כל הדברים גדולים כקטנים

שמאלנים מכינים מצות

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joni Mitchel - Both Sides Now

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire

ביקור במוזיאון לתולדות המדינה.

תמונה מספר אחת: אולם. על הבמה, שולחן עמוס מיקרופונים. על הקיר האחורי, מסך קפלים בהיר. במרכזו תלויה מסגרת גדולה וריקה, ובשני צידיו דגלי ישראל מוארכים, אנכיים, מן התקרה ועד הרצפה.

תמונה מספר שתיים: שעת לילה, כיכר גדולה בתל-אביב, כמעט ריקה. ילדים אחדים, ובפינה עומד איש במעיל, בידיים פרושות לצדדים, ורגליו מבצעות מן צעד מוזר, כאילו רוקד.

תמונה מספר שלוש:  נוף. נהר גדול ורחב (על פי הגשר החוצה אותו), כנראה באירופה. בחזית התמונה, בצידה הימני, מעקה של מרפסת עשוי ברזל. אין ציון תאריך.

ביציאה, בחנות המזכרות

הלילה בו נעלמו

ואז הפטנט קרם אור לגידים.

בתחילה טיפין טיפין,

בקרב אנשים פשוטים, משוגעים

לדבר. עד שהוחלט

ומכח החוק הוא הוחל על

כל אלבומי התמונות, ולא נשארה

אף תמונה מהדור הישן.

בדיוק בחצות לחץ

השר על הכפתור,

ומן התצלומים

נעלמו כל המתים.

בחדרים

הידיעה המוקדמת אפשרה לכל אחד להתכונן. להפרד. החוק החדש לא פסח על אף תמונה. לא העתק של תמונה של צילום. לא עיבוד פוטושופ. לא קובץ דיגיטלי דחוס. לא צילום ישן מוסתר בין דפי ספר או קופסת נעליים בעליית הגג. היתה זו שעתם של הציירים (שום פטנט לא יכול להם, לציורים) שהעתיקו, יומם ולילה. וגם שעתם של הציירים והציורים הגרועים, שכן לא על אמנות מדובר כאן, אלא על זכרון.

ואלה שמעולם לא החזיקו אף תמונה בכיסם, חייכו לעצמם מבלי דעת. ובחצות, נעלמו כל המתים.

הפתעות

הפתעות. בתמונה הישנה מגן הילדים, לא מעט כסאות ריקים. מי ישב בהם? הרי גם את אלה שנראים בתמונה אני בקושי זוכר בשמם. אבל ההפתעה האמיתית היתה הצילום של שלומי. דפדפתי אל התמונה, מצפה להביט באבנים הגדולות לצד המעיין (את התמונה הכרתי בע"פ). אבל על האבן ישב שלומי כמו תמיד, והביט למצלמה בחיוך גדול, אפילו צחוק. ונדמה לי שהצחוק הזה הופיע בתמונה רק עכשיו. התחלתי לצחוק גם אני.

_________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Smetana: Vltava

למשל מיכאל שלי כאב-טיפוס לסיפורי נשים סובלות-בשקט, לכאורה בלי סיבה, מגִיפות את עצמן אך לא מוצאות דבר בחושך, אמהות אמנם - אך אין בחייהן דבר בעל משמעות (למעט חוסר המשמעות עצמה), ובעל שלא משער דבר מכל אלה (ומכל מקום אף אינו מסוגל להבין).

טרוף ללא מוצא נחבט אל הקירות כמו ציפור שנקלעה בטעות לחדר, ואין להן בכל העולם מישהו שמבין או שאפשר לדבר איתו. הקריאה בהן היא סימטא מדכדכת ומשעממת, שבדרך כלל, בדרך כלל לא מחכה שום דבר בסופה.

עקרות קיומית.

בנסיבות אלה, אין ספק שאנה קרנינה זכתה והספיקה לתפוס פיסת חיים, ומה שבאמת דרוש הוא מן טרנטינו שיכניס תפנית בעלילה. נדמה לי שזה קורה יותר בסרטים (אולי משום שקראתי מעט מדי).

ובחיים, היכן שאף אחד לא כותב, אין לי שמץ של מושג (למעט לפעמים בכותרת בעיתון).

מסתבר, שכל בנות המשפחות המאושרות מסתירות איזה אומללות, ואילו בנות המשפחות האומללות יודעות להעריך מהו אושר כאשר הוא מופיע.

_________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Marianne Faithfull - This little bird

(מוזר במילות השיר שהציפור היא זכר)

אומרים שהציעו לנו הודנה ל-30 שנה ואנחנו סירבנו (תחתיה הלכנו על מבצע שיבטיח שקט לשלוש שנים).

בניגוד לגודו או למשיח שמחכים להם עד כלות - ולשווא, תאריכים נקובים מגיעים תמיד. פתרון עם תאריך תפוגה שנדחה לשנים רבות נוטע את האשליה שהוא לתמיד, ולכן פותר את הבעיה. הוא מאפשר להסכים מבלי להסכים, ומנסה את שיטת "הפריץ ימות או הכלב ימות", אבל בסופו של דבר הסבלנות משתלמת למנצח. (ולא לטעות ולחשוב שפתרון מוסכם כאן ועכשיו לדורי דורות הוא יציב יותר, כלומר הדיון כאן הוא בענייני עקרונות).

תאריך היעד מגיע מהר מכפי שציפינו, ולמרבה ההפתעה (האמנם?) התהליכים שהיו אמורים לקרות בינתיים, לא קרו. זה נכון בספרות בדיונית (1984 לא קרה ב-1984, אודיסאה לא היתה בחלל ב-2001, ואני מוכן להמר שהרפליקנטים של בלייד-ראנר לא ינחתו כאן ב-2020). אבל בואו נתמקד בפוליטיקה.

קחו את הונג-קונג, שהוחזרה לסין ורק הוחכרה לבריטניה ל-99 שנה. מה שהיה אז העתיד בעוד נצח הפך במהלך הדורות לשעון מתקתק ובסופו של דבר בא היום ומליוני הונג-קונגאים הפכו בן לילה מבריטים לסינים. אני רק אומר שדחייה לתאריך מוסכם היא רק דחייה.

אז מה פירושה של הודנה ל-30 שנה? היום זה כמו שלום. בדור הבא, יגיע היום שיתחילו לספור לאחור. עוד שנה, עוד חודש, עוד שבוע, למקומות, היכון – אאאשששש! לא רוצים להגיע להמתנה ההיא (שהיא גרועה יותר מה"אש" עצמו). על כן חייבים לטפל בתאריך התפוגה (שעון מתקתק הוא דמוי מצויין). הודנה חייבת להיות חוזה עם אופציה להארכה. כזאת שבמלאת עשר שנים ממשים את האופציה ומאריכים אותה שוב, ל-30 שנה מהיום. רק כך אפשר להנות מכל העולמות – הזה וגם הבא.

אצלנו באופן מסורתי, עוד מימי התנ"ך, דווקא הולכים על הודנות של ארבעים שנה, כמו השקט שהביא בגין במלחמת לבנון (שם לא הלכו על אופצית האופציה כך שנשארו רק עוד שמונה שנות שקט בגבול הצפוני. אז נצלו אותן היטב).

ועדיין, תאריך תפוגה ידוע מראש (של דבר טוב) הוא מטבע בת שתי צדדים. יש את הסוף הידוע מראש, על כל העגמומיות המובנית בו, אך ישנה מסגרת ברורה (של מה שקודם לסוף) שאין כמוה כדי לתכנן ולהתכונן. קחו למשל את יוסף שניצל* את שבע השנים הטובות כדי להכין את שבע השנים הרעות (ואני שואל את עצמי אלף פעם, פי כמה מהר חלפו שתי השביעיות הללו בהשוואה לשתי השביעיות שהמתין אביו לאמו (למרות שגם אלה, על פי עדותו, היו בעיניו כימים אחדים, כי (וזה העיקר) ימים אחדים זאת רק התחושה שבדיעבד. אבל תוך כדי, במהלך המתנה, בדיוק להיפך, וכל יום התארך לכדי שנה שלמה)).

נוט הודנה

והאמא של כל התאריכים הלא ידועים מראש, שידיעתם (לו הייתה אפשרית ) הייתה מאפשרת (לכאורה) ניצול מעולה של הזמן, או, בפרט כשהם קרבים – מקפיאה ומשתקת, היא כמובן תאריך התפוגה שלנו עצמנו. ויחד עם זאת, אם לא נהיה קטנוניים, הרי שבמוקדם או במאוחר, בניגוד למשיח, הוא יגיע.

*לא יוסף שְנִיצֵל

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

ליאור ייני - אגדה יפנית

(הפסקת אש ופנייה ליסודות אחרים)

לפני חדשים אחדים (זה נדמה כמו שנים, או תקופות חיים) קראתי את הספר רחב היריעה והמעניין-אך-בהחלט-מייגע "המטוטלת של פוקו".

המספר, איש משכיל מאד, בעל ידע עצום, ומעבר לכך – יודע לשבת בספריה, להתייגע ולחפש, מוצא לעצמו פרנסה זמנית. הוא פותח משרד יעוץ לחוקרים וסטודנטים. כאשר הם נתקלים במושג שאודותיו אין להם מושג, הם פונים לקזובון, והוא, תמורת תשלום סמלי יוצא למסע אל תוך עולם האסוציאציות האנושי. בפרט, הוא לומד למצוא קשר בין כל שני עניינים שאין ביניהם לכאורה דבר משותף.

ממש כמו כותב הבקשות בכיכר העיר, משלח ידו ופרנסתו של קזובון נכחדו מהעולם. היום, כל שאלה שתעלה בדעתכם תוביל הישר לגוגל ומשם לויקיפדיה וחסל סדר חיפוש.

איפה הם ימי האנצקלופדיות? הימים בהם הידע היה ארוז במחסן ענק ומאובק ורק מי שמילא את ראשו בשטויות ידע למצוא שם את ידיו, רגליו ואת פיסת הידע הדרושה.

ואף על פי כן, גם בעידן הזה, הידע זמין ונגיש, אך החיפוש הוא יוזמה מטעמה של הסקרנות האנושית.

הנה, עוד מעט אחוד לכם חידה. הפתרון יהיה קל מאד. העתק/הדבק/הקש וגוגל יחפש. אבל כדי ליצור את החידה עדיין יש צורך לשוטט בין מדפי הידע ולמצוא, כל אחד לפי דרכו, מטעמים חדשים.

הנה דבר יפה שגיליתי עכשיו, בשיטוטי. מדובר בחלק מהספד.

החידה היא "מי ספד למי"? (ותמסרו ד"ש לגוגל).

"נפל בחלקו, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

(התשובה למטה, במהופך על מהופך)*

מטה גוגל 1.0 (בשורה שניה, שלישי מימין, ויקיפדיה)

  פורטיסחרוב - אין קץ לילדות