כל הדברים גדולים כקטנים

מה ההבדל בינינו לבינם?

כאשר אנחנו ממשיכים לחטוף גינויים וביקורת מכל עבר, חשוב להדגיש את ההבדל.

הם מנסים בכל הזדמנות להרוג בנו. לפגוע באזרחים חפים מפשע כמטרה עיקרית, ללא הבחנה. רצח לשם רצח. כל אזרח וכל מקום הוא מטרה כשרה בעיניהם. ולא רק זאת, אלא שהם מסתתרים בתוך ריכוזי האוכלוסיה שלהם, ביודעם שכך נהסס לפגוע בהם. באופן הזה הם פושעים לא רק נגדנו אלא גם נגד אחיהם.

אנחנו פועלים בצורה שונה לחלוטין. ראשית, אנחנו לעולם איננו פוגעים באזרחים ובחפים מפשע מתוך כוונה תחילה. הם תמיד נפגעים כאשר אנחנו מנסים לפגוע בטרוריסטים עצמם. גם בטרוריסטים עצמם אנחנו פוגעים במשורה, רק כאשר הדבר נחוץ הכרחי. לפעמים אנחנו אפילו נמנעים מפעולה כדי לא לסכן אזרחים בצורה מוגזמת. נכון שגם אנחנו פוגעים לפעמים באזרחים חפים מפשע, אך הם לעולם אינם המטרה. האשמה כולה בטרוריסטים אשר נמצאים כל העת בסביבה אזרחית. אנחנו משתדלים לפעול בזהירות ולפגוע רק ביעד עצמו. במרבית המקרים אנחנו גם מצליחים בכך.

זה ההבדל ביננו ובין הטרוריסטים.

עכשיו שאלה מטרידה:

האם החיסולים הנמשכים של העולם התחתון הם טרור או לא?

הרבה פוסטים מציגים תמונות שצילמתי. המצלמה משמשת בסך הכל כמתווך. הנה מה שראיתי – בואו תראו גם אתם.

ישנם צלמים שעבודתם יצירת אמנות. התאורה, הקומפוזיציה, מידת החשיפה ומהירות הצמצם וחיתוך התמונה לאחר מעשה – והתוצאה יפהפיה.

קטונתי. הצילום שלי הוא סתם מכשיר. העתק-הדבק-שמור. לעיתים קרובות, מכורח הנסיבות, הוא אפילו סלולרי, בעדשה עלובה ומלוכלכת, בתנאי צילום שאפילו אינני רואה את מה שאני מצלם. רק מושיט את המצלמה ולוחץ. העבודה נעשית כולה מהמקום של האבחנה. "הנה דבר שראוי לסיפור". הייתי שמח אילו התקבלו צילומים מופלאים ומרהיבים, אך לא זה העיקר, ומכל מקום – אין בידי את הכלים, ואני לא מתכוון למצלמה המשוכללת אלא לעינו של הצלם. מכיוון שאני מסתפק בהסתכלות ובלחיצה, כאשר אני שב ומתבונן בצילום, עולה אותו הדבר שהוליד אותו ואין לי קושי מיוחד להתפשר על איכותו של המסר. לעיתים, בנוסף יכול לעלות ולהתגלות בצילום דבר נוסף שכלל לא עלה על דעתי ברגע הלחיצה ואז הרווח כולו שלי.

לכן, לא ממש מפריע לי לצפות בסרט בטלויזיה ישנה עם תמונה מעט מטושטשת, ובלבד שזה הסרט שאני רוצה לראות. ולא הפריע לי להאזין למוסיקה ברדיו ישן, מונו, AM. ובלבד שזאת המוסיקה שאני אוהב לשמוע. המח בחכמתו הוא ישלים את החסר ויצור חוויה לא פחות מהנה.

למרות שפתחתי בתיאור של עבודת הצילום, מה שעמד לנגד עיני הוא דווקא מלאכת הכתיבה. כמו הצלמים, יש גם כותבים מופלאים. על מדפי הספרים, בין דפי העיתונים ובינות לאלפי הבלוגים ושאר החומרים באינטרנט. תענוג לקרוא אותם. ללקק את האצבעות ולקנא. לצערי (בהיותי כותב) אני לא ממש שם. על כן אני מסתפק במלאכת הצלם המתעד. הנה דבר מעניין, או בדל מחשבה, או מעשה שהיה. ואני מנסה להביא אותו כפי שהוא, במילותי. ואחר כך הולך. והמח, הוא כבר ישלים את החסר.

צילום סלולרי

הזכרתי כאן התלבטות בין שתי אופציות שבמקרה הקיצוני הן הפכים גמורים.

האחת, להשאיר חותם ברור. לעשות, ליצור, לבנות כך שמעשה ידינו ישאר כאן הרבה אחרינו. זהו בעצם מעשה של שנוי העולם. נגיעה באלוהות. מעל לכל יש בה חיי נצח. גל אבנים פשוט שאַרים בעצמי או שיונח על קברי, ישאר על עמדו אלפי שנים. נצח. גל אבנים מפואר יתבלט על פני האחרים. פירמידה ענקית, ארמון מפואר, חומה אדירה, תעלה עצומה. מפעל אנושי המשאיר את חותמו יפנה ישירות לכל דור בעתיד. זאת הדרך לנצח את זמניותם של החיים.

האחרת היא ההיפך הגמור. מתוך קבלה שלמה של הארעיות שלנו. מתוך הכנעה אל הסביבה, אל העולם המקבל אותנו אליו כשאנו נולדים, אנחנו מחזירים אותו כפי שקיבלנו. נזהרים שלא להשאיר שריטה או סימן. כמו חדש. ברוח הפתגם האומר "לא קיבלנו את העולם בירושה מהורינו אלא בהשאלה מילדינו".

מעשה הבריאה של חותם לדורות הוא כל כך משמעותי שבימינו הוא משמש כאחד מסממני השלטון והריבונות. אפילו מרפסת אסור לסגור בלי היתר מהשלטון. אנו עולים לרֶגל אל הר שנוסעים קדמונים חרתו עליו את שמם אך אסור לנו לחרות עליו את שמנו. ניסע לארץ רחוקה לחזות בעיר מערות שנחצבו בהר ושמשו למגורים, אך נסו לחצוב לכם היום מערה למגורים. האיסורים הללו לא באים  חלילה כדי לתמוך בגישה האחרת, של שמירת המצב הקיים. תחת דגל הריבונות מתבצעים מפעלים אדירים שיעמדו לדורות, גם אם יהוו בכיה לדורות. מנהרות וגשרים, סכרים ומגדלים, מחצבות ומה לא. מעולם לא רשמנו, בני האדם, את קורותינו בצורה ברורה ובולטת כל כך.

מה יכולים להציג האנשים ללא נצח? איזה עדות לדורות הקודמים? אין להם ארמונות מפוארים. רק ארמונות חול שנשטפים עם הגלים למחרת היום. כמה יערות, בעלי חיים, מעיינות ונחלים זורמים, אויר נקי. זהו בערך. 

הנטיה הראשונה שלנו היא לבחור באפשרות הראשונה. קשה מאד לקבל ולחיות בשלום עם השניה. החלק הקשה ביותר הוא להסכים להכריז על עצמנו כבני חלוף. אם נצליח, כבר לא נצטרך להתאמץ כדי לשמור על העולם של ילדינו.