליף נחש עורו, זיקית חברבורותיה"?

כן.

-

מָחְשבון

עין תחת עין
שן תחת שן
נפש תחת נפש
לזה קוראים "חשבון נפש"
לא תודה

-

מיום שחרב בית המקדש - הנבואה ניתנה לשוטים
כדי שיחרב בית-המקדש - ההגה ניתן לעשבים שוטים

-

ארנה פורת הלכה לעולמה. לא הייתי ער מספיק לעברה. ילדה גרמניה בעולם נאצי שהחליטה לנקוט עמדה ולהצטרף ליהודים. זאת בהחלט דרך ראויה והרואית לתמיכה ולהזדהות עם החלש והנרדף.

לו היה הדבר ניתן, הייתי הופך להומוסקסואל.
אילו היה לי אומץ, הייתי מתנצר.

...ופוליטיקה

-

חוק האכלה בכפיה – "אם לא תאכל יבוא שוטר"

-

"אנרכיסטים משיחיים"
איזה אוקסימורון מפואר. אחד הגדולים בכל הזמנים.

-

"תֵן בִי אֵת הַשַלְוָוה - לְקָבֵל אֵת הַדְבָרִים שֶאֵין בִיכוֹלתִי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִיכוֹלתִי,
וְאֵת הַתְבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵינֵיהֶם."

(יגאל עמיר)

-

כמעט מילים נרדפות:
האינטרס הציבורי
והאינטרס הלאומי
כשטובת הכלל גוברת
ושמשהו חשוב ממה שאתה חושב
כשצריכים גם אם לא רוצים
כשמסתכלים בתמונה הכוללת
ועל העתיד

האינטרס הלאומי
האינטרס הציבורי
כמעט מילים נרדפות
ומה בכל זאת מבדיל ביניהן?
שבשם האינטרס הלאומי
תמיד עושים משהו רע
ומישהו נדפק בגדול

-

"צודק כל הדרך לגיהנום"

-

ובימים אלה
כשרואי השחורות צודקים
ומלאי התקוות מתרוקן
דרושה הסבה מקצועית
מאופטימיסט לאופטומטריסט

-

הודעה לאזרחי תל אביב: אל תדאגו. אם האיראנים יפתחו את הפצצה ויזרקו אותה על תל-אביב אתם תהיו הראשונים לדעת

ושטויות (אבל לא רק)

פרחי הרוע: אמנות קונספטואלית - עלי שלכת, מכבש לא דפוס, ואספלט בריח גיהנום

-

קווים מקבילים נפגשים רק בסתר
מתחת לאופק
מאימת המשפחות

קווים מקבילים נפגשים רק בחושך
בחדרי מדרגות
נצמדים לקירות

קויים מקבילים תמיד נפגשים
בבית הקברות

בעיניהם,

כל הסוציאליסטים בעולם שווים זה לזה.
אבל הפאשיסטים - כל אחד והפאשיזם שלו.

-

אז מה בעצם ההבדל בין בעל חיים וצמח?

-

למה חוקי הבניה אוסרים לבנות 100 מטר מהחוף? או 300? הרבה יותר יפה לבנות בקו המים ומעבר לו. תראו את ונצ-יה

-

הפוגה לשם שנוי:
לראשונה מאז החלה המדידות נרשמו היום במישור החוף מעל ל-100 אחוזי לחות.

-

תמיד אומרים – "כולם מדברים על מזג האוויר אבל לא עושים שם דבר בנושא"

ומה עם ההתחממות הגלובלית? למה לא מפרגנים?

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

לא רק השירים, לאו דווקא הביצוע

התאריך הלא ידוע של תחיית הצמד, שעל פי התמונות התרחשה ממש לאחרונה, ואני לא ידעתי

סיימון וגרפיקל - שבעים פלוס מינוס

או

קרחונים באופק

או

על חיפושים ותגליות

או

חבר חדש לקבוצה

או

לא מאוחר

כבר סיפרתי על הספר "קרחונים באופק" (על המסע לגלוי נתיב המים העוקף את יבשת אמריקה מצפון) ועל חלקו בעיצוב הילדות שלי. אך טבעי הדבר שהיום, בעידן גוגל, אגגל ואשלים כל מה שאפשר לדעת על הספר ועל המחבר (שלא ניתקלתי בהם מעולם מחוץ למדף שלי). וכמו שקורה בעידודו של מרפי, לא מצאתי דבר. ראשית, משום שקשה לתרגם לשפת ולכתב המקור. איך בדיוק כותבים בלועזית גהרט אייק? (כל הצירופים שניסיתי לא הניבו דבר). איך מחפשים באנגלית "קרחונים באופק"? (וכמה תשובות אפשריות מוצאים).  איזה ספרות יש על הקפטן מק-קלור והמעבר הצפוני מערבי? דווקא יש, ויש גם ערך נפרד בויקיפדיה על אותו מסע עצמו (ושם, למרבה ההפתעה, מופיעים שמות כל אנשי הצוות. כמעט חמישים שנה והשמות, בחלקם, מוכרים לי עדיין, גיבורים כנבלים. מתי לאחרונה פגשתם גיבור או נבל כעבור חמישים שנה)? אבל את הספר שלי, או מחברו, נכון לכתיבת שורות אלה, לא פגשתי עדיין בשום מקום.

תגלית מעניינת שזימן לי החיפוש הוא תגלית מעניינת חדשה. בשנת 2010 גילו ארכאולוגים קנדים את האוניה גיבורת הסיפור, ממתינה מזה 155 שנה בקרקעית הים, תחת מעטה של קרח. מוזר לחשוב על הצירוף של ארכיאולוגים וערבות הקרח של צפון קנדה. אבל מרגש, דווקא במושגי הזמן של משלחת מחקר שהייתה לכודה ארבע שנים במפרץ קרח מבודד, עד לחילוצה, שמאה חמישים שנה מאוחר יותר, חמישים שנה לאחר צאת הספר  שקראתי בילדותי, בימים אלה ממש בעצם, נסגר המעגל.

נשאר עוד נסיון אחד אחרון. הספר מלווה באיורים. אותם איורים מופלאים שעיטרו ספרים ישנים, כאלה שבתור ילד הייתי אומר "אני רוצה לצייר ככה", וגם מנסה. שמו של המאייר נזכר במהדורה – ז.בוריאן. והוא התגלית השניה. את בוריאן מצאתי ברשת (לא מייד), עם אוסף עצום של איורים, אך אף לא אחד שעיטר את הספר. זדאנק בוריאן, מאייר וצייר צ'כי מעוטר ופורה, בן המאה העשרים, השאיר בעולם כעשרים אלף(!) איורים (מה הפלא שחיפוש תמים בגוגל לא מעלה את קצה הקרחון של אלה מ"קרחונים באופק") ונודע בעולם כולו בזכות עבודות ה- Paleo-Art, ציורים המתארים את העולם הפרהיסטורי והיצורים הקדמונים, והוא אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתחום הזה. הוא מהאנשים שהפכו את הדינוזאורים מרעיון למחזה. ועוד דבר על בוריאן זה בהמשך.

הכשלון באיתור הספר, כלומר של המקור (והכל התחיל מתוך הכוונה התמימה לצרף לפוסט הזה את אחד האיורים בספר), לימד אותי שני דברים. הראשון, שבאופן מפתיע לא כל דבר אפשר למצוא בויקיפדיה. השני, שגם מחוץ לוויקיפדיה, המידע ברשת אינו יושב ומחכה, ומשימת האיסוף היא מלאכת צייד בלשי לכל דבר. בזכות הכישלון הסתערתי שוב. ושוב. כמו גלים על הסיפון. לא אתאר כאן את פרטי המסע. דרך שמות ודמויות, כתבות וערכים, גירסה אנגלית שתורגמה ממקור אחר, עם מחבר אחר, ואתרים בשפה הגרמנית, הגעתי*. האמינו לי, המשימה בלתי אפשרית. סרט דוקומנטרי לכל דבר.

שם הספר - Schweres eis voraus! Der kampf um die Nordwest-passage

ומחברו - Aichinger, Gerhard, שכתב את הדברים בדיוק מאה שנה לאחר התרחשותם.

הדרך לאיורים הייתה עדיין ארוכה, אך גם הגיעה אל סופה. כאן, בקישור הזה, בין שלל ספרים מאויירים של פנימור קופר, בין ערבות רחבות ידיים ואינדיאנים על סוסיהם, התגלה סוף סוף הקרחון שלי. עדיין, עד שיוכח אחרת, באינטרנט יש הכל. אבל משימת החיפוש לא תמיד פשוטה. המסע הזה הגיע אל סופו, המוצלח.

* זה הולך בערך כך. המתורגמן (ללשון האסקימוסים) של המשלחת הבריטית, הוא הכומר הגרמני יוהאן מירטשינג. יומניו (הם הטקסט המקורי שתורגם לאנגלית ב-1967 תחת הכותרת Frozen Ships) הם ששימשו גם את המחבר אייק גרהרד, יליד 1900, לכתיבת הספר בגרמנית, ב-1953. הספר יצא במספר הוצאות ולפחות אחת מהן מעוטרת באיוריו של בוריאן. זה הספר שתורגם לעברית ב-1964, ויצא לאור מלווה בכל האיורים. אבל זהו רק תקציר התוצאה, שלא אומר דבר על הדרך.

מדוע חזרתי לכאן דווקא היום? כי בשלב בו הצלחתי לאתר את בוריאן המאייר, על שלל חיות הבר והפראים, למדתי עליו דבר חשוב. גם הוא שותף. גם הוא שותף לנבחרת הקטנה והאלמונית והפרטית שלי. ומה עוד מעורר כזאת הזדהות.  בוריאן נולד, כמוני, ב-11 בפברואר.

אין פלא שבימים אלה, אני קורא שוב את "קרחונים באופק", נהנה להזכר, וכבר לא חולם לעשות מזה סרט. גם לא לחזות בכל מקומות במו רגלי ועיני. החלומות, כמו האסקימוסים בסיפור, נשארים בשדות השלג האינסופיים, או בשפתם "מציצים בעינו של הזאב".

לחיי המרחבים שבחלומות.

סליחה אם הייתי קצת מייגע. אבל היום זה היום שלי.

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

(כבר היה, אבל אין שום דבר יותר מתאים)

לקחתי מהספריה את העותק היחיד של ה-35 במאי, ומאוד הופתעתי לראות שהוא מ-1974, כי הדפים צהבהבים כאלה, והציורים של פעם. כך בדיוק נראו ספרי הילדים הישנים של ילדותי, אשר בדיוק נגמרה באותה כבר שנה. אבל כשקראתי את התרגום של א.קפלן הלכתי ובדקתי ואכן התרגום והמהדורה הראשונה הם כנראה מ-1947. השילוב בין שנת הלידה שלי וזו של הספר יצר חוויה קצת מיושנת (אם כי פנינים כמו "הכניסה חינם; ילדים בחצי המחיר" יעמדו לנצח). מה שמכריע ומציל את המצב הוא התרגום המשונה, שלא הסתפק בעִברות של כל השמות (ע"ע חנניה ברווזי) אלא התאמץ לתת לכל החוויה נופך "לוקאלי", כזה שידבר אל לבו של הקורא הארצישראלי הצעיר. כך, לדוגמא, בוּרוּת ספרותית באה לידי ביטוי בסְבָרה התמוהה שביאליק הוא המחבר של "אהבת ציון"! (סימן הקריאה במקור). אבל השיא ששבה את ליבי הוא הזיווג המשונה בטורניר הטניס לזוגות גברים – יהודה הלוי ("שהיה חלש בבקהנד") ושייקספיר. זהו זיווג שלא חשבתי שאתקל בעוד אחד כמוהו, עד שנתקלתי לפתע בנחמן ("נ נח נחמ") מברסלב ובנפוליאון.

מעשה שהיה, כך היה. ביקרתי אתמול בעכו. מפאת מזג האוויר, שהיה נעים – קריר ובהיר, נהניתי מכל רגע, ואני נאלץ לקבוע כך – עכו, שהוכרזה כאתר מורשת עולמי, ראויה להיות אתר התיירות מספר אחד (או שתיים) של ישראל והעובדה שאין עשרה מליוני מציפים אותה מדי שנה היא אות קלון ובזיון למדינה, לשרי התיירות והפנים לתולדותיהם, עם חשד עמוק בשרים לביטחון הפנים, הדתות, החינוך ועוד אי אילו מתחמי הטיה פוליטית. לא אפרט בכל נפלאות העיר שממילא מצויים באינטרנט, אך כאשר עליתי על החומות האדירות ועיינתי בשרידי השילוט שהוצב במקום וסיפרו על ניסיונו וכישלונו של נפוליאון בכיבוש העיר הופתעתי למצוא את רבי נחמן שבדיוק ביקר בארץ ישראל ונקלע לעכו בדיוק בזמן המצור שהטילו הצרפתים על העיר (ולפתע, הסיפורים של קסטל-בלום ב"דולי סיטי" נשמעים פחות הזויים). הנה, נפוליאון ונחמן מברסלב נפגשים בארץ ישראל.

הדבר היה ב-1799 (שאני בטוח, כמו בכל מאה, הוליכה בהתרגשות לקראת תחילתה של מאה חדשה). מוזר, כיצד העובדות ההיסטוריות החודרות למוחנו מצליחות להשאר מבודדות. אנחנו מטמיעים הרבה עלילות, בזירות השונות, אבל לא ממש מפנימים איך דברים שונים מאד התרחשו בו זמנית. באותה שנה ממש, זמן לא רב לאחר מותו של מוצארט, פירסם בטהובן את הסונטה לפסנתר "הפאתטית". אבן הרוזטה המפורסמת, המפתח לכתב החרטומים, לא רק שנתגלתה באותה שנה, אלא היה זה באותו מסע כיבושים של נפוליאון (המפענח של הרוזטה, שמפוליון, היה אז רק ילד בן תשע).  בלזק ופושקין נולדו (בהפרש של שבוע) וג'ורג' וושינגטון מת בארצות הברית הצעירה.

עכו העתיקה בלילה*

גלוי מפתיע (עבורי) – באותה עת נפוליאון לא היה כלל שליט צרפת אלא מפקד צבאי בשליחות ממשלתו. רק בשובו לצרפת הפך לשליט הכל יכול שכולנו מכירים וקנה את זכותו לשבת לצידו של יוליוס קיסר ביציע המכובדים, ולתפוס את מקומם של דָּנִי, הַדּוֹד סַבּוֹנִי והסוס נֶגְרוֹ קַבֶּלוֹ, למרות שאלו קנו כרטיסים בכסף מלא אצל הַקֵּיסָר בַּרְבָּרוֹסָּה.

_________________________________________________________________

הפלייליסט:

 בטהובן: הסונטה פאתטית

לא חסרים אנשים שמתביישים במשפחה שלהם. נניח לרגע שבצדק, כלומר הבית ממנו באו והחלומות שלהם לא ממש חופפים. יש כמובן סנובים שלא נאה להם, ויש, ישמור האל, כאלה שלא מתביישים אלא שונאים, ולמרבה הצער – לא פחות בצדק. אבל אני מדבר רק על אלה שמתביישים, כלומר אינם גאים, כלומר, אם הם גרים עם ההורים הם לא מזמינים חברים הביתה, ואם כבר עזבו, הם לא מרבים לבקר ונמנעים להַראות ולהֵראות. כבר אמרתי, נניח שזה בצדק, כלומר ההורים אולי קצת עילגים, או יש להם מנהגים מוזרים, והבית נראה משונה, דל או חסר מעוף וטיפוח, או שכולו בית פולחן למסך טלוויזיה ענק, או קירות מלאים בתמונות רבנים. גם אלה, במיוחד לאחר שעזבו את הבית, רואים בבית בית ובמשפחה משפחה, ואם הם שומעים פתאום מישהו מדבר סרה בהוריו או בשכמותם (כמובן, מבלי שידע שהוריו הם כאלה. הוא הרי מסתיר אותם), הם נעלבים ומתקוממים ומרגישים שייכים יותר משהרגישו אי פעם בהיותם חלק ממשי מאותו בית.

התחושה הזאת אינה מוגבלת לבית במובן הצר שלו ולמשפחה. אלפי ישראלים שברחו מכאן והיגרו למקום אחר, כי החיים כאן נמאסו, והממשלה איומה, ומזג האוויר מתיש, והכיבוש משחית, וההתנהגות והחינוך מתחת לכל ביקורת, והם מאושרים מכל רגע של חיים טובים, מאירי פנים, רחוקים וקרירים, הנה גם הם, לא מקבלים בשקט התקפות והשמצות מכוערות על ישראל, ועלילות דם מודרניות, ושמחה לאיד אנטישמית, ופתאום המדינה הרחוקה והחמה נראית קרובה וחמימה, והם קמים להגן עליה ולהשיב לתוקפנים כגמולם.

ובכן, ההקדמה הזאת מקדמת את צאתי מהארון –

אני מבת-ים.

אז כשבני ציפר (הנקמה הראשונה – אין קישור למקור) שמודה - "מעולם לא הייתי בבת-ים", כותב עליה פתאום "אותה עיר שיכונים סתמית וחסרת חן, שלתושביה האומללים יצא בלי שום סיבה מיוחדת שם של פראי אדם", אני קודם כל נעלב, בשמי ובשם תושביה האומללים. מי שמך מר ציפר, שמעולם לא ביקרת בעיר כל שכן לא גרת, לקבוע שלתושבי בת-ים יצא שם של פראי אדם בלי שום סיבה מיוחדת? ומה אם עיר היא מדבר של בניינים (זה נורא, אני אומר לכם, הקבלנים מצצו ממנו כל טיפת חול והעמיסו עליה הררי בלוקים אפורים), תמיד אפשר למצוא בה עוד משהו. הידעת שבגן-צילה בחצר צמח עץ ג'ומס גדול? שמתחת לבניינים מסתתרות דיונות על דיונות שפעם יללו בהן התנים? אחד מנופי הילדות המוקדמים שאני זוכר הוא ליד הבית, בצד של שוורץ ובלסיאנו, ליד שיח ההרדוף, האדמה לא היתה ישרה, ובקצה, היכן שכנראה הוסיפו מעט כורכר, היתה מין מדרגה קטנה, וכשירד גשם המים זרמו ויצרו שם אשד זעיר.

אחר כך בנו על הכל ונהייתה חרא של עיר, אבל מי אתה ציפר שתדבר ככה?

על הכוכבים, מרחק מאה אלף שנות אור, אנחנו יודעים יותר מאשר מה שתחת כפות רגלינו, אלף קילומטר במעבה האדמה, היכן שאף אחד לא יכול להסתכל.

והמח, שמסתתר מאחורי המבט, מתחת למצח, שומר סודות עמוק יותר מאלה שקבורים בלב ובבטן.

והחור הכי שחור, היכן שאי אפשר להציץ, ואי אפשר לראות, אלא רק לנחש, על פי התוצאות, הם חיי המשפחה. וגם אילו ניתן להכניס משפחה למעבדה, ולמדוד אותה במבחנה, מה כבר ניתן להסיק מאומללותה של זאת על כל האחרות.

ומכל מקום, מה שקורה בין קירות הבית הוא מחוץ לתחום, והוא מתנהל כאקס-טריטוריה, כמו בשגרירות שפועלת לפי חוקים אחרים, ומרגע שהפקרנו נשים וילדים לחסדי אותו תא משפחתי הרי הם נתונים לגורלם, ולא נהוג להתערב בהם ולהזדעזע אלא במקרים קיצוניים במיוחד, למשל אחרי שכולם מתים. המשפחה הפטריארכלית היא סוג של הפרטה, והחברה מתנערת ונפטרת מכל אחריות. ובאמת, מי יכניס את ראשו בין סדן האשה המוכה והפטיש, הבלתי מטאפורי, המכה בה?

ובין העמים נוהג אותו העיקרון עצמו. סכסוך שכנים הוא החצנה שנוגעת לכולם, וטריטוריה היא עניין רגיש, וכיבוש הוא בלתי נסבל. אבל כאשר מדובר בסכסוך פנימי, עניין שבין הנתינים לשלטון החוקי, עַם הישר בעיניו יעשה, ובלבד שהרעש לא יפריע לשכנים. ומי באמת חוץ מהאמריקאים יתערב כך בסכסוך פנימי?

ומי בכלל קובע? ומהו טוב ורע? ומתי מותר להתערב בעניינים הפנימיים? ומי ישלם? ואם מדינה מפקירה נשים וילדות לחסדי התא המשפחתי, אפשר להתערב גם? ומי יתערב? ומדינה של כופרים? עובדי אלילים? מקריבים למולך? אוכלי בשר? בועלי נידות? מָלֵי ילדות? מלי תינוקות? שולחי בחורים למלחמות צודקות?

מה הפלא שאלוהים, הטוב המוחלט, כל כך אלים? ככל שהטוב מוחלט ונשגב יותר – כן הוא מחייב לצאת ולהלחם מלחמת קודש.

או לשתוק מנגד. במחשבה שניה, גם אלוהים כבר לא אלים.

* לא סטראוטיפים. סטטיסטיקה.

נ.ב. (בעקבות התגובות של עדה ועובד)

גם אלימות ואילמות באים מאותה השפה

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

אתי אנקרי: רואה לך בעיניים