כל הדברים גדולים כקטנים

רבבות חוסמים את כבישי ניו-אינגלנד בתקופת השלכת. עד כדי כך היא יפה. השלכת שלנו קטנה וצהובה יותר, אבל אצלנו הלא הכל קטן וצהוב. אבל יש בה, גם בשלכת שלנו, יופי. החוּם של העלים המתים צובע את הגבעות, ונעלם טרם בואו  של הירוק החורפי, מותיר עצים חשופי ענף. גם תחרת הענפים הערומים המציירת בקווים עדינים את פנימיות העץ יפה היא. בעיקר על רקע לובן שלג המשרטט רישום שחור על לבן. הרים חשופי יער גם הם יפים. גבעות שחורות יפות הן. חיברו להן שירים.

כל זה בא לומר שהכרמל, היום, במדרונותיו השחורים,  ביערות עצי הפחם הערומים, בחורשות העדיין חומות של ארנים עומדים דוממים במותם, מבלי להשיר עלה, זאת שלכת המוות הנמשכת אל החורף, וכל אלה טובלים בקטיפה ירוקה זוהרת, מנוקדת פרחי צבע, אדם, ורוד, צהוב, כחול, סגול, כתום. הכרמל היום יפה באופן שהוא גם חורג ומוזר ופורע.

ועוד, לומר שהאלפים החוסמים את הכביש המתפתל, העולים לכרמל השחור יותר מלָהוּא שהיה הירוק, הרואים את השחור והחום והקווים המתים אולי אינם רואים את היופי. אולי בתוך איזור אסון, בתוך כוויה רואים רק כיעור. ועד כמה, בלי שנרגיש היפֶה מסופח אל הטוב והולך לאיבוד.

ועוד, עד כמה מבלבל לראות את היפה שברע, עוד מעבר לְהָטוֹב שבכיעור. שאנו זקוקים לָרַעים שיהיו מכוערים. לאויבים שיהיו דוחים. וכמה נח להביט בתמונת אחמדיניג'אד, הקוף הגמד. וכמה בלתי נסבל לראות נאצים זהובי שיער וכחולי עיניים, גבוהים ורודי לחיים ויפים כחלום ממיתים וקרעים בבשרנו החי. מתי מפסיקים לראות את יופיה של האש?

והצפרים שאין כמותן ליופי, והן נענות לעיניים הנמשכות אל נצנוץ הצבעים הזוהר של בני זוגן, נשמרות מפני קסמו של החתול יפה הפרווה, וגם אני, למדתי לא ללטף נמר, אבל מפני אנשים יפים קשה להזהר.

הכותרת בעמוד הראשון צועקת רהט לפני תל-אביב (ידיעות אחרונות, יום שישי). הנושא: דו"ח נתוני הגיוס לצה"ל המדרג 67 ערים בארץ ע"פ מדד המתגייסים. הטור האישי המצורף, של אריאלה רינגל-הופמן מכריז בכותרתו שתי מדינות, ומיד ממשיך: צריך לקרוא לילד בשמו: מדינת תל-אביב מתגרשת ממדינת ישראל, ואני מרשה לעצמי להמשיך ולהעתיק, לפחות את פתיחת הטור המופיעה בעמוד הראשון:

"זה מדאיג כי תל-אביב היא לא מצפה-רמון ולא קרית-שמונה. היא מד חום של החברה הישראלית, ונתוני הגיוס מלמדים שאנחנו חולים. לא משהו סופני, חלילה, בינתיים לפחות, אבל חולשה גדולה כבר יש. כי מהנתונים האלה עולה קול קר ומנוכר, כי הקול הזה מכתיב נורמות, או לפחות משקף נורמות, ובשני המקרים זה רע. כי הולך וגדל האי-שוויון בין הנותנים למקבלים, בין העושים לביתם לסוחבים את המשא" (המשך בעמ' 3)

וכמעט כל מילה נוספת מיותרת.

כי בכל זאת, יש מילים שחסרות. למשל ירושלים, שלא מופיעה בכותרת, ולא בעמוד הראשון. שמי שיחפש אותה בטבלה הידועה ימצא אותה קרוב מאד לתחתית הרשימה. אבל ירושלים לא מתגרשת ממדינת ישראל ולא מדאיגה ולא תורמת לאי השוויון. להיפך. על-פי ההסבר בעמוד 3, לירושלים נגרם עוול.  החרדים שלא מתגייסים, רק הם מורידים את הממוצע. כלומר כאן מדובר כנראה בנורמה (שהחרדים התגרשו מהמדינה?), ולכן זה אינו מדאיג, ואינו מלמד על מחלה או חולשה, וכמובן אינו מעיד על אי-שוויון.

אז נכון שכאשר כלב נושך בן-אדם זאת אינה כותרת לעיתון, אבל הנשיכה כואבת הרבה יותר.

את הטבלה המתפרסמת בעיתון לא דרגו על פי אחוז המתגייסים, אלא על פי מדד משוקלל של אחוזי המתגייסים, אחוז הלוחמים ואחוז היוצאים לקצונה, מדד שמכונה מדד הקרביות. כלומר, כאשר באים לשקול את התרומה לא בודקים את מלוי חובת הגיוס אלא את הרצון להתנדב והנכונות להקריב (מדד ההקרביות). כמובן שמקריאת הכתבה ברור לכל אחד שהשרות במקצוע קרבי, ממש כמו הגיוס עצמו הוא דבר שכל אחד בוחר. מכיוון שכך, ניסיתי לקרוא גם בין השורות בטבלה, וליצור מדד אחר, מדד ההקרבה, שאינו מתחשב באחוז המתגייסים עצמו, אלא רק במידת ההתנדבות לקצונה ולתפקידי הלוחמה. גם לפי מדד זה, כמו בכל אחד מהמדדים האחרים, הראשונה בהפרש בולט, מודיעין-מכבים-רעות. ובמקום השני, הרבה לפני כל האחרים, לפני כל הערים במדינה, נמצאת רהט. חומר למחשבה.

אחת היא מורשת רבין. נרצח. נורה למוות בידי מתנגד פוליטי מבני עמו שראה בו בוגד. אחיו למורשת – גנדי, לינקולן, סאדאת.

בבוקר שלאחר הרצח, צהלו רבים, עד שהשתיקו אותם הבושה והפחד. מאז, בכל שנה, בהיסוס הולך וקטן, מתרבים הקולות, נגד "פסטיבל רבין", בעד שחרור הרוצח*. "אין שום יחוד ברצח הזה. למה לא עושים כזה פסטיבל לכל נרצח?" רבים מאלה, צמים בצם גדליהו, שנרצח לפני אלפיים וחמש מאות שנה.

הגשר בין אלה שראש ממשלתם נרצח ברביעי בנובמבר 1995 ובין אלה שראש ממשלתם נפטר בי"ב חשוון תשס"ו יקום כשיוכרז צם יצחק. צם לזכר המעשה הנורא וחסר התקדים** של רצח המנהיג הנבחר ע"י קיצונים מסיתים ומוסתים, שיחול בכל שנה בי"ב בחשוון.

עד אז, אני קורא לכל מי שמרגיש שהרצח כוון גם כנגדו, לקיים את תענית רבין, שתחול בד' נובמבר, מבוקר עד לילה.

*   שבאותה נשימה, הוא גם בכלל לא הרוצח והכל קונפירציה של השב"כ.

** הבטוי "חסר תקדים" עובד רק פעם אחת, וכעת, לאחר התקדים, כבר פג תקפו, וכבר יש תקדים.

במוזיאון ד'אורסה שהוא אחד החשובים בפריז (ובעיני רבים, היפה והמושך ביותר) מוצגת במקום מכובד יצירתו של גוסטב קורבה – מקור העולם. בעיני רבים היצירה נחשבת שערוריתית. היא מציגה מלוא הבד, מול פרצופו של הצופה, איבר מין נשי (וחלק מהאשה אליה הוא שייך). באופן טבעי, הציור הינו מושא להתייחסויות רבות. הנה מספר קישורים לדוגמא,

הבלוג של אלכסנדר מאן

הבלוג של הר הקסמים

מילים

אני חושב שכבר נאמר עליו מספיק, והייתי מעז ואומר שנאמר עליו הכל. עליו, ועל הנושא והנשוא והמושא, על התגובות והתחושות, המשיכה והפחדים ולא ארחיב ואוסיף. הציור מופיע בתחתית הפוסט ומי שחושש להביט בו שלא יביט.

לא הייתי נדרש לציור ולנושא אלמלא קראתי אתמול על דרשתו של הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו. הוא ממליץ לשומעיו מקרב חיילי צה"ל להעדיף את ההליכה לכלא על פני הכורח לשמוע אשה שרה. הוא תוקף את עמיתיו הרבנים ה"מתירניים", מתריע על כך שהמחיצות המסתירות את הנשים בבית הכנסת אינן גבוהות דין, שלא לדבר על ריקודים מעורבים, חתונות מעורבות ומה לא.

מה שתפס את עיני בדבריו של הרב היה המשפט הבא   -

"האמת היא שלא נעים לדבר מה שאני חושב לדבר עכשיו, אבל המציאות מחייבת אותנו לדבר אם אחרים מדברים ואנחנו שותקים - יאמרו שאנחנו מסכימים".

ולמרות שבדרך כלל אינני נוהג כך, הפעם אני מקבל את דבריו. אם הוא מדבר ואנחנו שותקים יחשבו שאנחנו מסכימים.

אז אני לא מסכים לרב ולכל מה שהוא מייצג. כל מהותו כעס וחומרה, הטפה ונזיפה, צדקנות והתחסדות, חולשה ופחד. קנאי דתי חשוך המנסה להחניק כל שמחה אנושית וספונטניות, כל שביב תקווה ומחשבה חופשית. חוליה בשרשרת הלא קדושה של טורקוומדה, חומייני וסאוונארולה. הוא כל כך פוחד ממה שמייצג גופה של אישה שהוא נמנע ממגע, מראה ודיבור, כמו שלושת הקופים הידועים. נועל אותה בחדרי חדרים, גוזז את שערה, עוטף אותה סחבות ונמלט בבהלה שמא ישמע אותה שרה.

ואני אומר שגוף האשה הוא היצירה היפה בעולם, ואין העין שבעה מלראותו (לעומת זאת עלי להודות שלטעמי הקול הגברי נעים יותר לאוזן). אתה אומר "קול באשה ערווה"? ואני מציב מול פרצופך את הציור של קורבה, שהיה לו זקן כמו שלך, הציור של הכוס שנקרא 'מקור העולם' וצועק – בגללך אנשים פוחדים כל כך מהערווה הזאת שהם יוצאים להלחם בה ולפגוע בה לכבוש ולהרוס ולפרוק את כל תסכוליהם.

אומר הרב

"מורי ורבותי אני מצטער שאני מדבר דברים כאלה היום בפרשת פנחס בן אלעזר"

ומהי פרשת פנחס (במדבר כ"ה) ? היא מספרת על בני ישראל המגלים עניין בבנות זרות ומנהגיהן הזרים, ועל זמרי בן סלוא, איש נכבד מישראל, וכזבי בת-צור, אשה מדיינית נכבדת, והם הולכים יחד, לעיני משה וכל בני ישראל. ועל כן בא פנחס בן אלעזר הכהן ודוקר את שניהם למוות, גם כן לעיני כל בני ישראל. חטאו של זמרי כבד – שכב עם אשה זרה. ומעשהו של פנחס נאצל – שחט אותם בו במקום. ועל כן הוא זוכה לברכות ולתשבחות ולתפקיד מכובד לדורי דורות ומכאן הבטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס".

השרש ק.נ.א מרבה להופיע בפרשה הזאת -

י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

ואני אומר, זאת הקנאות הדתית בצורתה הרעה ביותר. ישמור אתכם אלהים מהמסיתים ומהמוסתים.

מה גרוע יותר, לפגוע בחבר או באויב? אם מדובר בפגיעה בשוגג, ובנזק ניתן לתיקון, מוטב לפגוע בחבר. למעלה מזה - זאת אולי ההגדרה הברורה והפשוטה לחברות. מסתבר שכאשר אתה נפגע, התגובה שלך – הכעס, העלבון, הרצון להעניש או לנקום, כל אלה הינם בעלי קיום נפרד מהפגיעה עצמה. אלה כולם מעשה ידיך, תוצאה של מערכת היחסים שלך עם עצמך ומי שפגע בך. הסמן הימני הוא אתה עצמך. אם אתה בועט בכדור והוא פוגע בחלון ביתך ושובר את השמשה. אתה מקלל וכועס על עצמך ומתקן את הנזק, אבל קרוב לודאי שלא תיטור טינה ולא תפגע מערכת היחסים עם עצמך. אם הילד שלך הוא זה שבעט, אולי הכעס יקבל בטוי מוחצן יותר, אך התוצאה בסופו של דבר דומה. אבל אם זה הילד של השכן, זה שמסוכסך אתך, הכעס כבר יהיה שונה לגמרי. הוא יתעצם, וימשך, ויתמשך. אין ספק שאותו כעס מוסף לא נובע מהמעשה עצמו אלא ממקורות אחרים.

הנה אם כן רמת הסף לתגובה ולכעס - כעס על אחרים כפי שהיית כועס על עצמך.

משום כך, פגיעה בחבר מצטמצמת לפגיעה עצמה (ואף למטה מזה, כי החבר נוטל על עצמו משהו מהנטל)  ופגיעה באויב גורמת לו להגיב ולהעמיס ולהוסיף את כל המטען העומד ביניכם. מוטב לפגוע בחבר. נניח שחברך ההולך על ארבע נשך את זה ההולך על שתיים. נשיכה קטנה תסתכם בנשיכה קטנה ובאי נעימות. לא יהיו לה המשך והעצמה ותביעות נזיקין, וניפוח סיפורים ושאר תופעות שהיו מתלוות לננשך שאינו חבר. בכלל, האפשרות לפתור בעיות באופן מקומי ומיידי מבלי להרחיב אותן למעגלים רחוקים, כמו לרשויות החוק היא רצויה ומבורכת, גם אם לעיתים היא נמתחת רחוק מדי ומנוצלת לרעה. תשאלו את צ'יקו תמיר.

למרבה המזל, נשך ידידי על ארבע את חברי על שתיים, ואף הסתפק בזוג מכנסי עבודה ולא העמיק מעבר להן. אלא שהמזל, כדי שיאיר פנים צריך לסייע לו ולפיכך נאלצתי לקבל החלטה קשה. הקושי הגדול נובע ממוחלטותה של אותה החלטה. הבחנה ברורה ומוחלטת בין שתיים - כשצריך לבחור באחת.

מעשה שהיה כך היה. תחת כלבנו שנעלם הגיע הביתה כלב חדש, כלומר חדש אצלנו. הכלב עצמו כבר ותיק ובוגר ובא מבית טוב שנאלץ להפרד ממנו בצער. מה שלא היה ברור מהיום הראשון ובוודאי שלא מובן מאליו, הפך לעובדה מהיום השני. הכלב, התנהג והרגיש כאילו מאז ומעולם זה היה ביתו ואלו היו בעליו. כלב צייתן, עירני, ידידותי, שמח, בטוח בעצמו, עצמאי, חד ומדויק וכל אלה הן רק עובדות מצוינות. כלב מ-ד-ה-י-ם. רונאלדו של הכלבים. מעל ומעבר לכל מה שציפיתי מהסיבה הפשוטה שמעולם לא החזקתי בכלב שכזה. זה הכלב שבמפתיע נשך חבר שלי.

נשיכה אחת יותר מדי, כי כאמור, איני יודע מי יהיה הבא בתור וגם אינני יכול להרשות לעצמי לדעת.

אלה אם כן שתי הממלכות. מבחינת הראש והשכל המסקנה החד משמעית, הברורה והיחידה היא שאסור להסתכן ואנחנו לא יכולים להחזיק בכלב. מבחינת הלב והבטן התאהבנו בכלב, התפעלנו ושמחנו בו באופן מלא מוחלט ולא רצינו להפרד ממנו. ובין שתי הנטיות הללו, ההפוכות, אך מוחלטות, צריך לבחור. השאלה המעניינת היא אם קיים ויכוח בין הלב לשכל, מי זה שמכריע ביניהם? מי קובע מי מהם ינצח ומי יפסיד?

לפעמים באותה הצומת אנחנו צריכים לקבל החלטה גם לגבי אנשים. לחלקנו זה יותר קשה ומסובך.

פעם שמעתי את המשפט החכם – "הנוכל אף פעם לא נראה כמו נוכל. אם הוא היה נראה כמו נוכל הוא לא היה יכול להיות נוכל".

מתי בכלל מישהו נראה כמו מה שהוא באמת? האם החכם נראה חכם והטפש טפש? והטוב נראה טוב והרע רע? האם היפה נראה יפה והמכוער מכוער? (טוב, זה כן).

עד כמה מראהו החיצוני של מישהו משקף את אופיו האמיתי? עד כמה הגישה שלנו אליו מושפעת ממה שאנחנו רואים וכמה ממה שאנחנו יודעים?

בין הקומדיות הרומנטיות ישנו תת-ז'אנר, על זוגות בהפסקה זמנית. זוג שנפרד, וכל אחד פותח דף רומנטי חדש שמחזיק מעמד שעה ומשהו. לקראת סוף הסרט, הקשרים החדשים פוקעים ובני הזוג המקורי חוזרים איש או אשה לחיק רעהו. הסוף צפוי, ידוע ומוזמן מראש. ברור שבן הזוג החדש הוא פתרון זמני ובלתי מוצלח בעליל. אני בתור צופה תמיד אוהב את הזוג המקורי, האמיתי. אוהב אותם יחד וכל אחד לחוד. ביחוד את האשה. כל ההנאה מהסרט דורשת שנתאהב בהם. אבל בן הזוג הזמני? החבר החדש של האקסית? ממש מגעיל ויבש. והאשה החדשה? ממש כמו בעיניו של הילד שנשאר עם אבא, אנו רואים אמא חורגת שאף פעם לא נסכים לקבל כתחליף. מה מוליד את הגישה הזאת? מדוע אנחנו הצופים מרגישים כך? האם בחירת השחקנים היא כזאת שבני הזוג החדשים הם לא לטעמנו? או אולי המשחק והבמוי המעולים הם אשר מבהירים לנו שמכאן לא תצמח שום טובה? ושמא הכל אנו רואים בעיני רוחנו רק משום שאנחנו מזדהים עם בני הזוג "הנכון".

ההעדפה של הזוג המקורי היא לבטח לא בגלל הרצון לשמור על המסגרת הקיימת. בתת-ז'אנר של תת הז'אנר זוג הגיבורים נפגש כאשר לכל אחד כבר יש בן זוג ומחויבות משלו (לא נישואין. רק אירוסין, אסור לפרק נישואין בקומדיה רומנטית). הגיבורים שלנו נפגשים, וברור לנו כי הם הם הזוג משמיים, ובני הזוג הנוכחיים הם רק הפרעה זמנית, עד סוף הסרט או חמש דקות קודם.

אז מי קובע את החוקים? המשחק המשכנע, או ההתיישרות שלנו עם הציפיות של העלילה?

הסרט Face off (עמות חזיתי בעברית) מתייחס לשאלה הזאת בצורה מקורית ובכך מציב את עצמו כסרט פילוספי מעניין. בסרט שני גיבורים. הטוב והרע. ארכי נבל ושומר חוק מחויב ואמיץ. שניהם מוכנים ללכת עד הסוף. הגיבורים הם ג'ון טראבולטה וניקולאס קייג'. מי מהם נראה כמו שומר חוק ומי כמו נבל? עקרונית, כל אחד יכול להתאים לשני התפקידים. העמדה שלנו תקבע לפי הבחירה של הבמאי. נאהב את האחד ונתעב את השני, ובמהלך הסרט, נוכל למצוא בפרצופו ובמראהו של כל אחד את אופיו האמיתי.

בסרט הזה, טרבולטה הוא סוכן ה FBI וניקולאס קייג' הוא הפושע. ראינו? הסתגלנו? כאן מגיעה תפנית בעלילה, ובעזרת טכנולוגיה עתידנית מיוחדת מחליפים שני השחקנים את פרצופם. מעתה, קייג' הוא הטוב וטרבולטה הרשע. זהו סידור העבודה במהלך כל הסרט. לא רק שיש לנו גיבור טוב וגיבור רע אלא שלכל אחד יש פרצוף של להיפך. אנחנו אמורים לא להזדהות עם הפרצוף ועם מראהו של השחקן. כך עד לסיום, שם כמובן הכל יבוא על מקומו בשלום תרתי משמע.

אבל אתה, הצופה, שוב לא תדע מה מראהו של גיבור טוב ומה מבדיל בינו לבין הרע.