כל הדברים גדולים כקטנים

רשעים לא מתים. הם רק מחלימים. בכל סיפור או סרט אינסופי שמכבד את עצמו הרע מובס רק לכאורה. רק עד לפרק ההמשך. גם במציאות. למעשה הוא מתכנס למאורתו, מלקק את פצעיו, מחלים ואוגר כוחות בסתר. אז, בכוחות רשע מחודשים הוא יוצא שוב למתקפה במה שהופך לסרט המשך עשיר בצופים קורבנות ודם, עד לתבוסה הבאה. כי כולנו יורשים גיהנום, אבל הרשעים הגדולים באמת זוכים שם לכבוד מלכים ותמיד נשלחים למשימה נוספת. כי מַעְיָיני הכוח המולידים אותם מחדש לעולם אינם מתייבשים.

מהגרמנים שהובסו במלחמה"ע הראשונה ושבו בכוחות גדולים ומחודשים, מסאורון, ששב מן האופל, דארת' ווידר, וולדמורט, הג'וקר, ששיפץ את פניו המושחתות, ועד למוחמד דף, סטאלין, הנוסע השמיני ועוד רבים רבים ורעים אחרים*.

הטובים, חוזרים בכל פעם, בטפשותם, בעצלותם, בעייפותם, בעיוורונם ובשאננותם, על אותה הטעות, של רחמן המרחם על האכזריים ומוותרים על וידוא הריגה. בטוחים בנצחונם, הם אוספים את סוס העץ הענק שמשאיר האויב בנסיגתו ומכניסים אותו לביתם. הם שוכחים את מה שלימד מדע הרפואה על האנטיביוטיקה – גם אם נדמה שהמחלה חלפה והחיידקים חוסלו, חשוב להקפיד ולהמשיך לקחת את כל הכמות. אחרת, החיידקים פשוט משתנים, ממציאים את עצמם מחדש, ושוב  תוקפים, הפעם חסינים לאנטיביוטיקה. אפילו את עמלק התעצלו ולא הצליחו למחוק.

כמו הדייגים ששוכחים ובונים מחדש את הכפר שנשטף בצונאמי הם, הטובים, התמימים, בונים עולם חדש ומופלא כאילו אין בו סכנה, וביום בהיר אחד מחשיכים השמיים וחוזרים התוהו והבוהו. ואת הנעשה אין להשיב. רק להתחיל מהתחלה, על שרידי חורבות.

הרבה רשעים חוסלו. רובם חזרו. אבל גבוה מעל כולם, ליגה בפני עצמה, מתנשא אלוהים.

הוא, אחראי-העל לכל הסבל בעולם, לכל הרוע, הבורות והמידות הרעות הוכרע והובס על ידי ההשכלה והנאורות. קרב אחר קרב נסוג ואיבד אחיזה והתבצר רק במערות נידחות ובנקיקים נסתרים. הוא מת ונשרף בשואה. וכאילו משום מקום, אנו עדים לקאמבק הגדול. מתוך מוחם של אנשים, לשם נמלט והסתתר, הוא מגיח שוב כמו ענן, צובר מאמינים, מפתה תמימים, בונה גייסות, מנצל חולשות, מחסל יריבים אחד אחד. הוא חזר והנה הוא שוב מלך העולם. ואת הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד להביסו. (רק בסרט אמריקני, אלא שהאמריקנים היו מהראשונים להכנע).  נותר רק להמתין לבואו של הרשע הערמומי והחזק ממנו – יוהרתו וגאוותו. זה הכח שיפיל את שניהם ויקח גם אותנו, כמו פלשתים.

_____________________________________________________________________

הפלייליסט:

וגם הערה. תחילה העלתי את הגירסה האנגלית, ואחר כך חיפשתי (והעלתי) את זו העברית.

הקליפ עלה לפני 3 שנים, ביולי 2013.
ובהערות שנוספו לו יש אחת מלפני שנתיים "מאין יש לך את התמונות הנפלאות? אני אישתו של גדעון זינגר, ואם תוכל לשלוח לי את התמונות, כדי שאוכל להפתיע את גדעון, זה יהי נפלא!"
גדעון זינגר נפטר לפני שנה. 

דון קישוט איש למאנשה - גדעון זינגר ושמואל רודנסקי

מרגלית צנעני קצפה על השימוש במונח "פרשה". "פרשת ילדי תימן". היא תובעת לא פחות מ"שואת העדה התימנית". כל אחד רוצה שואה משלו, אבל כבר מזמן הוחלט  - שואה יש רק אחת. צריך לבחור כאן מונח אחר.
והפרשה שלא מניחה, סיפור הקונספירציה של זקני ציון, אלו שפעם הקימו את המדינה ועמדו בראשה, והם מואשמים במעשים איומים שגם תכננו וביצעו וגם טרחו להסתיר ולהעלים, והציגו את עצמם כצדיקים ושיות תמימות, ומה הפלא שקשה לאוזן לשמוע וללב להאמין. אבל אם נפתח הסדק, ונסדקת האמונה העיוורת, וכל ההאשמות באמת יסודן – צדיקים מטעם עצמם ופושעים חסרי רחמים כלפי האחר שלרע מזלו נקלע לתפקיד הלא נכון, אין מנוס מלהשאר עקביים, ולקבל אחת ולתמיד את "גירסת הנכבה" לגבי מה שהתחולל כאן שנים אחדות קודם לכן. ומי שרמס את התימנים, את הערבים על אחת וכמה. וכל הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, ראשיתה בחטא גדול והמשכה בשקרים והכחשות. והנכבה היתה, ועוד איך.

ואין דרך ראויה ונאותה לסגור את המעגל הזה מאשר בשימוש במונח האחד המגדיר את מהותו של הציוני הפושע – הנכבה. מעתה יש לדבר על "הנכבה של ילדי תימן".

ובאותו עניין כותב יפה נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות":
"מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר הוא ימצא שמות"

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

יום יבוא - אל תקרא לי שחור

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה

כבר הזכרתי את לא תחמוד, הדיבר הנורא, זה שרואה באשת רעך את רכושו הפרטי, כמו שורו, חמורו והעבד שלו. והמידה הרעה לכאורה, העבירה שעליה מנסים לאסור, היא זו של שליחת יד ועין ברכושו של האחר. כי רכוש הוא רכוש ויש לכבד. ואם אתה מספח לך אשה תחת כנפיך, שים לב שלא תהיה רכושו של אחר. עד כדי כך מוטמעת תפיסת הרכוש, שכל דבר וכל חפץ וכל פיסת אדמה הם בהכרח רכושו של מישהו, ולא – הוא נחשב להפקר (מילה שלילית) ואפשר לקחת, וכל הקודם זוכה מן ההפקר (ואחר כך אפשר רק לקנות או לגזול). עד כדי כך, שאם אשה עומדת ברשות עצמה, ואינה שייכת, ואינה רכושו של אף גבר, הרי היא אשה מופקרת.

אבל, לשם שנוי והקלה, אפשר לפרש לא תחמוד גם בדרך אחרת. לא שליחת ידיים לשאינו שלך, אלא הבנת החמדנות כחזירות. חמדנות כמידה מגונה שגורמת לאדם לקחת ולחטוף ולתפוס הרבה מעבר לצרכיו, אך ורק על פי יכולתו לחטוף. כמו הסועדים המעמיסים במזנון ערמה הולכת ומתגבהת של סלטים לא ברורים שיסיימו את דרכם בפח הזבל. כמו הטייקון הקונה חברה אחר חברה, רק כדי להגדיל את הונו כדי שיוכל לקנות עוד חברה. וגם כמו זוג המוליד צאצאים בלי גבול, שמונה ועשרה ויותר, רק משום שהרחם יכול. לא תחמוד, במקרה הזה, מצווה לעצור. מנסה לשים גבול מרצון, במקום הגבול הרחוק מדי של היכולת. כי, זאת יש לזכור, לכל דבר יש מחיר, גם אם נראה שהוא בא בחינם. והמצווה מנסה, לרגע, לכוון את המבט למקום מעט יותר גבוה, ולהרפות.

ואפשר עוד למתוח גבולות אי החמדנות. כי גם מה שלקחת וצברת ושמרת (כן, כל מה שלא תיקח עמך לקבר, למרות כל הנסיונות) אתה שומר ומסתיר ומונע את השימוש מאחרים, רק כי הוא שלך. החמדנות היא צעקת "שלי, שלי". ו"לא תחמוד" אומר שמה ששלך לא יתבזבז, גם אם יעמוד לרשותו של האחר. המעיין שלך, אבל יש בו מים גם לאחר. וההר שלך, יכול לטפס עליו גם האחר. המליונר הרוכש (בכל אמצעי אפשרי) יצירת אמנות נדירה ומציג אותה לראבו במרתפו המהודר, שומר את המראה לעצמו בלבד, הוא שיא החמדנות. והאשה המתלבשת בצניעות ומסתירה את גופה שלה, גם היא עוברת על לא תחמוד ושומרת לעצמה (או לבעלה בלבד) את המראה שרבים יכולים להנות ממנו מבלי שיתמעט. ומעל כולם, אותו בעל השומר מכל משמר על אשתו, רכושו, מפני אחרים, הוא הגדול בחמדנים. ולאן מידה מגונה זו מביאה יעידו האלמנות ההודיות , כמו גם כל הנשים שנרצחו בידי מי שאינו מוכן לוותר ולאבד את שליטתו בהן, והן רבות מאד. הנוסח הנכון בדיבר העשירי צריך אם כן להיות "לא תחמוד את אשתך".

 


תארו לכם שביקור בסנטוריני היה נראה כך

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

רבקה זוהר - זמר שלוש התשובות