כל הדברים גדולים כקטנים

פעם ראשונה משהו ממני בדפוס, בגליון החדש של עיתון77

אני מקווה שתרמתי לעצים ככל שגרעתי מהם.

במוזיאון ד'אורסה שהוא אחד החשובים בפריז (ובעיני רבים, היפה והמושך ביותר) מוצגת במקום מכובד יצירתו של גוסטב קורבה – מקור העולם. בעיני רבים היצירה נחשבת שערוריתית. היא מציגה מלוא הבד, מול פרצופו של הצופה, איבר מין נשי (וחלק מהאשה אליה הוא שייך). באופן טבעי, הציור הינו מושא להתייחסויות רבות. הנה מספר קישורים לדוגמא,

הבלוג של אלכסנדר מאן

הבלוג של הר הקסמים

מילים

אני חושב שכבר נאמר עליו מספיק, והייתי מעז ואומר שנאמר עליו הכל. עליו, ועל הנושא והנשוא והמושא, על התגובות והתחושות, המשיכה והפחדים ולא ארחיב ואוסיף. הציור מופיע בתחתית הפוסט ומי שחושש להביט בו שלא יביט.

לא הייתי נדרש לציור ולנושא אלמלא קראתי אתמול על דרשתו של הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו. הוא ממליץ לשומעיו מקרב חיילי צה"ל להעדיף את ההליכה לכלא על פני הכורח לשמוע אשה שרה. הוא תוקף את עמיתיו הרבנים ה"מתירניים", מתריע על כך שהמחיצות המסתירות את הנשים בבית הכנסת אינן גבוהות דין, שלא לדבר על ריקודים מעורבים, חתונות מעורבות ומה לא.

מה שתפס את עיני בדבריו של הרב היה המשפט הבא   -

"האמת היא שלא נעים לדבר מה שאני חושב לדבר עכשיו, אבל המציאות מחייבת אותנו לדבר אם אחרים מדברים ואנחנו שותקים - יאמרו שאנחנו מסכימים".

ולמרות שבדרך כלל אינני נוהג כך, הפעם אני מקבל את דבריו. אם הוא מדבר ואנחנו שותקים יחשבו שאנחנו מסכימים.

אז אני לא מסכים לרב ולכל מה שהוא מייצג. כל מהותו כעס וחומרה, הטפה ונזיפה, צדקנות והתחסדות, חולשה ופחד. קנאי דתי חשוך המנסה להחניק כל שמחה אנושית וספונטניות, כל שביב תקווה ומחשבה חופשית. חוליה בשרשרת הלא קדושה של טורקוומדה, חומייני וסאוונארולה. הוא כל כך פוחד ממה שמייצג גופה של אישה שהוא נמנע ממגע, מראה ודיבור, כמו שלושת הקופים הידועים. נועל אותה בחדרי חדרים, גוזז את שערה, עוטף אותה סחבות ונמלט בבהלה שמא ישמע אותה שרה.

ואני אומר שגוף האשה הוא היצירה היפה בעולם, ואין העין שבעה מלראותו (לעומת זאת עלי להודות שלטעמי הקול הגברי נעים יותר לאוזן). אתה אומר "קול באשה ערווה"? ואני מציב מול פרצופך את הציור של קורבה, שהיה לו זקן כמו שלך, הציור של הכוס שנקרא 'מקור העולם' וצועק – בגללך אנשים פוחדים כל כך מהערווה הזאת שהם יוצאים להלחם בה ולפגוע בה לכבוש ולהרוס ולפרוק את כל תסכוליהם.

אומר הרב

"מורי ורבותי אני מצטער שאני מדבר דברים כאלה היום בפרשת פנחס בן אלעזר"

ומהי פרשת פנחס (במדבר כ"ה) ? היא מספרת על בני ישראל המגלים עניין בבנות זרות ומנהגיהן הזרים, ועל זמרי בן סלוא, איש נכבד מישראל, וכזבי בת-צור, אשה מדיינית נכבדת, והם הולכים יחד, לעיני משה וכל בני ישראל. ועל כן בא פנחס בן אלעזר הכהן ודוקר את שניהם למוות, גם כן לעיני כל בני ישראל. חטאו של זמרי כבד – שכב עם אשה זרה. ומעשהו של פנחס נאצל – שחט אותם בו במקום. ועל כן הוא זוכה לברכות ולתשבחות ולתפקיד מכובד לדורי דורות ומכאן הבטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס".

השרש ק.נ.א מרבה להופיע בפרשה הזאת -

י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

ואני אומר, זאת הקנאות הדתית בצורתה הרעה ביותר. ישמור אתכם אלהים מהמסיתים ומהמוסתים.

כאשר אספתי חומר לסדרה על בריאת האדם נתקלתי בתמונה הזאת של ציור קיר. משהו מוכר בנוף שבתמונה כמו גם המבנה המיוחד של הקיר עזרו לי להבין שמדובר בציור על גדר ההפרדה. התגלית המקרית הזאת הפכה לקצה קרחון. קצה קרחון, הקצה הקטן והגלוי, שמעיד על חלקו הגדול שנותר סמוי מן העין. מדובר בתופעה שהיא עצומת מימדים, ויחד עם זאת, נעלמת מן העין ולא זוכה להתייחסות ולחשיפה. כך לכל הפחות נדמה לי, מהסיבה הפשוטה שעבורי מדובר בתגלית ובחידוש.

גבירותי ורבותי, גדר ההפרדה, כך קראתי, אורכה 680 ק"מ שהם 680,000 מטר, וגובהה 8 מטר. כך נוצר משטח אחיד וחלק ששטחו למעלה מ 10 מליון מ"ר. הייתי צריך לנחש בעצמי. זהו אולי בד הציור הגדול בעולם. חציו בצד שלנו וחציו בשלהם. גראפיטי על קיר שכזה הוא תופעה תרבותית (שלא לומר חברתית ופוליטית) רבת היקף. גם אם רק חלק אחד מאלף מצויר, זה הרבה. להפתעתי – הופתעתי. עכשיו בדיעבד, אני מצליח למצוא מספר איזכורים וצילומים, ברשת, אך ככלל, התעלמות. מי אצלנו מכיר את התופעה ומודע להיקפה פרט למי שפגש בה ממקור ראשון?

הנה אם כן, אני מציג בפניכם תופעה תרבותית מקומית. לא בדיוק המקום שלנו כי הפעילות, ברובה המוחלט, קיימת רק בצד השני, המופרד. אי אפשר להביט ולראות מכאן, אפילו אם נגיע למרחק נגיעה מהגדר. הכל בצידו השני של הקיר. לא בדיוק המקום שלנו כי קיבלתי את הרושם שבמידה רבה מדובר בתופעה מערבית מיובאת. העבודות, היוצרים, המסרים, באים ממערב ומצפון. הכתובות – באנגלית. הכח המניפולטיבי מכוון אל הקהל המערבי ודעתו, זה הצופה בתמונה כמוני – ברשת, בעודו יושב בכורסתו הנוחה.

מייד תוכלו לצפות במבחר תמונות ועבודות, ואחריהן, הפניות וקישורים למספר אתרים המכילים מקבץ נאה ומרשים. האתרים באנגלית. שפה מובנת וברורה לכולנו. הצפיה בהם אינה מהנה. הם שייכים למרחב המשתרע בין השמאל הקיצוני לאיסלאם הימני. הכותרת הזהה היא The Apartheid Wall. הבטויים והמינוחים אנטי ישראליים בוטים. קל להתלהב מהיצירות, מכושר ההמצאה והבטוי, מהמקוריות, מהיצירתיות, מההשקעה והכשרון ומהניצול היפה של משטח החומה. הכל מתהפך כאשר אתה מוצא את עצמך פתאום על כסא הנאשם. אתה (אני) לא מקבל את הטיעונים, מוצא חוסר הבנה ואי דיוקים ודקלום חסר ידע (כמו למשל הסבר מפורט על דמות הפרות - בציור של חמורים). אבל אתה במיעוט.

בין אלה ובין אלה אתם מוזמנים לצפות במבחר שכאן וגם לבקר בקישורים. אפשר גם לחייך ולנסות למצוא שביב תקווה בעיניו של הצד השני.

אחד הציורים המרשימים. שימו לב לגראפיטי בתחתית התמונה. מי מהצדדים כתב למי?

הצילום היפה הזה אינו זהה לקודם. הצללית הפוכה.

הציירים משתמשים בשבלונה מוכנה ומרססים.

אלו עוד צלליות מרוססות, דמויות חיילים, קטנות יחסית

וכאן חיילים אמיתיים, כנססים מול הציור הענק

הנה אותו הציור, וחלק ממה שסביבו

שוב חיילים מוקטנים לייד דיוקנו של גנדי

וכאן גנדי ליד שכניו לחומה

הציור ההוא ברגע שנוצר, תכול ונקי.

שימו לב בתמונה שמעליו, כיצד כוסה הציור עצמו כתובות גרפיטי בערבית.

הפתח בחומה - מוטיב חוזר ונפוץ

והנה שבירת הפתח, בעזרת האהבה

יום יצירה. פרויקט מאורגן ומסודר.

נסו לזהות כאן את החלק עליו עובדים בצילום הקודם.

זה עוזר להבין עד כמה הציור גדול.

זאת עבודה שנראית כמו קולאז', כמעט צילומי

לעומת הכרזה הזאת שכאילו נגזרה מז'ורנאל פולני משנות השישים

עיטור מקומם ומעניין בסגנון קית הרינג - מלך מלכי הגראפיטי

סגנון הצלליות.

הכרזות על הקיר הן פשוט התפריט של מסעדה סמוכה.

אחרי המבט הראשון בילד בבקבוק

מה ששוב מדהים הוא תפיסת הגודל.

עבודה שמזכירה לי מעט את חלום יעקב

 (כמעט) גרניקה

עבודה מבריקה ומעוררת של האמן הבריטי בנסקי

(שביצע רבות מהיצירות כאן)

וזאת בעיני החזקה ביותר

לא חסרים לי נושאים לכתיבה. הקושי הוא לאחוז בנושא וליצור דבר שאני מרשה לעצמי לכנות בשם יצירה. היצירה איננה רק הנושא שלה אלא המבנה, הרצף, הקשר, ההקשר, הקצב, הצורה, הצליל, הנשימה, הנשמה ועוד הרבה וטוב. אני לא מארגן ומתכנן את הדברים אלא כמעט תמיד הם קולחים ומתהווים כמו מעצמם, ומה שנותר הוא לעבור עליהם, לשייף את הפינות ולצבוע. והנה מסתבר שמידה ומופיע פיזור דעת או דבר לא ברור אחר הדברים אינם מסתדרים מעצמם. ולא זו בלבד, אלא שהם נראים כקשים לסידור, כמו חידת פאזל שבה צריכים לסדר מספר חלקים באופן מיוחד, שישתלבו זה בזה ויצליחו כולם להתכנס בצורה מדויקת לתוך קופסא קטנה. וכל עוד לא פותרים, המשימה נראית בלתי אפשרית, ומכל מקום, אין לנו לדעת אם אכן היא אפשרית או שפשוט עובדים עלינו (ובמתמטיקה יש ענף שלם שדן בדיוק בשאלה הזאת). כך ממש אני מתבונן בשפע נושאים מעניינים אבל הם לא כל כך מסתדרים לתוך הפוסט. (וכדאי להתייחס לרגע למושג הפוסט שאיננו מאמר או טור, ולא כתבה או סיפור אבל הוא בהחלט משהו. אולי כל מה שדרוש הוא לתת לו שם עברי). ומתוך תקווה שעם האוכל יבוא הפתרון אני בכל זאת מתיישב, אלא שבגין אותה חדות חסרה אינני יודע על מה אבחר לכתוב. כאן אני מעיין ברשימה הארוכה של נושאים ורעיונות שאני עורך לעצמי. אני שם לב שככל שהרישום ישן יותר כן מתקרר הנושא וחסרים לו אותם חיים משל עצמו אשר בדרך כלל מוליכים אותי אותו הישר לתוך ולבין השורות.

(הפיסקה החדשה לא שיש לה הצדקה מוחלטת אבל יש גבול ואני עצמי מאד מתעייף בקריאה של טקסט לא מפוסק) מכל מקום אני מעיין באותה רשימה, ותוך מספר שורות נתקל במשפט "מעדתי במדרגות, הכל שביר". המשפט הזה לוכד את תשומת ליבי המלאה. אני לא זוכר את אותו ארוע אבל בשילוב של זכרון מעומעם והגיון שגורר דמיון אני רואה בברור. בתוך יום יום של עניינים רגילים, צרות וטרדות, הנאות קטנות, משימות ותכניות, רגע אחד של אי רציפות, החלקה פתאומית, פספוס של סנטימטר והתוצאה שלו יכולה להפוך לעניין המרכזי, הקובע, הכובש את הציר והמרכז של סדר היום. כמאמר התשדיר המעצבן – "גם יום חלום יכול להגמר באסון". אכן באותה פעם מעדתי בפתאומיות ברדתי במדרגות ובחלקיק שניה אחרון הצלחתי להשאר על רגלי ולהשאיר הכל בחתיכה אחת.

יש סיבה טובה לכך שהמשפט הבנאלי הזה שנכתב לפני מי יודע כמה חודשים לכד את תשומת ליבי. הנה לפני שבועיים, ברגע פתאומי אחד החלקתי במדרגות, ונוכחתי שהכל שביר. מה שיפה באותה נפילה שהיא אכן שיקפה מעבר חד מיום מאד מהנה למכה כואבת ומי אני בלי מטאפורה טובה לבוקר.

שבועיים התהלכתי עם חלק כאוב, עם עליות ומורדות (שוב דימוי מדרגות), עם המנעות מצחוק ויותר מכך מהתעטשויות עד שמצאתי את עצמי מול הרופאה האורטופדית במרפאת החירום. הרופאה הקשוחה לא הוציאה בדל חיוך, לא מול השלום שלי ולא מול הצלעות שלא הראה סימני חבלה חיצוניים. אבל לאחר שעיינה בצילום הרנטגן, התרככה פתאום. "שבור" בשרה בחיוך. ולעולם לא אדע אם היה זה חיוך הזדהות, לאור ההכרה בסבל שלי, חיוך של הנאה, לאור הההכרה בסבל שלי, או סתם חיוך של סיפוק מקצועי למראה שבר יפה.

עכשיו אני חושב לעצמי, אם ממילא שבור וכואב, אולי זאת ההזדמנות לקחת פיסת צלע ולברוא אשה? כמה הזדמנויות יש לנו לברוא אשה? וכאן אני מוצא שתי אפשרויות או אסכולות.

אם אני היוצר, אני בורא אשה שהיא התגשמות חלומותי. הריני משול לפיגמליון האגדי היוצר יצירה מושלמת ומתאהב בה וגם זוכה שתפילתו תענה ותוענק לה רוח חיים. המוטיב של יוצר שיצירתו זוכה ברוח חיים הוא נפוץ מאד אבל מתגלגל למערכות זוגיות שונות זו מזו עד מאד. המהר"ל מפראג ודוקטור פרנקנשטיין בוראים מפלצות צייתניות, ג'פטו הערירי עושה לו ילד ופיגמליון יוצר את האשה המושלמת.

(בפעם הראשונה שבקרתי ברומא התגוררתי בפנסיון משפחתי קרוב לתחנת הרכבת. ניהלה אותו סבתא איטלקיה כבדת גוף כמו שרואים בסרטים. לפנסיון קראו "פנסיון גאלאתיאה". השם היה לי מוזר ולא מוכר ולא היה נחרת בזכרוני אלמלא שמרתי למשך שנים את כרטיס הביקור שלו. את השם פיגמליון הכרתי מילדות בזכות המחזה הידוע, אבל עברו שנים רבות עד שלמדתי מי היא גאלאתיאה. היום, למרות שאני יודע שגאלאתיאה היא האשה בעלת היופי המושלם, החיקוי לוונוס אשר זוכה לרוח חיים בזכות האהבה, כאשר אני הוגה את שמה עולה בעיני רוחי אותה גברת איטלקיה כבדת גוף).

מהצד השני, כאשר אדם פוגש בחווה היא אינה יציר חלומותיו. היא מעשה הבורא ונבנית על פי טעמו שלו. החיבור בין אדם לחווה הוא תוצר של שידוך. הפגישה המחייבת ביניהם היא גם הראשונה. הוא מעולם לא ראה ולא הכיר אותה. כל כולה, על פי טעמו של השדכן שהוא גם המעצב. כל כך הרבה נשים יש בעולם. כולן שונות. יש בהן לטעמי ויש שלא. מה הייתה דעתו של אדם כשראה את חווה? אישה אחת ויחידה הייתה בעולמו של אדם. האם נבראה לטעמו? האם לסכן צלע ולהפקידה בידי אלוהים ולסמוך על טעמו? האם יש לנו טעם דומה בנשים? (כי בשאר הדברים אנחנו לגמרי שונים). למה בעצם הוא לא התייעץ איתו, או הראה לו קטלוג לבחור מתוכו? הם יכלו גם לשבת יחד, להפוך את זה לפרויקט משתף. מן זמן איכות שכזה בגן העדן. אבל כאשר הנטייה האלוהית היא להכתיב, זאת התוצאה.  אני לא אומר שאדם לא היה מרוצה. יש אנשים שמרגישים הרבה יותר בנח כשמישהו אחר עושה את הבחירות עבורם. אבל גם אז, במבחן התוצאה, איך הייתה חווה בעיני אדם? לא שהוא דמיין משהו לפני כן, הרי לא היה לו בסיס. אבל המפגש הראשון, המבט הראשון, הרי יצר אצלו איזה רושם. אני מנסה להכנס לנעליהם של אדם ואלוהים במשחק הזה ואני חושב שהבנתי את הטריק. אלו הבגדים, ליתר דיוק – העדרם. כשהיא מתייצבת פתאום בלבוש חווה הרושם הראשוני הוא תמיד חם ומלהיב. זאת הנוסחה המנצחת.

תזכור כל אחת – לדייט ראשון, אם את שואפת להשאיר רושם בל ימחה, עטי על עצמך את בגדי חווה.

זאת הייתה הבחירה שלו

וזאת שלי

ושאלה לסיום. ראיתם אי פעם משהו שמורכב משתי צלעות? אני לא. לפחות שלוש, כמו במשולש. אז מה זאת אומרת הצלע השלישית, כאילו ששתיים זה טבעי ושלוש זה תוסף מלאכותי?