כל הדברים גדולים כקטנים

ושוב סליחה מהמאזינים שכבר ראו בפייסבוק כמעט הכל

___________________________________________________________________________________________________

ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום

ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין, שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.

ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש. כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.

"למרות התרבות - בגלל המשמעת" (תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)

ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש

את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור

הוא הרי לא יחזור

אהבה שנאה קנאה

מצאתי בעיניה את חינם.

אהבת חינם

שנאת חינם

קנאת חינם

מצאתי בעיניה את כולם

את כל הכעסים היא שמרה בבטן

את כל הכאבים

התסכולים

השנאות והסודות

אז עשתה לה ילד

ושמרה אותו בבטן

לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול על ארבע בחול בלוהט.

כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים להקריב את המלך.

גיבור ובניו. והחודש במבצע: יצרים כבושים

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(יום שוק בעכו, העיר שיכולה להיות לבנה)

כאשר הכל אבוד כל דבר הוא מציאה

"התקווה היא געגועים לעתיד" (נפתלי מגהרץ)

מזגן שעובד ואין איש בחדר האם הוא מקרר?

"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"

בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח

כתוב בספרים

פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?

שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים

"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")

בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)

_____________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

והפעם - פרסומת סמויה

ההופעה הקרובה - במבו וילאג' - חוף פולג - יום א' 26/7 בשעה 20:00 (ולא ב-19:00)

כמה מחשבות פוליטיות מחוץ לקופסא הארץ ישראלית:

לשאלה האם ארצות הברית היא באמת ידידת אמת ובעלת ברית בלתי מותנית של ישראל יש תשובה פשוטה, ובסגנון היהודי, התשובה היא בשאלה. האם ישראל נמנית על המדינות שאזרחיהן חייבים להוציא ויזה כדי להיכנס לארה"ב?

עכשיו נפנה מבטנו לרגע לארץ רעה מאד. מצפון. ונגלוש אחורה בזמן, חמישים שנה. בדיוק לפני חמישים שנה, חודש ויום, ב-18 במאי 1965, הוצא להורג בסוריה המרגל הישראלי אלי כהן. בניגוד למה שהיה נהוג במדינות מתורבתות, שם מרגל היה במידה מסויימת בעל מעמד של שבוי מלחמה שדינו לסבול ואחר כך להיות מוחלף, בניגוד למה שהיה נהוג במדינות מתורבתות, שם היתה השפעה למחאה ציבורית ולגיוס של אנשי שם ואפשר היה לארגן עסקה מסובכת שתציל את חיי המרגל תמורת חבילת הטבות מרשימה, אי אפשר היה להזיז את סוריה מדעתה ואלי כהן הוצא להורג בכיכר העיר.

לעומת זאת, בארץ הטובה, בארצות הברית של אמריקה, כמה שנים קודם לכן, נידונו יוליוס ואתל רוזנברג למוות בעוון ריגול. ז'אן פול סארטר, פאבלו פיקאסו, ברטולד ברכט, ז'אן קוקטו, פרידה קאלו דשיאל האמט ופריץ לנג היו בין גדולי הפרו-קומוניסטים שמחו נגד פסק הדין (ובכך אולי דווקא העלו את חמתם של המאשימים), אבל גם תחינותיהם האפיפיור ואלברט איינשטיין לא הועילו. היום לפני 62 שנה, ב-19 ביוני 1953 הוצאו השניים להורג.

שננצל את ההזדמנות שהזכרנו את פרידה קאלו?

ההשוואה בין שני הסיפורים ושתי הארצות כל כך מתבקשת שהנה באה וצצה שאלה שאני חייב לשאול את ההיסטוריה. נניח ומזימתם של הקומוניסטים היתה נכשלת והנשק הגרעיני היה נשאר נחלתה של ארה"ב בלבד. האם יתכן שהמלחמה הקרה הייתה מתלהטת לכדי כמה מיליוני מעלות? האם מרגלי האטום הצילו בעקיפין את העולם משואה גרעינית? רבים כמובן ידחו בשאט נפש את הרעיון שמדינה כארה"ב תשתמש בנשק גרעיני בזמן מלחמה ויכנו אותו בלתי מציאותי ובלתי אפשרי. אבל העובדה האירונית שהאיש שהמציא את פצצת המימן הרוסית זכה בסופו של דבר בפרס נובל לשלום בכל זאת מעוררת מחשבה.

מחר כך אשוב לקופסא.

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joan Baez - Here's to you Nicola and Bart

שיירי הרהורים מיום הזכרון

כשניוטון ברא את העולם הוא אמנם לא היה פשוט, אך היה מסודר. כל דבר במקומו. הכל ידוע ומציית לחוקים. בא איינשטיין וזרע ספקות ופער סדקים וסיבך ובילבל ועולמו של ניוטון נשאר בגדר מקרה פרטי למקורבים, נפוץ ויומיומי אמנם, אך חסר בלעדיות או יחוד.

נדמה לי שזה קרה גם לעולם החברתי. גבר מתחתן עם אשה. נולדים ילדים. הבעל הולך לעבודה, אופה או רופא – אחת היא. האשה בבית, מטפלת בילדים, מנקה ומבשלת ומתקנת גרביים. כאשר האויב זומם מעבר לגבול ומאיים נקראים הבעל או הבן לצבא. נלחמים, מגינים בגופם על העם, לפעמים משלמים בחיים. מן החלונות מציצים אלמנות ויתומים. זו האמת, כל האמת ורק האמת.

בא איינשטיין וניפץ הכל. גבר אוהב גבר, אשה מנהלת בנק, ילד נולד במבחנה, לאויב יש ילדים ואמא, המלחמה מיותרת, ילדה קופצת ממגדל, אלוהים מת, הכל מותר. ומה לעשות בדעות הישנות, והקדומות, ובקברים שבהרי ירושלים?

אנה טיכו

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

עדכון - עמיר בניון נמחק.

חוה אלברשטיין - משירי ארץ אהבתי

אומרים שהציעו לנו הודנה ל-30 שנה ואנחנו סירבנו (תחתיה הלכנו על מבצע שיבטיח שקט לשלוש שנים).

בניגוד לגודו או למשיח שמחכים להם עד כלות - ולשווא, תאריכים נקובים מגיעים תמיד. פתרון עם תאריך תפוגה שנדחה לשנים רבות נוטע את האשליה שהוא לתמיד, ולכן פותר את הבעיה. הוא מאפשר להסכים מבלי להסכים, ומנסה את שיטת "הפריץ ימות או הכלב ימות", אבל בסופו של דבר הסבלנות משתלמת למנצח. (ולא לטעות ולחשוב שפתרון מוסכם כאן ועכשיו לדורי דורות הוא יציב יותר, כלומר הדיון כאן הוא בענייני עקרונות).

תאריך היעד מגיע מהר מכפי שציפינו, ולמרבה ההפתעה (האמנם?) התהליכים שהיו אמורים לקרות בינתיים, לא קרו. זה נכון בספרות בדיונית (1984 לא קרה ב-1984, אודיסאה לא היתה בחלל ב-2001, ואני מוכן להמר שהרפליקנטים של בלייד-ראנר לא ינחתו כאן ב-2020). אבל בואו נתמקד בפוליטיקה.

קחו את הונג-קונג, שהוחזרה לסין ורק הוחכרה לבריטניה ל-99 שנה. מה שהיה אז העתיד בעוד נצח הפך במהלך הדורות לשעון מתקתק ובסופו של דבר בא היום ומליוני הונג-קונגאים הפכו בן לילה מבריטים לסינים. אני רק אומר שדחייה לתאריך מוסכם היא רק דחייה.

אז מה פירושה של הודנה ל-30 שנה? היום זה כמו שלום. בדור הבא, יגיע היום שיתחילו לספור לאחור. עוד שנה, עוד חודש, עוד שבוע, למקומות, היכון – אאאשששש! לא רוצים להגיע להמתנה ההיא (שהיא גרועה יותר מה"אש" עצמו). על כן חייבים לטפל בתאריך התפוגה (שעון מתקתק הוא דמוי מצויין). הודנה חייבת להיות חוזה עם אופציה להארכה. כזאת שבמלאת עשר שנים ממשים את האופציה ומאריכים אותה שוב, ל-30 שנה מהיום. רק כך אפשר להנות מכל העולמות – הזה וגם הבא.

אצלנו באופן מסורתי, עוד מימי התנ"ך, דווקא הולכים על הודנות של ארבעים שנה, כמו השקט שהביא בגין במלחמת לבנון (שם לא הלכו על אופצית האופציה כך שנשארו רק עוד שמונה שנות שקט בגבול הצפוני. אז נצלו אותן היטב).

ועדיין, תאריך תפוגה ידוע מראש (של דבר טוב) הוא מטבע בת שתי צדדים. יש את הסוף הידוע מראש, על כל העגמומיות המובנית בו, אך ישנה מסגרת ברורה (של מה שקודם לסוף) שאין כמוה כדי לתכנן ולהתכונן. קחו למשל את יוסף שניצל* את שבע השנים הטובות כדי להכין את שבע השנים הרעות (ואני שואל את עצמי אלף פעם, פי כמה מהר חלפו שתי השביעיות הללו בהשוואה לשתי השביעיות שהמתין אביו לאמו (למרות שגם אלה, על פי עדותו, היו בעיניו כימים אחדים, כי (וזה העיקר) ימים אחדים זאת רק התחושה שבדיעבד. אבל תוך כדי, במהלך המתנה, בדיוק להיפך, וכל יום התארך לכדי שנה שלמה)).

נוט הודנה

והאמא של כל התאריכים הלא ידועים מראש, שידיעתם (לו הייתה אפשרית ) הייתה מאפשרת (לכאורה) ניצול מעולה של הזמן, או, בפרט כשהם קרבים – מקפיאה ומשתקת, היא כמובן תאריך התפוגה שלנו עצמנו. ויחד עם זאת, אם לא נהיה קטנוניים, הרי שבמוקדם או במאוחר, בניגוד למשיח, הוא יגיע.

*לא יוסף שְנִיצֵל

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

ליאור ייני - אגדה יפנית

הארץ מלאה עמותות ופעילים למען בעלי חיים נטושים. בעיקר כלבים. השמיכה קצרה מאד. הכלבים מגיעים בגדודים והתקציבים בזרזיף דקיק. היכולת לתת מענה והצלה למירב הכלבים תלויה בסופו של דבר בהתנהלות תקציבית שקולה ונכונה. כאשר עלות אחזקת כלב היא 100 ₪ לחודש, אפשר ב-10000 ₪ להחזיק מאה כלבים. כאשר כלב אחד עולה 10000 ₪, פירוש הדבר, מניעת הטיפול ב-100 כלבים אחרים. מתי עולה הטיפול בכלב אחד 10000 ₪? למשל, כאשר מצילים כלב שנפגע קשה בתאונה, עם שברים ופגיעות פנימיות. כלב שבנסיבות אחרות היה מת תוך שעתיים, ניצל בזכות טיפול נמרץ, ערויי דם, סדרת ניתוחים והשתלות. בסופו של דבר, הוא ישוב ללכת (אמנם על שלוש רגליים), ועדיין יראה (בעין אחת) ויזדקק לתרופות (וטרינריות יקרות) לשארית ימיו, אבל חייו ניצלו והוא יכול להמתין לאימוץ ולחיות בביטחון ובאושר. ובינתיים, מאה כלבים שהיו יכולים להינצל נשארו ברחוב. כי שיקול הדעת, גם לגבי כלבים, צריך להיות אחר מאשר "החיים הם ערך עליון בכל מחיר".

או נניח שבכלביה יש מקום ל-100 כלבים. הכלבים החמודים, הבריאים, הנחמדים, הנוחים לבריות מגיעים ותוך יומיים מוצאים להם משפחה מאמצת, מניבים תרומה קטנה, ומפנים מקום בכלביה לכלב חדש. אבל אלה שמסיבה זו או אחרת הפכו לתוקפנים, נבחנים, חשדנים גדולים, אלה הסובלים ממחלות כרוניות, הקשישים למיניהם, אלה שאף אחד לא יאמץ, נשארים שם, חודש, שנה, עשר. וכל כלב כזה שמגיע ונשאר (באופן מעשי לצמיתות), תופס מקום שכבר לא מתפנה לכלב אחר, ועולה כמה שעולה, ולעולם לא מייצר הכנסה (כלומר תרומה של אימוץ). כמו הרדיקלים החופשיים בגופנו, או כל חומר בעייתי אחר הם רק מצטברים ונשארים, ובסופו של דבר, הופכת הכלביה מקום מגורים ל-100 כלבים בעייתיים, שאיש לא רוצה לאמץ, והם חיים במקום, עד שהכלביה נסגרת מחוסר תקציב. זאת הסיבה שאותם מקומות מעדיפים לבחור בפתרון של המתת חסד. אלא שאותן המתות חסד משמשות מקום לניגוח, האשמות כבדות והשמצות חריפות, עד כדי כך שהן פסקו, והתוצאה שהכלביות נחנקות ומפסיקות לתפקד. כי שיקול הדעת, גם לגבי כלבים, צריך להיות אחר מאשר "החיים הם ערך עליון בכל מחיר".

בינתיים, הפתרונות הקיימים הולכים ו"נחנקים".

לתת לחיות, פירושו לפעמים לתת למות.

הכלביה של "תנו לחיות לחיות - חיפה" על סף סגירה וזקוקה לתרומות. אפילו 10 ₪ בחודש יעזרו.

לא מזמן נתקלתי בשאלה אודות ההבדל בין המזל לגורל.

הנה התשובה שלי.

הם אמנם דומים, עד כדי כך שיש כאלה שנוטים להתבלבל ביניהם, אבל למעשה הם בדיוק דבר והיפוכו.

אם דבר שתלוי במזל הוא בעל סיכוי של אחד למיליון, הרי דבר שבגורל הוא אחד לאחד. בלתי נמנע.

אם מזל הוא הדרך שמתקבלת בעקבות מאה הכרעות, בכל צומת וצומת, וכל הכרעה מביאה לתוצאה אחרת, ולמקום אחר, והדרך היחידה לקבל את התוצאה המסוימת הזאת היא לעשות את כל המהלכים ולבחור את הבחירות המדויקות עם אפס טעויות, הרי שגורל הוא ההיפך הגמור לא משנה באיזה דרך הולכים ואיזה בחירה עושים וכמה טועים או לא טועים – התוצאה היא אחת ויחידה.

גורל תמיד נקבע מראש. ומזל, כל כוחו בעולם של מקריות ואי ודאות

גורל הולך אחורה, מהסוף להתחלה.

מזל קורה קדימה, בדרך אל הלא נודע.

אגב, גם חידות של מבוכים, בדרך כלל קל יותר לפתור אם הולכים מהסוף להתחלה.

עריכה ואחרית דבר:

נדמה לי שעבור חלק מהקוראים היווה המבוך הזה, בהיותו חסר מטרה, קושי מסויים. לטובתם, הנה מבוך יותר קל, שאין לו את הבעייה הזאת.

____________________________________________________________________

הפלייליסט:

Martynas - Verdi: Theme from "La forza del destino"