נניח שאתם יושבים באיזה מקום, לבדכם, אתה ואת, תחת כיפת השמיים. עכשיו לילה והשמיים שחורים בחלקם ומכוכבים, ופחות שחורים בחלק שבכיוון הישוב הקרוב, שם הם נצבעים בערפול ורדרד. די שקט וקולות הלילה נשמעים - אם אתם על הים יהיה זה רחש הגלים, בפאתי השדה - שירת הצרצרים, ואם העונה עדיין לא יבשה ויש מקווה מים בסביבה (כפי שיעידו מיד עקיצות היתושות) - קרקור הקרפדים (ואלו גם אלו, הצרצר והקרפד שרים מלוא גרון, או יד, מנסים נואשות לפתות נקבה לחברתם (ואשריך שאתה פטור, ואינך צריך לשיר כך, ואתה יכול להביט בשתיקה) (ואת מי מנסה הים למשוך בגליו?)))))
פתאום בשמים מה שנראה כמו כוכב נופל, מרהיב, בהיר כדי להאיר לרגע את פניכם, ושלא כדרכם של כוכבים, אינו נופל אלא משתהה, כאילו בכוונתו לומר דבר מה, אך בינתיים הוא מתעייף ודועך, אלא שאז מצטרפים אליו עשרות כוכבים צבעוניים, במופע זיקוקים מרהיב שהופיע, ללא הסבר, באותו שום מקום, ויצר (אם כי לא באמת, לא לגמרי, יש מאין) חג פרטי.
ואז, בקרב הסקרנים שביניכם, עולה השאלה בדבר ההסבר לאותו פלא לא מוסבר. אפשרות אחת היא שהמעשה כולו מעשה ידיך, והוא מעיד אם כן על נטיה רומנטית-דרמטית וכישורים לוגיסטיים מיוחדים וקשרים טובים (או, במקרה הפחות סביר, על כוחות על). האפשרות השניה, שלךָ עצמך אין כל יד בדבר, ולגמרי במקרה החליט מישהו לערוך מופע זיקוקים דווקא באותו מקום ובאותו רגע. ואם ברגע הראשון האפשרות הזאת עלולה אולי לאכזב, הרי שיש בה הרבה מאד, שכן היא מצביעה על הנכס החשוב ביותר שיכול להיות לו לאדם – המזל (או, במקרה הפחות סביר, התערבות שמיימית (בשמיים שמעל לרום הזיקוקים, ואולי אף מעל לכוכבים), שבמקרה הזה אומרת שאתם לא לגמרי לבדכם, ושיש לכם שותף, והוא שותף רצוי מאד).
כי כשיש מזל – למי נחוצים כוחות על?
ואיזה הסבר, אילו יכולתם לבחור, הייתם מעדיפים?
כוכב נופל ואינו נופל
ענייני זוגות:
מכיוון שעסקנו בזוגות, מכיוון שיום העצמאות היום, ומכיוון שיום העצמאות הוא יומו של סאלח שבתי (מה גם שהשנה היא השנה של אריק איינשטיין), הנה צמד שירים, שאינם דומים, אבל יש ביניהם דמיון רב, והוא נתפס לא באוזן אלא בחוש המחשבה (ומכל מקום, בחוש המחשבה שלי)
אחרית דבר: כלומר, לפני שניגשים לדבר, המשך לפוסטים קודמים. הפעם, מדובר בשנויים ותוספות משמעותיים, לכן הכנסתי אותם לגוף הפוסט, כלומר ערכתי וכתבתי מחדש, ואני מנצל את המקום כאן כדי להזמין אתכם לשוב ולקרוא את עוד משל על מעיין ואת החטא הקדמון
אני אוהב להיות בבית. עם התה והלימון, והגשם שנשאר מחוץ לחלון, והשמיכה בסלון, וכל דבר ככה שנמצא במקום. מגירה מלאה תחתונים וכל המכנסיים תלויים בארון. ארוחת ערב, חביתה וסלט, וילדים שמשכיבים לישון. וסיפור לפני השינה - היה היה פעם חוקר ארצות, שיצא בסירה במעלה הנהר הגדול שבערבות הצפון. עם ערב נטה את אוהלו על שפת האגם והדליק מדורה קטנה שתחמם ותאיר את הלילה. אחר כך, עת שכב על גבו והקשיב ליללות הזאבים, הביט בשמיים הבהירים, ושם כוכבים רבים יותר משראה אי פעם. ככה גם אני רוצה.
העיניים נעצמות אט בחלום. כל עולמי צרור באוהל קטן. המדורה מחממת, נושאת אותי לשמיים, גבוה מעל לאגם, וחזרה איטית אל החוף. בוקר. הכל נארז ואני שוב בסירה. מחליקים בנחת על המים השקטים. עצים בשלכת אדומה מנופפים לשלום על הגדות. מרחוק מציצה פסגה מושלגות. שועל מביט מבין השיחים. האוויר צלול. קריר. גשם מטפטף ויורד הערב. מחפש מקום יבש להקים בו אוהל. חולף ליד בקתה קטנה. מהחלון בוקע ריקוד אור אדמדם. חמים ומוסק. מעורר* מחשבות על בית רחוק. קופא במקום. מביט בחלון. חושב על בית. שם אני רוצה להיות.
עוצם עיניים וחולם על בית חם. להבה יציבה בתנור. השטיחים משתיקים את קול הצעדים. מוזיקה בוקעת - אני מזהה את החמישיה לקלרניט של מוצארט. כוס טאקילה שהתרוקנה מונחת לרגלי המדרגות. בקומה העליונה מיטה חמה. שמיכת פוך. תחת השמיכה – אשה. בתוכה – אהבה. ממול, הטלוויזיה השטוחה. שבת בבוקר. שידור מחזורי. שמורות הטבע שבעולם. מעוף ציפור – גאיות מיוערים, נהר מתפתל, קשתות של גשר רומי עתיק. שדות פורחים, כפר קטן שמתחיל ונגמר בשום מקום, ארוג בין פלגי מים. סוסים באחו. מעורר מחשבה על מסעות. שם אני רוצה להיות.
מתבונן מקרוב – זה לא מסך הטלוויזיה. אני מביט בחלון. בחוץ מקדש נטוש, שהתכסה כולו שרכים. צרחות קופים מקפצות בצמרות העצים. אני עומד, מציץ בחלון. בפנים, על רצפת העץ, ילדים בונים ארמון מלגו. החתול ישן. אני מתבונן היטב, ממשש את פני – לא בחלון אני מביט. זאת המראה.
הפתרון היחיד הוא מחצית הזמן להיות כאן ולחלום רחוק. ומחצית אחרת, להיות שם ולחלום על בית.
או להיפך.
צילום (לא שלי) מתוך חלום אמיתי (שלי)
*חבל שאי אפשר לומר "מגעגע מחשבות", אבל זה שמור רק לברווזים בחורף.
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום שנתי על טלוויזיה, שהם מבינים היטב, כמה היא מיושנת ולא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד שידור ציבורי, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר. בין רשות השידור במצבה הנוכחי לבין השידור הציבורי ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"
א. ואני אומר:
היות וממילא אנו בשבי הביורוקרטיה, הבה נכין טופס חדש, שכל שר ("גם אני רוצה להיות כחלון") וכל אזרח ימלא כרצונו.
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על __________, שהם מבינים היטב, כמה הוא לא רלוונטי. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ________, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך ל______ אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין ______________ במצבה הנוכחי לבין _________ ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"
השר ארדן ימלא "רשות השידור". שר התחבורה בכל דור ודור יכתוב "הרכבת", או "הנמלים". שר הבריאות ירשום "מערכת הבריאות". הורים לילדים יכתבו "מערכת החינוך". אזרחים שומרי חוק יכתבו "המשטרה". מישהו יכתוב "בתי המשפט". ודאי ודאי שנכלול את הישיבות וכל הממסד החרדי, ושרותי הדת בכלל, ההתנחלויות, העירייה, הצבא, השב"כ, חברת החשמל, תאגידי המים, מנהל מקרקעי ישראל. קצרה היריעה פשוטו כמשמעו. כדי לפשט את התהליך, הבה נכתוב כולנו – הממשלה.
הנה כך –
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על ממשלה שהם מבינים היטב, כמה היא לא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ממשלה, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לממשלה, אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין הממשלה במצבה הנוכחי לבין ממשלה ראויה, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה".
אכן, עם הטופס הזה, גם ארדן יוכל להיות כחלון.
ב. לפי השר ארדן, "הכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר".
בואו נציץ בזהירות לתוך החור השחור.
"שעות נוספות" האם הכוונה היא להפוך גם את השידור הציבורי למקום עבודה שדורש שעות עבודה אך אינו מוכן לשלם עבורן? או שהשידור הציבורי יתחיל לתפקד באותן שעות כמו משרדי הממשלה –
ימים א'-ו' ב- 9:00-13:00, ובימים ב' ו-ד' גם ב- 16:00-18:30?
"הסכמי עבודה מופרכים" – האם, לאור העובדה שנמל אשדוד דווקא לא נסגר ונפתח מחדש, יהיו ההסכמים החדשים דומים לאלה שנהוגים בנמל, או שמא יקבלו השראה מחוזי העבודה של עובדי הקבלן?
"הארכיון המתפורר" של ערוץ 1 הוא אוצר מהמעלה הראשונה בעל ערך תרבותי, מחקרי, היסטורי ובעיקר סנטימנטלי למרבית אזרחי המדינה המבוגרים. השידורים החוזרים של ערוץ אחד בשעות הלילה הם הדבר היחיד הראוי לצפיה בכל ערוצי הטלוויזיה. הייתי מעז ואומר שהארכיון הוא הוא ההצדקה היחידה לקיומה של רשות השידור. אם הוא מתפורר (וזה כנראה המצב) צריך בדחיפות להשקיע בו יותר, להציל אותו, להעתיק אותו לפורמט דיגיטלי ולגבות, ויפה שעה אחת קודם (וכמו שהעיר יבגני - להעלות הכל לאינטרנט, כפי שעשתה משפחתו של חנוך לוין עם מכלול יצירתו. אפשר אפילו לעשות את זה בחינם, ביוטיוב). הטענה שהארכיון הוא חור שחור של כספי ציבור משולה לטענה שהספריות הציבוריות הן מזללת כספים, ומוזיאון ישראל הוא גוף שאין לו זכות קיום כלכלית.
ג. משנאמרו הדברים – הנה מזכרת. משחק בסדרת גמר ה-NBA. שידור ישיר. עוד כמה דקות לסיום. המאבק צמוד. השעה אחת לפנות בוקר. השידור נפסק. הטכנאים הולכים הביתה. השידור הציבורי הוא באמת דינוזאור שצריך להיכחד. ורק, חס ושלום, טפו-טפו-טפו, שלא יקום לנו עוד ערוץ 2.
ד. תצחקו, אבל כולם גם בעד וגם נגד. מי בעד לפטר את כל הפרזיטים באשר הם? מי בעד לפטר אלפי מפרנסים?
אימה בטבריה מסלול ההרג מרדף התוקף חוסל "לא היתה ברירה, הייתי חייב לירות בה על מנת להרוג" אזרחים עם אקדחים אישור לירי 15 נפגעים וחשוב להבין שמדובר בזאבה נגועה בכלבת. בדרך כלל זאבים אינם תוקפים ואינם מסוכנים.
כמה עמוק שקענו בטרמינולוגיה של פיגועי הטרור*
*הנה, לשם פצוי, טרמינוגיה של מדע פופלארי. הכלבת, על פי ויקיפדיה, על פי ספר השיאים של גינס, היא המחלה הקטלנית ביותר. על פי הידוע, ג'ינה גיזה, נערה בת 15 שננשכה ב-2004 על ידי עטלף, נדבקה בכלבת ולקתה בתסמיני המחלה, היא האדם היחיד ששרד ונותר בחיים למרות שלא קיבלה שום חיסון.
הפרק השני, היפה, מהקונצ'רטו לפסנתר מספר 5 של באך. הקטע מלווה, לפי שעה, תכנית כלשהי בערוץ אחד. אני הכרתי אותו בפסקול הסרט "Slaughterhouse five" (על פי ספרו של קורט וונגוט), וכך הוא מכונה בפי עד היום. בביצוע הזה, נשמע רחש כשל תקליט ישן, ומה מתאים יותר לערוץ אחד?
במאמר במוסף "הארץ" משווה אווה אילוז את המצב בשטחים הכבושים לעבדות בארה"ב, ובכלל. ההשוואה בעיני מופרכת (וכנראה גם בעיני הכותבת, שכן המאמר מכיל גם "הסברים") ואתייחס לכך בסיום, אבל הסיפור כאן הוא עבודת המערכת, לאחר שהמאמר כבר נכתב.
מאמר המשתרע על פני שמונה עמודים במסגרת עיתון יומי, הוא כבד משקל, תרתי משמע. מרבית הקוראים יוותרו על הטרחה והעונג ויסתפקו בעלעול, תוך כד קריאת הכותרות והצצה בתמונות. אלו יעשו את עיקר העבודה ויעבירו את המסר בתמצות, ובמקרים נדירים יעודדו את הקורא להשקיע ולהשתקע.
כיצד בחרו בעיתון "הארץ" לעטוף ולמכור את המאמר – כלומר, מה המסר שרצו להעביר לקורא?
הכותרת
מה יותר גרוע מלנגוס בתפוח ולמצוא בתוכו תולעת? למצוא חצי תולעת.
כבר ראיתם את הסרט "12 שנים של עבדות"? סרט על סבל נורא ואיום, אכזריות סדיסטית בלי גבול, רשעות וניצול. נורא ואיום כמעט ללא אח ורע. (אגב, אישית, את אותה אכזריות, ואת אותה עמדה מוסרית, העדפתי ב"ג'נגו ללא מעצורים" של טרנטינו, שם באים הרעים על ענשם. בכל זאת, סרט, ככל יצירת אמנות, רצוי שישאיר מקום גם לפורקן ולא רק לסיגוף. כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", אם לא במציאות, איפה נמצא מעט צדק אם לא בקולנוע?).
ומה יותר גרוע ממה שראיתם בסרט הזה? ליתר דיוק, מה גרוע פי ארבע? כמובן, "47 שנים של עבדות". היכן ומתי? כמובן, כאן ועכשיו. הכיבוש הישראלי. אם חשבתם שהכיבוש הישראלי דומה לאפרטהייד המאוס בדרום אפריקה טעיתם. הכיבוש הרבה יותר גרוע והוא דומה לסיפור העבדות בדרום ארצות הברית. ליתר דיוק, גרוע פי ארבע.
מניין לנו כל זאת? מהכותרת ב"הארץ". ליתר דיוק, זה מה שנאמר לקוראי "הארץ" באנגלית. בתרגום לעברית זה יותר מרוכך. מעניין להתעכב על שלוש הגירסאות לכותרת.
זאת פאראפראה פשוטה על הסרט המדובר שקרוי במקור "12 years a slave", ומבוסס על הספר "Twelve years a slave", (ומעניין כי זאת לפחות הפעם השניה שזה נעשה. ב-1912, בכתבה על עבד אמיתי, ששוחרר במלחמת האזרחים, נכתב, ולא במקרה, Samuel Hall, 47 years a slave).
ומכיוון שהכותרת הזאת אולי אניגמטית או אנמית, הרי שאם משתפים את המאמר בפייסבוק הוא יניב את הכותרת המשודרגת והחד-משמעית:
Not apartheid, Slavery – A new perspective on the Israeli occupation
ראשית, מדובר בשדרוג של הזוועה מהאפרטהייד השחור לעבדות השחורה ממנו (אם מותר לי בהקשר הזה להשתמש באסוציאציה השלילית של "שחור משחור"), ושנית, למקרה שלמישהו היו ספקות באיזה כיבוש מדובר כאשר אומרים "הכיבוש", מופיע הפירוט.
בהשוואה לנוסח הלועזי (המקורי), הגירסא בעברית לקורא הישראלי היא מאד מרוככת (אף שעצם הפניה השונה לקוראי הפנים וקוראי החוץ מזכירה את נאומי הפוליטיקאים מהזן החלקלק)
הכותרת בעברית אמנם מרוככת, אולם, כדי למנוע ספקות, הנה התמונות המלוות את המאמר. הן אינן זקוקות לפירושים, אבל בכל זאת, הואיל ובמוסף "הארץ" יש מדור המציע פרשנות לצילום מהמצב השבועי, הנה כמה מילים.
הצילום הראשון, של אנשים מאחורי סורגים כבדים, נבחר לשמש כשער לגליון (עם הכיתוב "עבדים הייתם"), ובכך מסמן את חשיבותו – זהו הדבר החשוב ביותר בגליון.
תמונות נוספות ממחישות את הזוועה –
כאן בני אדם במכלאות, מובלים כעדר בין שתי גדרות התוחמות ומכוונות אותם כפס יצור אנושי.
אם יש דבר כזה "טרמינולוגיה של צילומים", הרי שהצילומים האלה מצטטים מהטרמינולוגיה של "אנונימוס", שהפכה היום מאד נפוצה ונגישה, אפשר לומר "מיינסטרימית". מדובר באותם צילומים שנועדו להפוך אתכם לטבעונים על ידי זעזוע וחשיפה של מה נעשה בשמנו, יום יום, לחיות. מכלאות שהופכות יצורים חיים לסחורה, גדרות המכוונות את העדר למקום אחד בלבד, והרבה סורגים ומבט מיואש מאחוריהם.
התמונות האלה והרטוריקה המלווה אותן מפנות מצידן להשוואה השנויה במחלוקת עם השואה.
והנה בכתבה תמונה נוספת, ושם, מעל למכלאה האנושית של ההמונים בדרכם לעבודה נראות גם גדרות תיל מפחידות.
התמונות אומרות לקורא העכשווי – מה שקורה תחת הכיבוש הוא בדיוק מה שקורה בבתי המטבחיים, שזה כמו השואה, אבל יותר גרוע.
לנוכח כל אלה, קבוצת האנשים העומדים ליד ביתם, באוויר הפתוח, ללא שום גדרות, כמו בתמונה קבוצתית של מייסדי דגניה, נראית כהקלה גדולה. אין ספק, הרבה יותר עדיף להיות עבד שחור בוירג'יניה. אפילו מרחק הצילום הוא כזה שאם נרצה, נוכל לדמיין עבדים מחייכים ומאושרים.
(אגב, הצילום הזה צולם בדרום קרולינה (ולא בוירג'יניה) על ידי טימותי או'סאליבן. מצאתי אותו בקלות באינטרנט).
(הוספה מאוחרת, כי כשכתבתי על דגניה לא ידעתי עד כמה אני צודק)
נוסף לצילומים יש בכתבה גם איור. גם הוא כולו ציטוט והפניה. כבר במבט ראשון, תמונה באדום בולט. הצבעים הנוספים, שחור ולבן.
אין לטעות – זהו דבר המהפכה. כך נראה פוסטר מהפכני כבר מרחוק, עת עדיין אי אפשר להבחין בפרטים.
עיון נוסף, קרוב יותר, מזהה את מפת הגדה המערבית (סימן המקום וההקשר) ודמות אדם המניף את שתי ידיו. אך אין אלה קפוצות באגרוף המהפכה אלא פשוטות. זהו אדם המרים ידיו מול איום בנשק. אולי ברגע הוצאתו להורג, שכן מן הגדה הלבנה פורצים לעברו קווים שחורים דקים, כעין יריות, וכתמי התיישבות שחורים נעקרים מגופו המנוקב. גויה אמר את זה קודם. לא משנה.
אולי לא זה מה שמנסה המאמר להגיד. אבל, זה מה שעורכי העיתון רוצים שתבינו. ואתם, בין אם אתם בקצה השמאלי או הימני של המפה, זה מה שתמצאו וזה מה שיעזור לכם להתחזק בדעתם.
מי שיכול להרשות לעצמו לקרוא בעיון מאמר בן שמונה עמודים בעיתון יוכל לרדת לדקויות נוספות.
העבדים
לסיום, הערה אחת על האנלוגיה שהמאמר אמנם מנסה לסייג, אבל מתעקש לבסס.
אם לא נתמקד דווקא בעבדים השחורים של דרום ארצות הברית, אלא נזדהה לתומנו עם המקור העתיק, בני-ישראל שהיו עבדים לפרעה במצרים, הרי שבניגוד מוחלט לפרעה, אילו פנו הפלסטינאים לישראלי הכובש ותבעו-ביקשו ממנו -"שלח את עמי", היה ממהר לשלוח אותם, לא משנה לאן, מוסיף מתנות כסף וזהב מיזמתו, ואם היה שולח חיל פרשים בעקבותיהם היה זה רק כדי לוודא שלא התחרטו.
בעל עבדים מבקש לשמור את העבד ברשותו בכל מחיר, ואילו מצדדי הכיבוש היו שמחים להזדמנות להפטר מאותם "עבדים".
אז אם מתעקשים להשוות – לא עבדות, אפרטהייד.
ואם מחפשים להשוות משהו דווקא לעבדות, ההצעה הטובה ביותר שלי היא השרות בצבא הסדיר.
על הכוכבים, מרחק מאה אלף שנות אור, אנחנו יודעים יותר מאשר מה שתחת כפות רגלינו, אלף קילומטר במעבה האדמה, היכן שאף אחד לא יכול להסתכל.
והמח, שמסתתר מאחורי המבט, מתחת למצח, שומר סודות עמוק יותר מאלה שקבורים בלב ובבטן.
והחור הכי שחור, היכן שאי אפשר להציץ, ואי אפשר לראות, אלא רק לנחש, על פי התוצאות, הם חיי המשפחה. וגם אילו ניתן להכניס משפחה למעבדה, ולמדוד אותה במבחנה, מה כבר ניתן להסיק מאומללותה של זאת על כל האחרות.
ומכל מקום, מה שקורה בין קירות הבית הוא מחוץ לתחום, והוא מתנהל כאקס-טריטוריה, כמו בשגרירות שפועלת לפי חוקים אחרים, ומרגע שהפקרנו נשים וילדים לחסדי אותו תא משפחתי הרי הם נתונים לגורלם, ולא נהוג להתערב בהם ולהזדעזע אלא במקרים קיצוניים במיוחד, למשל אחרי שכולם מתים. המשפחה הפטריארכלית היא סוג של הפרטה, והחברה מתנערת ונפטרת מכל אחריות. ובאמת, מי יכניס את ראשו בין סדן האשה המוכה והפטיש, הבלתי מטאפורי, המכה בה?
ובין העמים נוהג אותו העיקרון עצמו. סכסוך שכנים הוא החצנה שנוגעת לכולם, וטריטוריה היא עניין רגיש, וכיבוש הוא בלתי נסבל. אבל כאשר מדובר בסכסוך פנימי, עניין שבין הנתינים לשלטון החוקי, עַם הישר בעיניו יעשה, ובלבד שהרעש לא יפריע לשכנים. ומי באמת חוץ מהאמריקאים יתערב כך בסכסוך פנימי?
ומי בכלל קובע? ומהו טוב ורע? ומתי מותר להתערב בעניינים הפנימיים? ומי ישלם? ואם מדינה מפקירה נשים וילדות לחסדי התא המשפחתי, אפשר להתערב גם? ומי יתערב? ומדינה של כופרים? עובדי אלילים? מקריבים למולך? אוכלי בשר? בועלי נידות? מָלֵי ילדות? מלי תינוקות? שולחי בחורים למלחמות צודקות?
מה הפלא שאלוהים, הטוב המוחלט, כל כך אלים? ככל שהטוב מוחלט ונשגב יותר – כן הוא מחייב לצאת ולהלחם מלחמת קודש.
או לשתוק מנגד. במחשבה שניה, גם אלוהים כבר לא אלים.
שוב התעורר ויכוח אודות הזמר המזרחי* והתרבות המזרחית. אז לפחות בדבר אחד כדאי לעשות סדר. האמצע המוחלט, אם יש דבר כזה במידת המערביות-מזרחיות הוא מצפה הכוכבים גרינוויץ' אשר בלונדון, בירת האימפריה. המזרח, והמערב, הם שני מונחים מנוגדים ויחסיים על פני כדור הארץ העגול.
לפני כמעט אלף שנה, כאשר ההיסטוריה של ממלכת אנגליה רק התחילה, כתב המשורר יהודה הלוי את המילים הבלתי נשכחות –
לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
המשורר הגדול של יהדות ספרד ידע כי הוא נמצא בסוף מערב. מרוקו נמצאת מעט מערבה משם. אם
נסתכל במפה המצורפת נראה את מקום מושבו של יהודה הלוי מסומן בכוכב כתום, ואת מרוקו בכוכב בצבע טורקיז. בצידה האחר של המפה מסמן כוכב כחול את מקום הולדתו של המשורר הלאומי דובר המלעיל – חיים נחמן ביאליק. הכוכב האדום מסמן כמובן את מוסקבה, שנמצאת מזרחית אף מעמאן, בירת ירדן.
אם כן, ולו רק ממניעים של דיוק גיאוגרפי, ראוי לנטוש את המושגים מזרח ומערב. אם בכל זאת רוצים לעשות הבחנה כזאת, יש לאמץ את הצעתה של זוגתי שתחייה ולדבר על צפון ודרום. לא זו בלבד שהחלוקה הזאת אכן מתארת נאמנה את המרחב התרבותי על בסיס גיאוגרפי, אלא שכמעט בכל מקום, משום מה, היא ממקמת בדרום את המדוכאים והעניים, ובצפון את האליטות העשירות – משכונות תל-אביב, דרך המגף האיטלקי, ועד לחופי הים התיכון ויבשת אירופה כולה.
מעתה, מי שלא אוהב את המוסיקה של אביהו מדינה, שידבר בגנות המוסיקה הדרומית. כך אפשר להמשיך בדיון עם מילים פחות טעונות. מצד שני, את האשכנזים אף פעם לא הגדירו כמערביים, אבל כצפונים – הגדר ושוב. אז גם צפוני טעון ואי אפשר. נשאר אם כן דרומיים מול מערביים. זה דווקא מרכך את הקונפליקט. כבר לא שני כיוונים מנוגדים.
*(מילה אישית על הטיעונים של הרב פרל בנוגע למוסיקה הדרומית (שאת חלקה אני מאד אוהב ואת מרביתה לא ממש) – הוא הזכיר לגנאי את הנרקומן זוהר ארגוב. ואני רוצה לומר, שהשילוש הקדוש סקס-סמים- ורוקנרול, על נציגיו הרבים בבית הקברות מג'ימי הנדריקס דרך ג'ניס ג'ופלין ועד ג'ים מוריסון (ואלה רק באות J), ונציגיו האחרים בהיכלי התהילה, מעיד שסמים אולי מזיקים לגוף אבל מועילים מאד ליצירה).
באופן טבעי הפלייליסט הפעם ראוי שיכיל שיר דרומי מובהק. מסתבר פתאום שהתווית של הז'אנר משויכת קודם כל לזמר המבצע. הנה למשל השיר "כל נדרי" בביצוע חיים משה. האם העובדה שנכתב על ידי לאה לופנפלד ויאיר קלינגד, עושה אותו לדרומי? מה עושה שיר לדרומי? הביצוע? העיבוד? הלחן? המילים? או שאולי, פשוט מוכרח להיות סלסולים?
יד ענוגה: מילים זלמן שניאור, לחן ערבי עממי, ביצוע עפרה חזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
