ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
כך שח לי חבר לעבודה ערב הנסיעה הראשונה. בזכות המרפאה המשוכללת, ששועי העולם באים לנסות ולהתרפא בה, מהמלך חוסיין עליו השלום לנסיכי סעודיה ונשיאי ארצות הברית, הוכשר מסלול התעופה של העיר הקטנה לקליטת מטוסי הג'מבו הפרטיים, ואפשר להגיע אליה, או לעזוב אותה, בטיסה ישירה למקומות מרכזיים וחשובים יותר.
המוסד השני הוא המפעל ומרכז הפיתוח של י.ב.מ, אחד הגדולים שבהם. נסעתי לשם כשעבדתי במעבדות י.ב.מ בחיפה. בניגוד למקום העבודה הקודם שלי, הפעם לא נסעתי כלקוח (כלומר בעל מאה) אלא להיפך – כמי שמחזר אחר תקציבי פיתוח. ובהתחשב בעובדה שבנוסף לכך י.ב.מ היא מה שניתן לכנות "חברה מעונבת" הייתי חייב "להתענב" בעצמי. אמנם הייתי נשוי מזה חמש שנים, אך החתונה שידרגה את המלתחה שלי פחות או יותר לכדי זוג אולסטאר חדשות בצבע אפור בהיר (שבערב החתונה נשפך עליהם קפה מידי חבר שיכור והשאיר כתם שלא הוסר מעולם). נאלצתי אם כן לשדרג לעצמי מלתחה שלמה של איש עסקים, עד שרוך-נעל כפשוטו ממש, כולל חליפת בריטית מצמר ששאלתי מחבר במידתי, וקניתי ממנו לצמיתות בתום הנסיעה (גם הוא השתמש בה פעם יחידה, בטקס קבלת תואר הדוקטור. בינתיים עברו מספיק שנים והיא עברה למחלקה לארועים מיוחדים של הדור הבא, זה שהמכנסיים נסגרות עליו).
עטור חליפה ועניבה לפי כללי הטקס כפי שדמיינתי אותם התייצבתי לעבודה מנסה להתחזות לאחד מכולם, ורק ברגעים של נינוחות חברותית הושבתי את הז'קט מאחורי, על משענת הכורסא. יום העבודה האחרון בשבוע הוא יום שישי (והטיסה חזרה בשבת, אלא אם זכית לקבל כרטיסים באל-על ואז הרווחת יום מנוחה על חשבון החברה). התייצבתי לעבודה כרגיל, ולהפתעתי, המסדרונות והחדרים היו מלאים עובדים בג'ינס, טי-שירט ונעלי ספורט. רק אני, בן-הארץ שהתחתן באולסטאר, עומד ביניהם בחליפה כהה ועניבה שענבתי כדי להשתלב. הסתבר שיום שישי, על סיפו של סוף השבוע, הוא יום ה-Casual, שבו מתייצבים לעבודה בלבוש בלתי רשמי, והעובדים הצייתנים בָאירגון השמרני הקפידו להתיישר לפי הקוד הנכון. (חוץ בחור אחד שסיפרו שהיה מותיקי ויאטנאם, שגם בימים כתיקונם הקפיד על ג'ינס, נעלי ספורט וזקן פרוע כיאה לאיש הייטק אמיתי. את שמו אינני זוכר. לעומת זאת, הבחור שאיתו עבדתי על הפרוייקט, ללא ג'ינסים, היה סקוט מאק, שאת שמו קל לזכור משום שמראהו הזכיר את הבולדוג המתנשא בחזיתה של כל משאית מאק, (ולמי שאינו מתמצא, הבולדוג הוא מאד חברותי וחייכן. באמת)).
מינסוטה, מולדת המיסיסיפי, היא גם המדינה הקרה ביותר בגוש של ארה"ב (שאינו כולל את אלסקה), ולמרות שרוצ'סטר ממוקמת בדרומה הזדמן לי לחוות טמפרטורות של 25 מעלות מתחת לאפס (בהנחה שלמרות הקור הצלחתי לחשב נכון את ההמרה מפרנהייט). זאת היתה הנסיעה השניה. הפעם עם שותף לעבודה (הוא דווקא לבש חולצה מתאימה בחתונה, אלא שבינתיים הספיק להוסיף כמה קילוגרמים, ואני זוכר את עצמי מתאמץ לכפתר את הכפתור האחרון לצווארו). החברה, שביקשה לחסוך, סיפקה לנו רכב יחיד, כך ששנינו עזבנו את מקום העבודה (בנין עצום של משרדים ואולמות יצור מוקף מגרשי חניה) רק כאשר האחרון מאיתנו סיים, כלומר מאוחר למדי. רצנו מהבניין הנטוש לאוטו, נזהרים לא להחליק על שלוליות הקרח, והתיישבנו לבדוק איך מפעילים את הרכב הלא-מוכר. מהר מאד גילינו את הכפתור הפותח את החלון (פלאי פלאים – חלונות חשמליים!), אבל בשום אופן לא הצלחנו למצוא את הכפתור הסוגר. לאחר כמה נסיונות כושלים במגרש חניה נטוש החלטנו להגיע בכל מחיר למלון. התכווצתי ככל האפשר במעיל הפוך המצויין, ועמיתי, כמו נוסע סמוי, התכרבל לרגלי המושב האחורי. כך נסענו, בחלון פתוח, במינוס 25, עד למלון, שם התקשרנו לחברת ההשכרה לבקש עזרה. "אתם צריכים ללחוץ קודם על כפתור הנעילה" הייתה התשובה הפשוטה.
כמו כל חוויה שאינה הורגת, בזכות הקור אני זוכר את הביקור לטובה.
בעזרת גוגל, ניסיתי למצוא את תמונתו של סקוט מק. אכן מצאתי, מנהל מוצק בחליפה ועניבה, בחברה מדרום מינסוטה. אבל כמו שתמיד קורה דמויות מהעבר נוטות להטעות, ומק מהתמונה סיים את לימודיו רק עשור אחרי הביקור שלי. אז הנה תמונה של מק אחר.
ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
מוקד המשיכה השני הוא המפעל לתירס מוקרם. כך מספר מייקל ריפס בספרו "פניה של אשה עירומה". ואני, שהייתי ברוצ'סטר, שמחתי לפגוש בה שוב (כלומר בשיח העיר, לא באשה העירומה, שהייתי כמובן שמח לפגוש שוב, אילו פגשתיה בפעם הקודמת) ולראות מה השתנה בארבעים השנה מאז התקופה שריפס מספר עליה, ואיך החליפו מחשבים כחולים את התירס הצהוב בתור האטרקציה השניה.
לא הייתי נתקל בספר או קורא אותו אלמלא, כמו ודאי אחרים, קראתי את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". הספר מנצל את אחת ההזדמנויות כדי להמליץ לקורא על ספרו של ריפס.
כאשר ספר מתייחס לספר אחר, יש משמעות לסדר הקריאה. כך למשל, מזכיר הופמן את האשה-הדוקטור הרחבה בסוף ספרו של יעקב שבתאי. לא הייתי יודע על מי הוא מדבר אלמלא, במקרה, קראתי לאחרונה את סופו של "סוף דבר". מי יודע עוד כמה רמיזות והערות אחרות לא הבנתי בגלל חוסר ידע מוקדם. זה לא הפריע לי בקריאה.
(אגב, את "סוף דבר" קראתי כסוף דבר בקריאת הפרוזה של שבתאי, אבל ללא קשר לסדר הקריאה, אני חושש שסדר הכתיבה הוא כזה שאחרי "זכרון דברים" אי אפשר לחזור ולכתוב).
הוא (הופמן) למשל מזכיר גם את סרויאן בתור מי שמבין דבר מה שחשוב להבין. ושוב, בצרוף מקרים של סדר הנכון, נקלעתי לביתה של מכרה, ושם, במעשה שאפשר לעשותו רק בבתים ותיקים, של בני דור מסוים, או בבתים מעטים של דורות אחרים, בהיתי במדף הספרים, שאין טוב ממנו כדי ללמד על בעל הבית ועל מידת הקירבה ביניכם ככל שמדובר בשפה המשותפת. והנה, על אחד המדפים מצאתי לפתע כרך עם מבחר הסיפורים של סרויאן. הספר ישן למדי, כפי שאפשר להבין מהמחיר הנקוב על העטיפה – 500 פרוטה. באותה תקופה עדיין היה נהוג להוציא ספרים בכריכה קשה ללא ציורים והסברים, כאשר אלה מודפסים בנפרד על עטיפת נייר נוספת, שהתבלתה ודהתה עם השנים, אך שמרה בגופה על הספר שבפנים. פתחתי אם את הספר, ובתוכו מצאתי כרך של מבחר מסיפורי המינגווי. סופר מצויין. בעיקר הסיפור הקצר ביותר שכתב – "נעלי תינוק למכירה. מעולם לא היו בשימוש" שבשפת המקור הוא קצר אף יותר. אני כתבתי את הגירסה "מצבה למכירה. מעולם לא היתה בשימוש", ונשאר לי רק לחשוב על שם מתאים ותאריך כדי להשלים את הסיפור.
את מייקל ריפס מצאתי בספריה, והוא בתורו, כדי להוכיח שהסדר כן קובע, הביא פתאום ציטוט על רוצ'סטר מינסוטה, העיר בעלת שתי האטרקציות, ששמעתי בגירסא אחרת לפני עשרים שנה.
הספר הוא מארג (או מצבה) של אינספור זכרונות ופרטים שונים ומשונים על משפחתו ועל מכריה, ובכך הוא קרוב ל"זכרון דברים", אם כי אינו מגיע למעלתו. יחד עם זאת הוא מצחיק וחכם. הנה שני ציטוטים קטנים מתוך הספר שמביאים משהו משני הצירים של רוח הדברים שבו – החכמה שבצחוק והצחוק שבחכמה.
בראשון, המספר מתכוון לספר לאביו דבר לא נעים:
אימא הספיקה לעלות לקומה השנייה. ברוס היה בחדרו, ואבא שכב על הספה בקומה התחתונה. נכנסתי לחדר ופסעתי לידו, הלוך וחזור. הוא הביט בי כמה שניות ותוך כדי כך עלה דבר-מה על דעתו.
"שמת לב," אמר, "שאם היה לך מטאטא בתחת היית מטאטא עכשיו את החדר?"
לא חשבתי על זה.
בשני, הוא מצטט עובד ותיק במפעל של אביו, שהיה אחד החלוצים בהעסקה של שחורים, נשים וכל מיני נדכאים אחרים:
"לא העובדה ששחורים ונשים הועסקו במפעל היא החשובה, אלא העובדה שאבא שלך הקשיב להם. החיים שלהם סיקרנו אותו. הוא דיבר איתם והם דיברו איתו."
וטוב לזכור זאת כאשר מדברים כל בוקר על אפליה שמתקנת על ידי מספרים. אני חושב שספר שמופיע בו קטע כזה, גם הוא רק ציטוט מפי פועל פשוט שישב ארבעים שנה וליטש עדשות - ראוי לקריאה.
"מפעם לפעם הייתה יוצאת מהיצור עדשה נקייה כל כך, חופשית כל כך מכל דבר גשמי, עד שהיא הייתה נעלמת וברגעים כמו אלה למדתי להעריך את יופיו של הבלתי נראה."
המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" (בראשית, עמ' 1). אדם וחווה, שבראשית היו "כל העולם כולו", יצאו לדרך כאשר כל אחד בוחר באסטרטגיה אחרת.
אדם בחר באסטרטגית הזרעים. את המטען שלו ארז באריזה קטנה ופשוטה אבל שיכפל אותו בכמויות עצומות. הכמות מאפשרת לו להיות פזרני ובזבזני. מאות מיליוני זרעים הוא שופך בכל מפגש, כדי להוביל, אולי, זרע יחיד למטרתו הסופית. וכבר, הוא מוכן להמשיך לעוד ניסיון בעוד מקום.
חווה העדיפה את אסטרטגית הביצה. בהשוואה למאות המיליארדים, היא משתמשת רק בכמה מאות ביציות, אבל כל אחת זוכה לטיפול אישי, יסודי ומסור, עם משרתים וארמון וטקס.
חווה בחרה ב"פרו", אדם ב"רבו".
שתי האסטרטגיות זכו לאינסוף חיקויים, מה שאומר שלשתיהן יש יתרונות.
ראשית, באסטרטגית הפרו-ורבו של היצורים למיניהם. חלקם בחרו באסטרטגיה הזכרית – יצור המוני בכמות אסטרונומית של מוצר פשוט, קטן יחסית וזול, שאין שום בעיה לבזבז ולכלות, ותמיד נשארים מספיק עותקים כדי לשרוד ולהמשיך אל הדור הבא. מרכיב חשוב המאפיין את המוצר הפשוט והזול הוא האפשרות לייצר אותו בזמן קצר. כאשר מדובר בתהליך של שכפול עצמי (כמו בעולם החי והצומח) זמן המחזור המקוצר הוא הגורם העיקרי לכך שאפשר לייצר הרבה יותר פרטים בזמן קצר.
נבחן למשל את החרקים. הפרעושית מטילה בימי חייה כ-1000 ביצים, קצת יותר מנקבת אדם, אבל היא עושה זאת תוך פחות מחודש, ורובן פוריות. תוך שלושה חודשים תגיע משפחתה לגודלו של המין האנושי כולו. זה לא קורה למזלנו משום שרובם הגדול מושמד, וכך אנו נותרים עם מליון פרעושים בלבד. עם כל כך הרבה ילדים, אין מה לדבר על טיפול, הנקה והחלפת חיתולים. אותם בעלי חיים הנולדים (נכון יותר – בוקעים) באלפים, נאלצים להסתדר לבד, לדעת מלידה מה לעשות ואיך, ואינם צריכים ללמוד שום דבר בבית הספר. כיאה לתכונת אי-הגודל, אלופי השכפול המהיר הם היצורים הזעירים מכולם, החיידקים והוירוסים.
לעומת הפרעוש העלוב, ננסה לקחת חיה מפוארת כמו הפיל. כמעט שנתיים נמשך ההריון שבסופו מגיח לעולם פילון יחיד. את הפיל הצעיר, אם הוא שורד, יש ללוות ולטפח ולחנך במשך שנים עד שהוא יכול "לעמוד על רגליו". הוא זוכר ולומד ומלמד ואני נוטה לחשוב שהשהיה בחברת הפילים נעימה ומגוונת יותר מזו של להקת פרעושים. היונקים, שעומדים בראש הירארכיה מסוימת בעולם החי, מגיעים לשכלול גדול בעיקר ביכולת הלימוד וההסתגלות. לימוד זה הופך כל פרט למשהו יחודי, עם אופי והיסטוריה. כדי להגיע לרמת מורכבות גבוהה שכזאת נדרשים זמן רב והשקעה וכאשר נדרשת השקעה קשה לחלוק אותה עם עוד 700 פילונים. הפיל הוא בן-יחיד במהותו.
אפשר אם כן לומר כי האסטרגיה הזכרית היא של כמות ואילו הנקבית היא אסטרטגיה של איכות.
בעולם החי, שתי האסטרטגיות אינן מבחינות רק בין בעלי חיים "נחותים" ל"עיליים". בתוך מחלקת היונקים למשל, יש את המכרסמים הקטנים, שמתרבים כמו שפנים, ומשמשים בהמוניהם מרכיב מרכזי בשרשרת המזון, לעומת היצורים הגדולים, ובראשם המין האנושי, שהזמן הדרוש לו כדי להכין את הדור הבא ארוך יותר מתוחלת החיים המלאה של מרבית היצורים בתבל.
המין האנושי, שעוין ופוגע במרבית המינים האחרים, עיון ומתאמץ יותר ככל שמדובר ביצורים קטנים יותר. אבל דווקא המאמץ האנושי (וכשלונו היחסי) ממחיש את העובדה שלמרות כוחו וגבורתו של מלך החיות, נראה שבעולם החי האסטרטגיה הזכרית מוכיחה את עצמה כעמידה יותר. ככל שהיצור קטן, פשוט ומתרבה יותר, כך הוא נמצא פחות בסכנת הכחדה. ומצד שני, היצורים המורכבים והמשוכללים נמצאים בסכנה תמידית. העובדה היא שהם נוטים באופן קבוע להשתנות או להעלם ולפנות את המקום למחליף, לעומת היצורים הזעירים שלא רואים בכך שום צורך. האדם, שבקושי חוגג כמה מאות אלפים, הוזמן זה מכבר למסיבת יום ההולדת ה-250 מיליון של המקקים.
ויש משהו מאד נוגע ללב כאשר ענק מוכרע על ידי המונים קטנים
הבחירה האסטרטגית, כמו גם היתרון שיש לפתרון הזכרי, אינה מצטמצמת לעולם החי. הטיל שינה את פניו של שדה הקרב בכל הזירות. ספינות התותחים הענקיות שהיו גאוות האימפריות נוצחו על ידי ציים של ספינות טילים קטנות וזריזות. הטנקים הכבדים (מי כמונו יודע), מפלצות הפלדה הכבדות והיקרות, הוכרעו על ידי המוני רגלים מחופרים ומצויידים בטילים קטנים הנישאים על הגב. לא במקרה, שדה הקרב הוא המקום בו היתרונות והחסרונות של כל אסטרטגיה באים לידי בטוי.
היתרון העיקרי של המערך הזכרי הוא שלמרות פשטותו היחסית אין לו נקודות תורפה והוא יכול לספוג הרבה מאד אבידות ועדיין לשרוד. אסטרטגית הנקבה בנויה על מערכת משוכללת ומורכבת מאד, שמטבע הדברים יש בה חלקים רבים קשורים ביחסי גומלין, וכל אלה דורשים בין היתר מרכזי שליטה ובקרה. מכונה משוכללת כמו גוף האדם זקוקה ללב ולכלי דם, לעיניים ואוזניים ובעיקר למח ולמערכת עצבים. פגיעה בכל אחד מאלה ביכולתה לנטרל את הגוף כולו. שאלו את גולית. לעומת זאת, בענן היתושים שנלחם מולנו, ענן של אלפי יתושים זהים, שכולם בלתי חשובים באותה מידה ואין להם מלך, אין נקודה ארכימדית שאפשר לפגוע בה. גם אם נהרוג עוד יתוש ועוד אלף, זה לא ישפיע כהוא זה על התפקוד או התוקפנות של היתושים הנותרים.
מדינה שבראשה עומד מלך חכם יכולה להגיע להישגים אדירים, לבנות ארמונות ודרכים וצבא ולגבות מיסים, דברים ששבטי הנוודים בערבות הגדולות לא יכולים אפילו לחלום עליהם. אבל בסופו של דבר, כאשר נקודת התורפה של הממלכה נפגעת (ובממלכה מפותחת, כמעט כל דבר יכול להוות נקודת תורפה), יציפו אותה אותם נוודים, שאינם יודעים לבנות, אך להרוס יודעים ועוד איך. ואיך קרסה האימפריה הרומית?
ומה המצב כיום? באיזה אסטרטגיה בחרו אומות המערב העשירות, המתקדמות, בעלות התשתית המצוינת, ומערכת הבריאות שמבטיחה חיי נצח, והבטוי והמיצוי האישי, וההישגים שמובטחים, בין היתר, על ידי ממוצע של ילד אחד במשפחה, אותו מולידים בגיל 40? ומה קורה לעומתם בארצות העולם השלישי, כאשר עשרת הילדים יוצאים לעבוד לפרנסתם בגיל שבע, והחמשה ששרדו מתחילים ללדת בגיל 16, ואין להם כמעט שום נכס שאפשר להפסיד? ומי מציף את מי?
פרו או רבו - זאת השאלה.
דרך הנקבה - הפריון, האיכות, הרצון לחיים, מביאה לבניית מערכות משוכללות, מעניינות, מורכבות ומרתקות.
דרך הזכר - הריבוי, המריבה, האדישות למוות, מייצרת מספיק כח כדי להרוס את הארמון.
ואם הספר הקדוש לא כתוב בנוצה על קלף? אם הוא נדפס על נייר, בבית הדפוס?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
ואם הספר הקדוש הודפס על נייר ממוחזר? שהיה פעם נייר אחר?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
ואם הספר הקדוש הוא בדיו אלקטרוני, בקינדל?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
ואם הספר הקדוש כאן, בתוך הדיסק-און-א-קי?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
ואם הספר הקדוש נמצא על השרת, באינטרנט, ורואים אותו כאן, דרך האפליקציה?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
ואם נגמרה הבטריה באיי-פון?
"תניח כאן את היד ותחזור אחרי".
תירוצים:
אילו הטכנולוגיה של היום הייתה קיימת אז - כל ההיסטוריה היתה אחרת. הנה, למשל, אלוהים השמיד את סדום ועמורה אחרי שלא הצליח למצוא אפילו צדיק אחד. אבל מה היה קורה אם היה לו גוגל?
ביטחון תעסוקתי 1:
בשורה טובה למפוטרי תנובה. לכל עובדי משחטת אדום-אדום שנסגרה בעקבות תחקיר כלבוטק נמצאה עבודה והם יעברו לעבוד ב"חוות החינוך (מחדש)" שתיפתח עבור אנשי השמאל מיד לאחר הבחירות.
בטחון תעסוקתי 2:
התלונה על כך שעובדי הנמלים קיבלו תוספות ענק, של 4000 ₪ לחודש, היא סתם דמגוגיה. באחוזים, הם קיבלו ממש מעט.
שוק חופשי:
אם היה שלום עם פלסטין-דרום יכולנו להשתמש בשירותיו הזולים של נמל עזה. אולי כל הסכסוך במזרח התיכון הוא קונספירציה של הוועד בנמל?
חוקי מרפי:
דווקא עכשיו, כשמצבנו בעולם כל כך בעייתי, ליברמן מתפטר ואנחנו נשארים בלי שר חוץ.
בפייסבוק:
לפעמים אני מזהה פתאום מכר ותיק ומבקש חברות. אין לי כוונה או צורך "לחדש את הקשר". גם לא באמת דחוף לי להשלים כל מה שהפסדנו. הרעיון הוא לתת ולקבל סימן חיים, כמו צביטה עצמית. בעצם, אני רק מוסר לו דרישת-שלום, ממני.
רק הפציפיסטים והנאצים הולכים עד הסוף. אם להרוג – אז להרוג את כולם. אם לא – אז אף אחד. כל גישה אחרת כרוכה בהצבת גבולות. כל גבול הוא שרירותי ועל כן בעייתי. גבול הוא אזור חיכוך, הוא איזור סכסוך.
למשל ההגדרה של חף-מפשע. כאשר מתרחש מעשה נורא של הרג נשים וילדים, נובעת ממנו, באופן ישיר למדי, ההנחה וההסכמה שגבר צעיר אינו חף מפשע. אפשר להרוג גברים צעירים. וכדי להרחיב את מטריית ההגנה על החפים מפשע, מחילים אותה על אזרחים בכלל. במלחמה אסור לפגוע באזרחים. מותר להרוג רק חיילים, שהם אזרחים צעירים, אשר החברה כולה, על אזרחיה החפים מפשע, כופה עליהם ללבוש מדים ולהיות במקום מסוים, שאולי כלל אינם רוצים להיות בו. ואותם אזרחים צעירים - בהם מותר לפגוע, אפשר להרוג בהם, ובתמורה, מצווה לחוס על יתר האזרחים, אלו החפים. ובמה זה שונה מהשיטה העתיקה של המולך זולל הקרבנות?
כל כך מתפלאים כאן על האנומליה החברתית שלנו, שעל-פיה הזעזוע בציבור ממותם של חיילים רב יותר ממותם של אזרחים באירוע מלחמתי. ומה כל כך מפליא, כשהחיילים הם בסך הכל ילדים קצת יותר גדולים. ההגיון של האויב, אשר בעת מלחמה אינו מבחין ותוקף את כולם, חיילים ואזרחים, אינו נחות מזה אשר משרטט גבולות ומרשה רק להרוג צעירים לובשי מדים, כאילו לבשו את חליפת הנידונים למוות.
לכן, בחוקי המלחמה אין היגיון. הרי בהגדרה – איזה היגיון יש במלחמה? בחוקי במלחמה יש רק הסכמות. הכלל הראשון בדיני המלחמה הוא עצם העובדה שמלחמה היא אפשרית, חוקית ומקובלת. רק על הבסיס הזה ניתן לכתוב חוקים נוספים. היתר, בא להקל על החיים. במקום למגן את האזרחים הלא לוחמים בואו נסכים שלא תוקפים אותם. בואו נמנע מהרס תשתיות אזרחיות, כדי שבתם המלחמה נוכל לחזור מיד לשגרה (או שיפלו לידי הצד המנצח). אחרי ששה ימים או מאה שנה, מלחמות הרי תמיד מסתיימות. אין ספק שחוקי המלחמה הופכים את העניין להרבה יותר נח. שוב מוכח יתרונה הגדול של הרגולציה.
אבל חוקי המלחמה, כמו חוקי התורה, כבר לא מתאימים למציאות של ימינו. המלחמה השתנתה. יתרה מכך, כמו כל חוק בספר החוקים, יש חכמים המוצאים כל דרך אפשרית כדי למתוח אותו מעבר לקצה ולעשות בחסותו בדיוק את ההיפך ממה שהתכוון.
החוקים כשלעצמם חסרי כח. חוקי המלחמה, כמו כל החוקים בכלל, שווים משהו רק אם אפשר לאכוף אותם. החמס יכול לירות לאן שירצה, משום שאי אפשר לכפות עליו להמנע מכך. אנחנו לא יכולים לנקוט בפעולה הסימטרית ולהפגיז בתי מגורים משום שאותנו אפשר להכריח להמנע מכך. ומכיוון שהחוקים ואכיפתם פועלים בצורה שאינה סימטרית, המלחמה אינה סימטרית, ומשום כך, אין לנו שום אפשרות לנצח. שום אפשרות לכפות את הפסקת הירי באופן מלא, סופי ומוחלט. אין פתרון צבאי.
אלה המבקשים "לשטח את עזה" צודקים באינסטינקט. מלחמה או שלום. ובמלחמה, כמו במלחמה. במציאות, למזלנו, אלה הפועלים מהראש מצליחים להתגבר על הפועלים מהבטן.
מה גם ששיטת ההרס המוחלט לא תמיד עובדת. היא הצליחה אצל אסד האב, בחמה, היא נכשלה אצל אסד הבן. אולי משום שניסה לחסוך בהפצצות. אפילו הכיבוש הנאצי, עם כל אכזריותו, לא הצליח לחסל את ההתנגדות.
כל פסוק בטור הזה מסביר מדוע הרעיון של כיבוש עזה הוא הבל מוחלט. כמו הסיפור על הדג הבאוש – גם ייהרגו חיילים חפים מפשע, גם, ככל שנשתדל להמנע, נבצע פשעי מלחמה, וגם יעצרו אותנו ולא נצליח להשלים את המהלך.
כאשר מימנה חברת הכנסת וסגנית השר לשעבר, נעמי בלומנטל, על חשבונה, יום כיף לאנשי הליכוד בסוויטה המפוארת בסיטי טאוור ערב הבחירות הפנימיות, היא הואשמה במתן שוחד ונידונה לשמונה חדשי מאסר. אבל, כאשר הכסף יוצא לא מהכיס הפרטי אלא מהציבורי זה כנראה בסדר. בימים אלה, כאשר לא מעט אנשים רעבים ללחם, מוציא ראש הממשלה מכיסנו 80,000 שקלים על ארוחת ערב לחברי הקואליציה – 200 מוזמנים, 400 שקל למנה.*.
לא כתוב בעיתון
* כך על פי כתבה מפורטת ב"ידיעות אחרונות". לא הצלחתי למצוא לכך סימוכין בשום מקום אחר. אפילו לא ב-Ynet. בגלובס מדובר על חצי המלכות בלבד – 40000 שקל. ב"ישראל היום" אין שום איזכור. גם לא ב"הארץ" או "מעריב". מוזר מאד. או ש"ידיעות אחרונות" פישלו, או שהם היחידים שעושים את העבודה. במקרה הזה, אני נוטה להאמין ל"ידיעות" שמביא בפירוט את ההתכתבות בין מבקר המדינה ולשכת ראשהממשלה והליכוד.
העיקר הכוונה
הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתו של ראש הממשלה היא כי הארוחה בוטלה (נכון יותר – צומצמה ב-70%), וזאת לאחר שהדבר נודע למבקר המדינה וזה הוציא מכתב חריף ללשכת ראש הממשלה. ועולה שאלה מאד עקרונית – האם העובדה שהארוחה בוטלה בגלל הביקורת של המבקר מפחיתה במשהו את חומרת העניין – את האטימות, קלות הדעת, החוצפה והגסות? האם אנחנו צריכים לשפוט על פי הכוונה או על פי התוצאה. כי באותם מקרים בהם המעשה והתוצאה אינם עולים בקנה אחד, מדובר בהתערבות של אלת המזל. מה המקום שלה בשיפוט? האם רוצח שירה שלושה קליעים לעבר אזרח שעבר במקרה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון צריך לקבל הנחה רק משום שהכדורים החטיאו את העורק הראשי בשני ס"מ? האם מפקד חיל הים בזמן מלחמת לבנון צריך להשאר בתפקידו רק משום שהטיל החטיא בכמה ס"מ וספינת הדגל של החיל לא טובעה? האם המהנדס היפני שבנה חומה נגד צונמי בגובה של "רק ששה מטר" צריך לבצע ספוקו? האם מי שהטמין מטען חבלה באוטובוס צריך להשפט רק לחמש שנים משום שהמטען לא התפוצץ?
התוצאה גלויה וברורה, והכוונה סמויה וחמקמקה, ולכן קל יותר לשפוט רק על סמך התוצאה. ואני אומר – לפעמים גם הכוונה גלויה.
מלכת אנגליה הולכת למכולת
כשראיתי את שיירת המכוניות אטומת החלונות, עם הג'יפים והצ'קלקה דוהרת לכיוון קיסריה נפל לי האסימון. זה ממש לא משנה מה גובה משכורתו של ראש הממשלה. הוא חי ברמה ששום שכיר, גם מנכ"ל פרטנר, לא מרשה לעצמו. מי חוץ מאלופי האוליגרכים נוסע ברכב שרד עם נהג מלווה בשני ג'יפים עם שומרים חמושים? מי טס לחו"ל במטוס פרטי עם אנשיו, ומתגורר בקומת הסוויטות הכי יוקרתית? מי מזמין מאות חברים, ככה סתם, לארוחה של 100 דולר למנה? אין שום קשר בין ההכנסה שמייצר התפקיד ובין חיי הפאר שהוא מאפשר. ולכן, אין זה משנה, איך נראה ההון הפרטי שלו. הוא לא זקוק לא להון ולא למשכורת.
מלכת אנגליה היא אחת הנשים העשירות באנגליה ובעולם כולו. אתם מדמיינים אותה הולכת למכולת? ואם היא הולכת למכולת, אתם חושבים שהיא צריכה לשלם? בסרט הוותיק שטר בן מליון, מסתבר שעצם העובדה שאתה מחזיק בשטר בן מליון פאונד מאפשר לך להסתדר בלי להוציא ולו פני שחוק. מלכת אנגליה משלמת רק על הכובעים. ראש הממשלה, גם זה לא.
ומדוע באנגליה צילום של נסיך ונסיכה בעירום הם שערוריה גדולה יותר מצילומי הכובעים של בית-המלוכה? כי הם רגילים?
לכבודשדותשכתב על יום-ראשון, הנה טור ירוק, בוסר, שלא הספיק להבשיל, אבל אני קוטף עכשיו, עם עוד שני שירים קטנים מעץ אחר, ומניח על השולחן:
אלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור. והיה האור הראשון. כי לפנים, היה חשוך. אבל האל הטוב, בחכמתו, לא החליף חושך באור. לא השליך את החושך מפני האור, כמו עבדיו ששרים "סורה חושך הלאה שחור". אלוהים, השאיר את החושך, ורק הוסיף עליו את האור. הבדיל ביניהם, ונתן להם שמות. לאור קרא יום ולחושך קרא לילה, ואלו הם הראשונים שנקראו בשם – היום והלילה. ולא היה יום ולא לילה אילו ברא את האור והשאיר אותו דולק כל הלילה. החושך, החוזר למשול כאשר האור מסתלק, מאפשר להגדיר את היום, את ראשיתו ואת אחריתו.
ומשנסתיימה המלאכה – "ויהיו ערב, ויהי בוקר". קודם היה ערב, ורק אחר כך בוקר. משהושלט הסדר, ונעשתה ההבדלה, לא שכח אלוהים מיהו הבכור מבין השניים. החושך קדם לאור. הלילה קדם ליום. הערב לבוקר.
יום ראשון - לא יום ראשון זה שיש בכל שבוע, מיד אחרי שבת. לא יום ש"ראשון" הוא שמו, והאנגלים קוראים לו Sunday. יום ראשון הוא היום הראשון. הראשון שבכל הימים, אי פעם. יום ראשון – האין זה מרגש? למה קראו דווקא לו "יום אחד", כאילו, היום הכי סתמי שיש. יום אחד, אמר אלוהים יהי אור.
ויום אחד, יאמר אלוהים לעצמו – ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחרון. הוא יגיד לעצמו, בשקט, ואף אחד לא ידע.
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא יצר יום ראשון
לא זה היום בשבוע, שבא
מיד אחרי שבת וקוראים לו
יום ראשון, והוא בא
בכל שבוע, אלא
היום הראשון ever
שלפניו היה תמיד חשוך
וגם אחריו ערב
ואלמלא החושך שב
היה היום הראשון נותר
היום היחיד ever
וגם זה לא,
כי אין לו ערב
ומבחינת אלוהים, שברא והבדיל
אמנם נשמרה לערב הבכורה
אך הברכה, נתנה ליום,
כי רק באור ראה אלוהים כי טוב
ואמנם בראשית נבראו השמיים והארץ
אך רק היום, היה הראשון
שאלוהים קרא לו בשם
ולמרות הכל,
ליום הראשון מכל הימים
קראו סתם אחד – יום אחד
כאילו, סיפור מסופר
יום אחד ברא אלוהים את השמים ואת הארץ
ויהי בוקר.
ויוה ערב, ויהי בוקר, יום אחד.
יום אחד ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. הארץ היתה תוהו ובוהו, אבל היה חושך ולא ראו כלום, אז לא נורא. פתאום אמר אלוהים יהי אור – ויהי אור. מיד כשהיה אור, ראה אלוהים, בפעם הראשונה. האור היה טוב, אבל מה עם התהו ובוהו? הוא כל כך שמח על האור, שהתהו ובוהו לא הפריע. מחר, אמר. מחר אתחיל לסדר. בינתיים, התחיל להמציא ולקרוא בשמות. הראשון שנקרא בשם היה האור , והשם הראשון שניתן היה יום. אחר כך, קרא לחושך לילה. אבל הוא לא שכח מי היה קודם. הברכה לאור, אך הבכורה לחושך. קודם ויהי ערב ואז יהי בוקר. אחר כך, כיבה אלוהים את האור, כי בלי ערב, אין יום, ובלי לילה שני לא יהיה יום שני.
ביום שני, התחיל אלוהים לעשות סדר בתוהו ובוהו. ברא רקיע, ושם מים מעליו ומים אחרים מתחתיו. וכל העת הבדיל ונתן שמות. הבדיל בין אור לחושך, בין מים למים ודם לדם. ואחרי שהבדיל, ונתן שמות, שם ממשלות. האורות, מבדילים בין אור וחושך - מה שביום הראשון עוד עשה אלוהים בעצמו, ומאירים - מה שעשה ביום הראשון בעצמו, ומושלים, ביום ובלילה. מאז נקבע הסדר, הפרד ומשול.
ויום אחד אמר אלווהים – ויהי ערב, יום אחרון.
והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור – ויהי אור. וירא אלוהים את האור – כי טוב. ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום. ולחושך קרא לילה. וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר. בראשית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
