כל הדברים גדולים כקטנים

(סימן שהבעיות חלפו)

עד היום לא מצאתי דרך לראות פנימה לתוך ראשו ונפשו של הזולת. רק מבחוץ אני מתבונן ורואה אותו. והנה מה שרואים. שיש מי שדומה למי, למרות שמבפנים הם אולי דבר והיפוכו (ושמא למרות הכל – מראה עיניים הוא חזות הכל. הרי אי אפשר לראות קנקן בפנים). ובכל מקום עיני מדמיינות דמיונות כאלה ומסדרות את העולם מחדש.

למשל שני אלה? האין זה אותו משורר? (ומי מכיר ויודע?)

ובכן, הנה צילום יצוגי של "שרת התרבות" (ולצורך הדיון, הרשו לי להסיר את המרכאות, כלומר - להלן שרת התרבות).

התצלום הזה, המחמיא (או מתחנף), המציג מנהיגות במבט כלפי מעלה, שימש את האמן נימה קטלב בציורו "שמש" המעטר את שער כתב העת "מעיין". הכיתוב "נאמנות באמנות" לא מותיר ספקות לגבי ההקשר והנושא, ושם היצירה הופך ברור – אלוזיה ל"שמש העמים", כמו גם הספק הילת קדושה ספק עיגול שמש אדום סביב ראשה. ושתי התמונות הללו הן אחיות, אם לא תאומות.

אלא שעיני המטעות רואות כאן דבר נוסף. אשה. שפתיה חושניות. עיניה בורקות. שערה הכהה ארוך ופזור. ולראשה כובע אדום.

נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת היום

אשה בכובע אדום, שיער שחור פזור, ושפתיים, יש רק אחת. הנה היא-לא-היא, כי גם שהיא לא היא, אין לטעות בה.

מתחזה במחזה

ואילו המקור - האחת והיחידה, האשה המשוררת המופלאה, יונה וולך. 

הנה, זו מול זו.

זו מעל זו.

כבר היתה לנו (סגנית) שר התרבות שנכנסה להיכלי הנצח רק בזכות (דבריה על) יונה וולך. אז תהיה עוד אחת. מירי רגב – יונה וולך תרדוף אותך ואחריך לכל מקום.

האם היא היא גופה של יונה וולך?

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי

ואחרי הבחירה הכל כך קשה, של שיר אחד שכתבה, הנה לסיום השיר שנכתב עליה

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת הַסְפָרִים

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,

פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ

נִגֶּשֶׁת, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי

בַּיָד, לַדִּירָה שֶׁלָּהּ.

לֹא לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם

מִתַחַת לַשִׂמְלָה

מזיינת אוֹתִי עַל הַשָׁטִיחַ

וְעַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה.

בֵּרַכְתִי שֶׁהֵחִיָּנוּ

אַחַר כָּךְ הִתְחַלְתִּי לְעָשֵׁן

אַחַר כָּךְ הִתְבַּהֵר

זֹאת לֹא יוֹנָה

לֹא יוֹנָה ווֹלָךְ, לֹא

לֹא הִיא

לֹא נוֹרָא

________________________________________________________________________________________________

 הפלייליסט: (ברוח הדברים)

גלי עטרי / כי איתך

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

איפה אפי

ושוב, למען המעטים שמחוץ לפייסבוק, הנה לקט מהשבועות האחרונים. למען הרבים, מסתתר כאן משפט אחד חדש.

אלוהים

-

עץ הדעת מזמן נעקר, נטחן לנייר. הדפיסו עליו סיפור על אלוהים אחד שנבהל מטעם מהפרי וגרש את כולם. הוא לא הבין שהשפעה היא זמנית, בלי שום התמכרות או תופעות לוואי.
היום כבר אין ביקוש וישוב הדעת נטוש.
מסתפקים בתחליפים גרועים כמו סיפור על אלוהים.

-

"זה שאתה עושה משהו, משהו גדול, ואז מגיע איזה מתחזה וגונב את הקרדיט לעצמו ועוד מבקש תמורה - זה מילא. אבל כשאתה עובד על משהו מיליארד שנה, ועוד מיליארד, וכל הזמן מתקן ומשפר, ואז מגיע שרלטן שאומר שלקח לו שבוע עבודה, זה כבר מוציא מהכלים".

(אלוהים האמיתי)

-

לא נכון הסיפור על אלוהים שגרש את אדם וחווה כדי שלא יטעמו גם מעץ החיים. טעמוּ גם טעמו.ּ ואלוהים כמובן ידע זאת היטב והגרוש היה בבחינת "לנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו". אדם וחווה לדורותיהם זכו בחיי נצח - כל עוד יחפצו בכך ופיתוייו של מלאך המוות אינם יעילים כמו אלו של הנחש. לא קל לפתות מי שטעם מעץ הדעת. הגירוש, והעונש המוזר "בעצב תלדי בנים" היו תרגיל הטעיה מתוחכם. השיטה האמיתית של אלוהים היתה המאסת החיים. והיא עובדת, עד עצב היום הזה.

-

אלוהים, יצאת בלעם.
"בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה?
היא המשובח שבתבלינים.

דת

-

פעם חשבתי שביהדות מתקיימת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל (ופעם, בעברה המפואר, הלכה היתה כבית הלל).

אחר כך חשבתי שבעבר היתה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, והיום ידו של בית שמאי על העליונה (ובית הלל נכחד לכדי הערת שוליים).

עכשיו הבנתי שהיהדות של ימינו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית פנחס. והלכה כבית פנחס.

-

למען אחדות העם. למען קרוב לבבות.

בין דתיים וחילוניים בארץ הולך ונוצר קרע. כל אחד מתבצר בביתו והריחוק מוליד התבדלות שסופה רע. על כן יש לפתוח מיד במסע של פתיחת הלב ושיתוף וארוח.
אני פונה למשפחות החילוניות לפתוח את ביתן בפני אחיהם הדתיים. אני קורא לאחי הדתיים לבוא ולהתארח לשבת אצל משפחה חילונית. להכיר ולחוות מקרוב את אורח חייה ביום המנוחה של כולנו. לשבת אתה לארוחה, לעשות יחד על האש, לנסוע לים, או לאיצטדיון, אם אתם חובבי כדורגל. אולי, אם אתם צעירים ברוחכם, לצאת בערב לפאב או לסרט, ואם בוגרים ומיושבים יותר, לצפות יחד בטלוויזיה. לא חייבים לאהוב או להסכים אבל חשוב להכיר ולהתנסות, כי כמו שכולנו יודעים - שום קירבה אינה שקולה לזו של אנשים שאכלו יחד מאותו המסטינג.
כי את הקרע הזה חייבים לאחות.

-

"היחליף נחש עורו, זיקית חברבורותיה"?

כן.

-

מָחְשבון

עין תחת עין
שן תחת שן
נפש תחת נפש
לזה קוראים "חשבון נפש"
לא תודה

-

מיום שחרב בית המקדש - הנבואה ניתנה לשוטים
כדי שיחרב בית-המקדש - ההגה ניתן לעשבים שוטים

-

ארנה פורת הלכה לעולמה. לא הייתי ער מספיק לעברה. ילדה גרמניה בעולם נאצי שהחליטה לנקוט עמדה ולהצטרף ליהודים. זאת בהחלט דרך ראויה והרואית לתמיכה ולהזדהות עם החלש והנרדף.

לו היה הדבר ניתן, הייתי הופך להומוסקסואל.
אילו היה לי אומץ, הייתי מתנצר.

...ופוליטיקה

-

חוק האכלה בכפיה – "אם לא תאכל יבוא שוטר"

-

"אנרכיסטים משיחיים"
איזה אוקסימורון מפואר. אחד הגדולים בכל הזמנים.

-

"תֵן בִי אֵת הַשַלְוָוה - לְקָבֵל אֵת הַדְבָרִים שֶאֵין בִיכוֹלתִי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִיכוֹלתִי,
וְאֵת הַתְבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵינֵיהֶם."

(יגאל עמיר)

-

כמעט מילים נרדפות:
האינטרס הציבורי
והאינטרס הלאומי
כשטובת הכלל גוברת
ושמשהו חשוב ממה שאתה חושב
כשצריכים גם אם לא רוצים
כשמסתכלים בתמונה הכוללת
ועל העתיד

האינטרס הלאומי
האינטרס הציבורי
כמעט מילים נרדפות
ומה בכל זאת מבדיל ביניהן?
שבשם האינטרס הלאומי
תמיד עושים משהו רע
ומישהו נדפק בגדול

-

"צודק כל הדרך לגיהנום"

-

ובימים אלה
כשרואי השחורות צודקים
ומלאי התקוות מתרוקן
דרושה הסבה מקצועית
מאופטימיסט לאופטומטריסט

-

הודעה לאזרחי תל אביב: אל תדאגו. אם האיראנים יפתחו את הפצצה ויזרקו אותה על תל-אביב אתם תהיו הראשונים לדעת

ושטויות (אבל לא רק)

פרחי הרוע: אמנות קונספטואלית - עלי שלכת, מכבש לא דפוס, ואספלט בריח גיהנום

-

קווים מקבילים נפגשים רק בסתר
מתחת לאופק
מאימת המשפחות

קווים מקבילים נפגשים רק בחושך
בחדרי מדרגות
נצמדים לקירות

קויים מקבילים תמיד נפגשים
בבית הקברות

בעיניהם,

כל הסוציאליסטים בעולם שווים זה לזה.
אבל הפאשיסטים - כל אחד והפאשיזם שלו.

-

אז מה בעצם ההבדל בין בעל חיים וצמח?

-

למה חוקי הבניה אוסרים לבנות 100 מטר מהחוף? או 300? הרבה יותר יפה לבנות בקו המים ומעבר לו. תראו את ונצ-יה

-

הפוגה לשם שנוי:
לראשונה מאז החלה המדידות נרשמו היום במישור החוף מעל ל-100 אחוזי לחות.

-

תמיד אומרים – "כולם מדברים על מזג האוויר אבל לא עושים שם דבר בנושא"

ומה עם ההתחממות הגלובלית? למה לא מפרגנים?

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

לא רק השירים, לאו דווקא הביצוע

התאריך הלא ידוע של תחיית הצמד, שעל פי התמונות התרחשה ממש לאחרונה, ואני לא ידעתי

סיימון וגרפיקל - שבעים פלוס מינוס

ושוב סליחה מהמאזינים שכבר ראו בפייסבוק כמעט הכל

___________________________________________________________________________________________________

ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום

ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין, שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.

ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש. כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.

"למרות התרבות - בגלל המשמעת" (תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)

ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש

את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור

הוא הרי לא יחזור

אהבה שנאה קנאה

מצאתי בעיניה את חינם.

אהבת חינם

שנאת חינם

קנאת חינם

מצאתי בעיניה את כולם

את כל הכעסים היא שמרה בבטן

את כל הכאבים

התסכולים

השנאות והסודות

אז עשתה לה ילד

ושמרה אותו בבטן

לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול על ארבע בחול בלוהט.

כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים להקריב את המלך.

גיבור ובניו. והחודש במבצע: יצרים כבושים

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(יום שוק בעכו, העיר שיכולה להיות לבנה)

כאשר הכל אבוד כל דבר הוא מציאה

"התקווה היא געגועים לעתיד" (נפתלי מגהרץ)

מזגן שעובד ואין איש בחדר האם הוא מקרר?

"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"

בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח

כתוב בספרים

פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?

שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים

"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")

בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)

_____________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

והפעם - פרסומת סמויה

ההופעה הקרובה - במבו וילאג' - חוף פולג - יום א' 26/7 בשעה 20:00 (ולא ב-19:00)

התנצלות שחוזרת על עצמה הופכת לטרחנות. ועדיין - מתנצל בפני מי שכבר קרא בפייסבוק (כמעט כולם).

החידה הקלה:

סדרת טלוויזיה אמריקאית, נחשבת לאיכותית ומצליחה מאד. היא זכתה בלמעלה מ-20 פרסי אמי, ויש לה מעריצים בכל העולם. ראשיתה עוד באלף הקודם.

הסדרה מתארת חיי משפחה אמריקנית, שבמבט ראשון נראית אולי רגילה, אך קשה לקרוא לה "טיפוסית". אבי המשפחה, המפרנס, גבר דל שיער ועב גוף בעל קול מאנפף, אינו ממש דמות מופת, בלשון המעטה. איש גס, גזען, אימפולסיבי, אוכל בבולמוס, מנבל את פיו, ורודה באשתו. יחד עם זאת, יש בו חן מיוחד, וגרעין פנימי רגיש ואכפתי. אשתו, אם המשפחה, היא בניגוד אליו דמות חיובית, עקרת בית הדואגת ותומכת תמיד במשפחתה, ויכולתה לשאת את חברת בעלה מעוררת השתאות. הבן לא מסתגל למערכת החינוך, בניגוד לאחותו המבריקה. את אבי המשפחה (איך לא?) נמצא לעיתים קרובות מבלה עם חבריו במקום השייך לאחד מהם. למשפחה קרובים ומכרים רבים, הזויים למדי, והזקנים, בני הדור הקודם, מטורללים כפליים. המשפחה גרה בבית פרטי דו-קומתי מוקף גינה, עם מרתף וגראז' צמוד, ממש כמו שכניהם, באחד מפרברי העיר הכל-אמריקנית. הם מרבים לצפות בטלוויזיה (שיש לה מקום חשוב בסדרה) ולאכול, אם אפשר - בו זמנית.

כל פרק מתחיל בפתיח, שהוא למעשה מסע ויזואלי המלווה את הרכב בנסיעה הביתה, ואגב כך מראה את רחובות העיר והמראות האופייניים לה. בסוף הנסיעה, מגיע הרכב הביתה, ונעצר בחזית הגראז' (ולמרות הפתיח ה"קבוע", מעניין לשים לב לשנוי).

הסידרה נקראת כשם המשפחה עליה היא מספרת

The

S_ _ _ _ _ _ s

(ה-S השנייה היא S הריבוי)

אם יש צורך ברמז, באותיות החסרות נמצא בין היתר את P, N, ו-O.

החידה הקשה:

למה נשאלה החידה הקלה.

מי שיודע את התשובה לאחת החידות יכול לגלות, או לשתוק ורק להגיד "יודע אני". אין פרסים לפותרים.

לצילום אין שום קשר לפוסט

ובעניין אחר, קצת מתמטיקה, וגם אקטואליה לל"ג בעמר:

משפט גליליאו*: "הוכחה באינקוויזיציה יותר חזקה מהוכחה באינדוקציה"

* זה היה נכון בזמנו, לפני שהמציאו את הכיריים באינדוקציה שמאפשרים להנות משני העולמות

__________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Ben E. King - Stand By Me

בעבור שהלך לעולמו

בכל פעם שבאים לספריה ועוברים על פני המדפים, ומתעורר הרצון, התשוקה, לקרוא את הכל, או לפחות את כל מה שראוי, ולנוכח הזמן הקצר מדי, אני הולך לקרוא בספרים (אך לא תמיד מגיע). והתמורה, האיכות והערך, שאין להם שיעור, הופכים את הזמן למנוצל בחכמה. מעל ומעבר לכל מיני עיסוקים אחרים (נניח מריחת הזמן בפייסבוק).

אבל בדרכי החוצה, אל הספסל המוצל בשמש, אני נתקל בחסרונו הגדול של הספר בשעת הקריאה. הניתוק מן העולם, זה שממשיך בדרכו כמו נהר זורם ואינו משתהה איתנו. ממש כפי שתמיד העדפתי את ההאזנה לרדיו על פני התקליט לסוגיו, בין היתר, או בעיקר, משום החיבור הרציף לעולם. והנה לכאורה, החיבור, הוא שמוליך לפייסבוק. אך מהכיוון ההוא, חיבור, חבר, חברים, הרי פייסבוק מושמץ בצדק וכבר נדרש לפנות את מקומו לטובת חיבור אמיתי, מוצלח ונכון יותר – חברים באמת. כי לשבת עם חבר, זה עיסוק של פנים אל פנים, יד, עיניים, קול, דקויות מבע, הקשבה, מה לא. הרי ברור שעדיף לשבת עם חבר בבית קפה אמיתי, או במרפסת. אז זהו, שיש כאן בעייה. כי בפגישה עם חבר, שנעשית עם כוונה מיוחדת, ובפרט פגישה עם לאו-דווקא-החבר-הכי-טוב, ולא עם מי שפוגשים פעמיים ביום, בפגישה כזאת מדברים ועושים, כמו בתוך "המילה האחרונה". לא יושבים בשקט ומניחים לזמן לעבור על פנינו כמו האנשים ברחוב. האפשרות של לשתוק ביחד, ולהעיר משהו רק בשעת הצורך, במיוחד כשהיא באה מהנאה וברצון, שמורה ליחסים מאד מיוחדים. אולי רק לזוגות שחיים ונמצאים ביחד די והותר. או לחברים על ארבע. ולא רק לשתוק ולהקשיב, אלא אם עולה דבר שתרצה להשמיע, יש מי שישמע (ואין צורך לרשום בפנקס הקטן, לשימוש מאוחר). הנה, דווקא במקום הזה מתגלה כוחו של פייסבוק. כי אפשר לשבת בין חברים, עוברים ושבים לנגד עינינו, ועדיין אפשר לשתוק כשרוצים, ולשוחח אם בוחרים, ולהעיר דבר, ולהגיב, ולהיות בשקט. ואיפה עוד אפשר כך, ועד כדי כך? גם זה, כמו בית קפה שיש בו תמיד מוסיקה טובה, הופך מקום למזמין לבוא ונעים להשאר. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית לכך שנח לי להשמיע דווקא שם. באותה הזדמנות, פייסבוק עצמו הופך לפנקס, עם כל חסרונותיו (ארוך, לא ערוך, לא ברור) ויתרונותיו (מפרספקטיבה של זמן אפשר לברור את המוץ מהתבן).

ובכן, הנה, מבחר קטן מהחודש האחרון (ערוך, מסונן, ומסודר לפי נושאים). במחשבה נוספת, זה יותר מדי. הנה רק כמה דברים אקטואליים כמו מזג האוויר ההפכפך והסדר הקרב ובא

1

חבל על השרב שנשבר
הוא היה כל כך קרוב
עכשיו הוא שבור בצד הדרך

2

בסך הכל שבוע
וכבר, קול הגשם
הבוקר, אומר
געגוע
ואיך נעבור את ארבעים השנה
של מדבריות הקיץ?
זה פשוט: אני מתגעגע גם לחומה של החמה

3

הערה לסדר: (21/3 יום השוויון)
הבוקר החל אמנם עם רוחות עזות וגשמים, אבל באופן כללי, למרות הלקוי הזמני (השמש לקתה מעט בזמן ההוא), אני שמח להיווכח ולבשר שהשמש זורחת במועד הרגיל, וגם שוקעת, כאן, שם, בכל העולם, והיום, יותר מבכל יום אחר, הזמן לחגוג את שוויון הנפש

4

וכשתשאלו את ארבע הקושיות, שימו לב מה הן עונות השנה

5

(סוף העונה)
(ובינתיים) מדענים ביפן גילו את קיומה של עונה חמישית.
  בינתיים היא מופיעה רק בתנאי מעבדה, וברמה המולקולארית בלבד ועדיין לא ברורות ההשלכות של התגלית, אבל היא מעוררת עניין רב בקרב בני כל הגילאים.

פינת הקלישאות. והפעם: "הכדור הוא עגול"

רגע לפני הפלייליסט

אם מדברים על הפער בין ההתנשאות והזלזול בו התקבלה אוכלוסיה של עולים ממדינה כלשהי (ובהתאם התדמית בה צוירה של אותה מדינה) ובין היותה ארץ זבת חלב ודבש, שופעת עושר תרבותי ואיכות, אני חושב שגיאורגיה (ע"ע גרוזינים) מועמדת ראויה למקום הראשון.

________________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Hamlet Gonashvili - Gaprindi Shavo Merckhalo