כל הדברים גדולים כקטנים

בהמשך לפוסט הקודם

אין לי ספק שמידת הצער, בדיעבד, על דברים שבעבר, היא תמיד גדולה על הדברים שלא נעשו (והשאירו אפשרות) מאשר הדברים שכן נעשו (והיו לוודאות). כשמדובר ברגש, הדמיוני מנצח את הממשי (שָאלו את הפחד מפני הלא-נודע. לכו לראות מפלצות בחושך).

ומכיוון שטפשים מועדים יותר להסתבך במעשים בהשוואה לחכמים (שנזהרים לא ליפול לבורות), אין ספק שהחכמים אוגרים להם מנה הולכת ומצטברת של צער (והצער על מה שלא היה הוא כזה שאינו מתפרק. הוא רק הולך ונאסף ואינו מתנקה, כמו שגיאה, כמו נזק גנטי, כספית בגופו של דג, רעל, כמו זמן, כמו סידן על דפנות העורק, שכבת זפת בריאות, כמו האנטרופיה). 

על כן, לעולם יהיה הטיפש שלם ומאושר יותר במותו.

וכבר נאמר שהפיקח יודע להחלץ מצרות שהפחדן לא היה נכנס אליהם. לא החכם.

החכם באמת, רק יחפש עוד בורות ליפול בהם.

זה הבור שלי

________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Beatles - The full on the hill

הפיקח יודע לצאת מהבוץ שהחכם לא היה נכנס אליו. האם החכם יודע מה הוא מפסיד?

מי שטבע את המונח "טיפש-עשרה" היה מן הסתם איש בהחלט חכם. הרי רק חכם יטביע את הכנוי טיפש. ורק איש ימציא כינוי שיאה בעיקר לבנות (שהרי תמיד אלו "בנות טיפש-עשרה"). הלא אלה היצורים הפאתטיים, הצפויים, והטפשיים ביותר. (דווקא עניין ה"עשרה" לא מחייב, ואפשר להמשיך ולהשתייך לקבוצה כל החיים. זה רק הופך יותר ויותר פאתטי). זאת הגיבורה של שיר הפרחה, עם הפוסטרים במקום קירות. אין לבנות הטיפש-עשרה טיפת אישיות משל עצמן, וכל מאווייהן רק בהערצת מפורסמים וצרחות היסטריות. הנה, כך זה נראה, לדוגמא.

אלו המוני הבנות (וגם בנים) שנדחפו בכח כדי לראות את הביטלס בהופעות. שומר נפשו, וכל אדם בעל טיפת כבוד עצמי ירחק.

למה נזכרתי בזה? כי עד היום, אין יום בו לא משודר לפחות שיר אחד של הביטלס, הלהקה-תופעה אשר, ככל שחולפות השנים, מסתמנת כתופעה המוסיקלית החשובה והבולטת ביותר שתשאר מהמאה העשרים גם בעוד אלף שנה (ואלמלא הקולנוע והמחשב – כתופעה התרבותית בכלל (ואלמלא מלחמת העולם הראשונה, פצצת האטום, המסע לירח (ועוד כמה התחכמויות אירוניות שלא תוציאו ממני) – בכלל בכלל)). ועד היום, בקביעות, משודרות תכניות העוסקות בביטלס, ומומחים רבים (ויש להם מומחים וחוקרים רבים, מכל התחומים) מדברים ומסבירים ומלמדים ומפרשים. אבל (וזאת התרשמות שלי, פרטית לחלוטין) לא זכור לי ששמעתי ולו פעם אחת מישהו (בארץ, כן?) מעלה זכרונות מאחת ההופעות (לא, לא בארץ). חברים שלי, בני גילי (שהיו טפשים וחכמים ממני) נסעו ללונדון לראות את The wall, אבל זה היה כבר עידן אחר. פליטי וודסטוק וילדי פרחים לשעבר אפילו הם לא חסרים. אבל לא ניתקלתי באף איש חכם ומכובד שראה הופעה של הביטלס. רק בנות טיפש-עשרה.

(דרושות הרבה שנים, לפעמים חיים שלמים, כדי ללמוד להיות טיפש).

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
(דווקא אין כאן אין המון ביטלס)

The Beatles - Girl

השניות ארוכות, בין אם סופרים אותן ובין אם לא. במיוחד האחרונות. בכל זאת, בנחישות, בנשיכות שפתיים, התקדמתי בעקביות. התחלתי מ-25, ועכשיו אני יכול לעצור את הנשימה לארבע דקות ושש שניות. מאתיים ארבעים ושש שניות. ועדיין, בכל פעם, כל שנייה נוספת קשה כמו כל אלו שקדמו לה - יחד. הסיכוי שאלמד להסתדר בלי לנשום בכלל קלוש יותר מאוויר פסגות, אבל אני ממשיך לנסות. מי שמעודד אותי, ומאתגר אותי, הוא הדג הקטן שאיתי. בכל פעם שאני מכניס את הראש למים אני מוציא מהם את הדג. וכשאני מוציא את הראש, משווע לאוויר, הוא עדיין פוער את פיו ומנופף בזימים ולא מוותר. כשאני נשבר אני מחזיר גם אותו למים, והוא מיד שב לשחות כאילו כלום.

תמיד הוא מנצח, ותמיד הוא מוותר לי. אני חוזר לנשום אוויר.

לחמצן של המים יש טעם אחר. כך היה לי אומר לו ידע לדבר. אני אפילו לא יודע אם הוא דג או דגה.

ביום שאני אנצח אכין ממנו געפילטע פיש. זה יהיה הסימן שלמדתי לנשום כמותו מתחת למים. היום הזה רחוק. אני יכול למשוך עוד כמה שניות, עוד שעתיים או שבועיים, אבל האמת הכואבת היא שבינתיים אני תלוי באוויר לנשימה.

תודה על הדגים

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

This Mortal Coil - Song to the Siren

(אחרי שהמצב יגמר)

הנה סיפור ידוע ורב גירסאות בעולם האינטרנט (ומעניין אם יש לו קיום גם מחוצה לו).

הוא הולך כך -

מרצה זקן בעל שם הוזמן לשאת הרצאה על "ניהול זמן יעיל". הוא בחר לערוך ניסוי.

המרצה הניח מיכל זכוכית גדול על השולחן. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים בגודל אגרוף, והניחן לאט ובעדינות בתוך המיכל.  כאשר התמלא המיכל, הרים המרצה הזקן מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין המרצה הזקן מספר שניות והוסיף: "האומנם?"

שוב התכופף המרצה הזקן והוציא מתחת לשולחן דלי מלא אבני חצץ קטנות. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער בזהירות את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו לקהל ושאל: "האם המיכל מלא?"

חזר המרצה הזקן והתכופף והוציא מתחת שולחנו סיר מלא בחול.  בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. שוב ניער המרצה הזקן את המיכל, אף ביתר עדינות וסבלנות והוסיף עוד ועוד חול עד שהחול חדר לכל פינה במיכל. אז שאל שוב: "האם המיכל מלא ?"

הוציא המרצה הזקן מתחת שולחנו כד מלא מים ויצק אותם בזריזות אל תוך המיכל עד לשפתו. ואז לנגד עיניהם המוקסמות של תלמידיו הרים מבטו ושאל: "האם כעת המיכל מלא" ? "כן" שאגו כל תלמידיו.

אז הרים המרצה הזקן מבטו לעבר הכיתה ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה"?"

קם אחד התלמידים וענה "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש, אם רק מתאמצים מספיק, תמיד ניתן להוסיף פגישות נוספות".

"נו טוב..." הפטיר המרצה הזקן וחיוך על פניו. אז אמר:

"האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך, אך אם נכניס תחילה את האבנים הגדולות, נוכל להכניס עוד קטנות מהן ועוד קטנות מהן ....".

התבונן המרצה הזקן בשומעיו ושאל:

"מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? משפחתכם? חבריכם? חלומותיכם? החופש שלכם? מאבק למען מטרה נעלה? משהו אחר?"

לנגד עיניהם התוהות של תלמידיו המשיך ואמר כך:

"מה שעליכם לזכור הוא לתת משקל בכורה לדברים הגדולים שבחייכם. אם לא תעשו זאת, אתם עלולים חלילה להחמיץ את החיים. אם תתנו עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו חייכם בהם ולא יישאר די מהזמן היקר שלכם עלי אדמות כדי להשיג את הדברים החשובים לכם באמת. משום כך לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות והן תמלאנה את חייכם, אך גם תאפשרנה לכם להכניס אחר כך את כל השאר".

בתום ההרצאה נטל את ילקוטו ועזב את החדר ללא אומר ודברים כשתלמידיו יושבים בכיתה נרגשים ומהורהרים".

כשניסיתי לחזור על הניסוי בבית ערכתי שנוי קל, ובניתי לסיפור גרסת 2.0. ראשית וראשון מילאתי את המיכל במים. והנה, למרות שפגעתי בסדר, אפשר היה להמשיך בכל שלבי הניסוי. המים יכולים להקדים את האבנים הגדולות. המים יכולים להיות בראשית, והם נשארים עד לאחרית. הם ששוהים בכל מקום, ממלאים כל מרווח, בשקט ובענווה קובעים את הסביבה והרקע, ואף נספגים ומרטיבים את כל האבנים שיוכנסו לתוכם.

"מהם המים של חיי?" זו השאלה. המים שקדמו אף לאבנים הגדולות, אך תמיד נשארים. מי אני? מה אני? אני המים. לפני שבוחרים את האבנים הגדולות ומכניסים אותם – שאלו "מהם המים שאתם?".

ומה על המים שנשפכים כאשר מכניסים את כל האבנים? מה אנחנו מאבדים? על מה מוותרים? האבנים הם הבחירות שלנו. מהו המחיר של כל בחירה?

לזאת, הנה עוד סיפור (זכיתם בשני סיפורים באבן אחת).

מנהל יפני רצה ללמוד על תורת הזן והלך למורה מפורסם.

המורה קיבל אותו בברכה והזמין אותו לכוס תה.

המורה מזג תה, והמשיך למזוג גם לאחר שהכוס עלתה על גדותיה. לאחר מספר רגעים התפרץ המנהל: "תפסיק למזוג, אין יותר מקום בכוס".

"כפי שכוס זאת אין בה יותר מקום", אמר לו המורה, "כך גם אתה מלא בדעות ובאמונות שלך. כיצד תוכל לשמוע על תורת הזן לפני שתרוקן את הכוס שלך?"

לפעמים עומד אדם מול כלי מלא וגדוש והוא נבוך ובידו אבן גדולה.

זכרו תמיד– כאשר אוגרים מיכל מלא מים חול ואבנים הוא הופך כבד מאד וחלקלק. אי אפשר להרים אותו. הוא שביר ובעייתי. אפשר לרוקן אותו. אפשר להשליך עליו את האבן, ולשבור הכל.

לפעמים הצעד הנכון הוא להשאיר את המיכל על השולחן ולצאת מהחדר.

והנה עוד סוד גדול. אם לא ממלאים את המיכל באבנים, אם משאירים מקום פנוי, המים יכולים להתמלא בדגים צבעוניים ואפשר להתבונן בהם שעות ארוכות.

__________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט: (המוסיקה היא אבן גדולה. לא, המוסיקה היא מים. לא, המוסיקה היא דג צבעוני במים)

Bach - Siciliana BWV 1031

-

מעשה שהיה, לא כך היה.

(שמעתי שכלל אי אפשר לסמוך על הזכרון. כל פעם שמשהו נשלף מהזכרון נעשה בו שימוש ואחר כך לא בדיוק מחזירים למקום. ואת המעשה הזה אני זוכר לא במעוות אלא בקושי. על כן, לרב המילים בהמשך ניתן להצמיד את התוסף "כנראה". (אולי אוסיף אותו בעצמי)).

בודאות אחרי נס-באדאלונה. כנראה בכתה ח'. כתה ח-2. כנראה נגד ח-1 הבלתי מנוצחת, על שלל כוכביה. כנראה הגמר.

הם כנראה היו יותר טובים, והובילו 1:0. אחר כך עלו ל-2:0. זה המשיך ל-3:0, 4:0 והגיע ל-5:0. זה נראה אבוד (שימו לב – "נראה", לא "כנראה". ועדיין, כמו שנראה מיד – רק "כנראה"). אלי מזרחי כל כך התבייש שיצא מהשער והלך לכיוון הכיתות, מסבך את המצב עוד יותר. בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה אל בין הקורות. זה כנראה היה המצב במחצית. אחר כך סוף סוף שער שלנו - 5:1. ומיד זה ממשיך ל-6:1. המצב כנראה אבוד. אבל אז, בלי אלון ורפי. בלי אהלן וסהלן. רק (בעצם בעיקר) ברוך מימון. התוצאה בסיום 6:6. אז אל תגידו שאם 5:0 במחצית אז המצב אבוד (אבל זאת היתה השנה שבה פֶלֶה כידרר והקפיץ מעל השוער וכנראה עדיין קרו ניסים).

אחרי שחגגנו את יום השואה ויום הזיכרון ועברנו בחטף ליום העצמאות כדאי להזכיר את היום החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, שלמרבה האירוניה מצוין בתאריך לגמרי לועזי. אמנם אין הסכמה מוחלטת על התאריך, אבל אני דבק בגירסת מדינת ישראל של פעם ולא פחות בברית המועצות של פעם.

9 במאי, ועדיין לא שבעים שנה.

ביום הזה, שאחר לבוא, נעצרה סופית המכונה הגרמנית.

אלוהים בקול צרוד התעורר פתאום וצרח "אל תשלח ידך אל הנער, אל תשלח ידך אל הנער!". אחר כך, מרוב בושה, כשראה את גודל הזוועה, התאבד בבונקר.

המלחמה היתה כל כך עצומה, בלתי נתפסת, שהשואה היא רק פרק קטן בתוכה. בכל פעם אני לומד דברים חדשים שמפתיעים אותי. למשל "המלחמה המדומה", שבאנגלית מכונה Phoney War, ודווקא בגרמנית זכתה לכנוי הקולע ביותר – Sitzkrieg זיצקריג (הסברים למי שנצרך – בויקיפדיה).

זה הפרק הראשון של המלחמה האיומה שנמשכה שש שנים. מסתבר שהוא היווה את אחת התקופות השקטות שידעה אדמת אירופה. הגרמנים פלשו לפולין ב-1 בספטמבר. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. זאת תחילתה של מלחמת העולם השניה.

אחר כך, תוך כמה שבועות, סיימה גרמניה, שהיתה ערוכה ומוכנה, לכבוש את פולין. ברית המועצות סיפחה את חלקה ומאוחר יותר הוסיפה את פינלנד. אבל היבשת שקטה. אנגליה וצרפת, הכריזו על מלחמה, אך לא היו ערוכות, ובעיקר, למי בכלל יש חשק למלחמה? צרפת פלשה לגרמניה, אך לאחר כמה ימים וקילומטרים החליטה שלא. בבריטניה נפסלו על הסף רעיונות כמו הפצצת תעשיית הנשק הגרמנית – בעיקר משום שמדובר בעסקים בבעלות פרטית. קיצורו של דבר, למעלה מחצי שנה שקטה היבשת כמעט לחלוטין (בניגוד לים שהיה סוער למדי). המומחים אומרים שאילו היתה באמת מתחילה מלחמה, גרמניה היתה מובסת מייד. אין ספק שזה מה שהיה קורה אילו.

חווה אלברשטיין - את תלכי בשדה (לאה גולדברג)