כל הדברים גדולים כקטנים

אתמול כתבתי כך(בפייסבוק)  -
שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה:
מי הי סבא של יריב?
שאלה ל-20 השאלות של "הארץ":
מי היה אבא של יריב?

והיום המשכתי - 
מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.

הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט - הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים - גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.

וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק -
"רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Carpenters - Yesterday Once More

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

באחד הימים, די מזמן, אחרי שהאזנתי לארבע העונות, אמרתי לעצמי שאם אוצא להורג יום אחד, ותינתן לי זכות הבקשה האחרונה (חסד יפה שעושים עם המוצאים להורג, שמעטים מהמתים בהפתעה או לכל המאוחר זוכים לו, בפרט אם הם במצב שאינו מאפשר לבקש, ודאי שלא לקבל דבר) אבקש לשמוע את היצירה הזאת.

אחר כך, כששיכללתי את אותה הרגשה, אחרי האזנה לקטע נפלא ומרגש, אמרתי לעצמי "עכשיו אני יכול למות בשקט". Great minds think alike, וכשהבן שלי הקליט לי שיר ביום הולדתי, ואמר לאחר ההשמעה "עכשיו אתה יכול למות בשקט", לא ידע שבמילים אלה ממש אני מדבר לעצמי, ואף זומם לספר על זה, כי אולי פיענחתי את אותה התחושה. מתי "אפשר למות בשקט" – לאחר שביצענו והשלמנו את מה שהחיים הטילו עלינו, כלומר – חיינו. והאזנה למוסיקה היא לפעמים כל כך "חיים", שהמשפט הזה עולה מעצמו. כי המוסיקה, היא היא היא טעם החיים.

 

לא תמיד זוכים לבקשה אחרונה

יש כל מיני שירים וקטעים מוסקליים שנדמים אינסופיים. בכל האזנה הם ממלאים אותי מחדש (אז מה הפלא שאני יכול להקשיב בלופ, יום שלם, יום אחר יום (בניגוד לאורגזמה רגילה (של אנשים רגילים), שרק מרוקנת, וכופה מנוחה), והם אינם מתרוקנים. כמו ים שהולך להרבה נחלים והוא אינו מתרוקן. פרט לרגע אחד - כשקול נודם. תחת מתקפה של הזמן כשגיבורי ילדותנו ונערותנו מתים. ואנחנו איתם, בכל פעם קצת. אך רק לזמן קצר. כמו עוף החול, או ישוע שהורד מן הצלב, הם שבים לתחיה, והפעם לנצח. תקשיבו למוצארט, שום דבר לא מת במוסיקה שלו. רק אנחנו, החיים עדיין, נגזר עלינו למות כך, בכל פעם קצת.

הקטע הזה התגלה לי במגרה וירטואלית, ונכתב כנראה ביום בו עוד מוסיקאי מת. לא הצלחתי לזכור אם פרסמתי אותו, אז אם כן - אפשר למות פעמיים.

_____________________________________________________________________________

אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט  שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.

מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה  אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.

ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע  את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם -  אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן והשיר האחרון.

לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.

<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה> 

_______________________________________________________________________

הפליילסט:

כשאני יורד במהירות במדרגות בקפיצות קטנות, אני מרגיש בתוך הלא-כלום שלי איך משהו מיטלטל מתחת לפטמה, כך שאם אני חושב על זה (וחשבתי, כל פעם שירדתי כך במדרגות) אשה מרגישה משהו הרבה יותר משמעותי. וזה כנראה תלוי גם בגודל, כמה שהיא מרגישה. ואם היא ספורטאית זאת כבר ממש בעיה. האמזונות לפני אלפיים שנה אפילו כרתו את השד כדי שלא יפריע להן עם החץ והקשת. כך שאני בהחלט מבין שיש מצבים בהם החזיה היא הכרח.

אבל אני, שונא חזיות אני. מסיבות אחרות משנאתן של נשים (או חלקן – חלק מהנשים, חלק מהשנאות,, אבל שונא). יש להן שימוש מדכא מעניין מאד ופרדוקסלי. החזיה הרי הומצאה כדי להפוך את האשה "ראויה" יותר בעיני הגברים. מטרתה היתה להבליט את החזה, להרים ולשאת אותו בגאווה ולהפוך אותו סמל לנשיות. אלא שבמשך הזמן או המקום התהפך תפקידה. במקום להבליט ולפאר התפקיד והשימוש העיקרי של החזיה בימינו הוא לדכא את הנשיות ולהסתיר את השדיים. ראשית ביצירת מסך עשן חוסם, ובנית כיפת ברזל שמחפה על הפטמה ואוסרת עליה להתבלט ולהתבטא, כאילו היא ילד מופרע שצריך לכלוא במרתף בכל פעם שמגיעים אורחים. אבל עיקר העיקרים, החזיה כולאת ומונעת תנועה, כמו רתמה על סוס היא מונעת את הריקוד החופשי והחי של השדיים. נוצר כאן אבסורד של אביזר נשי מחייב שעיקר פעולתו בכליאה, דכוי ועיוות הגופניות והנשיות. בכך היא דומה לנעלי העקב. אף הן, אביזר נשי מובהק, המאריך ומדגיש את הרגל, אבל  מגביל תנועה, חונק אצבעות, וכופה תנועה לא טבעית. הייתי מסתכן ומהמר כי הסכוי שאשה על עקבים תלבש חזיה הוא גבוה לא פחות מהעקבים. אליהם אפשר לצרף גם את הצפורנים הארוכות. (לכל הפחות ניצלו בנות הדור הנוכחי מעונשו של המחוך).

(ככל שהצלחתי לברר, הצילום מתוך כתבה על מירוץ עקבים במנילה)

חלק הגוף הקרוב ביותר לשדיים מבחינת המעמד והיחס הוא השיער. בעוד שהשיער הארוך, הפזור, הוא סמל לפראות, מיניות וחופש, האיסוף והסידור שלו הוא גם המרסן. האיסוף בגומיה, אך הרבה יותר הצמות, קלועות והדוקות, ממשטרות ומרחיקות (אולי כמו עניבה של גבר?). גם השיער, שלפעמים נקלע אמנם לסיטואציה שמחיבת את אזיקתו, כמו מלאכות בהן הוא מועד להתפס ולהסתבך, או סתם כשהוא מסתיר ומכסה את הפנים, מסומן בקיצוניות כסמל מין, ובני דתות שונות טורחים להסתירו ואף להפטר ממנו, מסיבה זו בלבד. אפשר גם להוסיף שבדיוק כמו החזה, הוא חלק גוף שקיים אצל שני המינים, אך בעוד שאצל גברים תנ"כיים שימש השיער כמקור של כוחות על, אצל האשה הוא נתפש כבעל משמעות מינית פתיינית ויש להסתירו ולהעלימו. אף בחברה שמרנית גלוית שיער, מקובל השיער הארוך כמבדיל מגדרי בין אשה לגבר עד עצם היום הזה.

יש אם כן מרקם חברתי הכופה ומצפה מהאשה ללבוש חזיה, וכאשר הוא נטמע, חריגה ממנו נתפסת כמתגרה ונועזת ומעמידה את ה(לא) לובשת במוקד של לחצים מנוגדים – או שתצייתי ותלבשי, או שתסומני כאובייקט מיני. וצריך להוסיף שאותו דיון בדיוק תקף גם לנושא של עירום וחשיפת הגוף בכלל, והשדיים במקרה זה, כאובייקט מיני, הם ביטוי מטונימי מייצג של הגוף כולו. התואם בין השניים ממשיך ומתקיים גם בנקודה בה תוקפו של הלחץ החברתי עשוי  לפקוע - כאשר האשה מתבגרת. משום שאשה בוגרת, או מבוגרת (וכל אחת תגדיר לעצמה את הנקודה), מחליפה מעמד. הלחץ עליה בשל היותה אובייקט מיני עובר המרה וההאשמה שהיא מתגרה ומגרה בהופעתה מתחלפת בטענה על התיישנות ואי עמידה בנורמות של מושלמות. היא נדרשת להסתיר את עצמה בשל היותה פחות רלוונטית ומושכת, והשדיים, על שום כניעתם לכח המשיכה. והטעם הזה כבר מקומם ומעליב, ובחלק מהמקרים מביא סוף סוף לתוצאה ההפוכה. ההכרה שאין שום תוקף ללחץ, יחד עם הבטחון והכח שמעניקים הגיל והנסיון, מתחדדת עד לנקודה של בעיטה ב"דרישות" ונסיון להתיישר מחדש, והפעם לפי הצורך והתחושה הפנימית, כלומר האמיתית. זה אפשרי כאשר הנזק אינו בלתי הפיך, כלומר כאשר למרות הדכוי והכפיה הרוח נשארה חופשית כרוח.

ואם, כמעט בלי להרגיש, דילגתי מתחום הדעה שלי ונקודת המבט שלי כגבר אל נקודת הראות הנשית והחוויה שלה, אני מקווה שלא נחצה כאן שום קו ושבעצם נשארנו בדיוק באותו התחום ובאותה הדעה.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר - הדודאים

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire