כל הדברים גדולים כקטנים

הקדמה:

זכיתי לקבל שרביט  קצת מביך (שרביט הפעם הראשונה), שדווקא הזכיר לי מחול "בן לוקח בת" (שכמובן איני זוכר מתי חוללתי בפעם הראשונה). כל יום הוא כלי חדש. מה בעצם עשיתי פעמיים?  הנה התשובה שהצלחתי לקושש.

שיכחון:

את הפעם הראשונה ששכחתי את עצמי כבר איני זוכר

כל כך הרבה שכחונות נשטפו אחריה, כמו בגשם אחרי יום אבק

מהו אותו דבר ראשון שנמחק, נמחה מנבכי ממוחי, שלא נשאר ממנו זכר, שמפנה עצמו לריק

כל יום שמשתכח משאיר אותי עם ערב באותו מקום של בוקר, רק יותר חשוך

אפשר לחיות את אותו היום שוב ושוב

רק המחיקה האחרונה תגיע לתחתית

שם תאיר הפעם הראשונה

באור פעוטות

בינתיים דרושה מזכירה

יודעת שפות*

סיכום:

איפה לעזאזל הנחתי את השרביט? 

 ________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Let's Twist Again - Chubby Checker

יש שתי אסכולות של מנוי מנהלים. יש "כוכבים", או סתם יוצלחים שמוצנחים מבחוץ, ויש את העובדים שצומחים מבפנים, מלמטה. כולם מכירים ויודעים על מה אני מדבר. כך, לאחר המשבר בשב"כ הובא עמי איילון, איש חיל הים, לעמוד בראשו. לעומתו, אלי הורביץ, המנכ"ל המיתולוגי של טבע, היה תמיד ידוע כזה שהתחיל את דרכו כשוטף מבחנות במפעל. לכל שיטה יתרונות וחסרונות, ואני, בשנות עבודתי, ראיתי את כולם.

אחד היתרונות של מנהל שצמח מלמטה הוא העובדה שהוא מכיר היטב את העבודה של אלה הכפופים לו. מכיר אותה היטב ועשה אותה בהצטיינות (שכן, אם נתעלם בינתיים מאופצית הקידום מבוסס הקשרים, הרי שרק ההצטיינות בתפקיד העלתה אותו לשלב הבא (מה שמחייב להזכיר את העיקרון הפיטרי, ולשלוח את מי שלא שמע עליו לקרוא (ולחפש בגוגל בכוחות עצמו) ולהגיד "וואללה זה נכון")).  בחלק גדול מאותם מקרים, אותו עובד מוצלח, בטרם קודם, גם אהב את עבודתו ונהנה ממנה. וזהו אחד החסרונות של קידום ממעמד של עובד רגיל לעמדת ניהול. שוב אינך יכול להתעסק באותה מלאכה שנהנית ממנה. לא רק זאת, אלא שהעובדים שלך, אלה הכפופים לך, דווקא הם מבצעים את אותו תפקיד, כך שאתה רואה אותו מקרוב, ואליו לא תבוא. מתסכל.

על כן, ויעיד כל אחד שנתקל בזה, המנהל ינצל כל הזדמנות כדי להפשיל שרוולים, לבקש מאחד העובדים לזוז רגע הצידה ולהתיישב במקומו. הוא ודאי ימצא הצדקות ותירוצים – העובד (הלא מיומן) נתקע או זקוק לעזרה, הפרויקט תקוע, לא עומדים בזמנים ומישהו יכול לסייע ולקדם. לפעמים, בנוסף, הוא יגלה גם את הסיבה האמיתית – אני נהנה הרבה יותר לעשות את העבודה הזאת במקום הניהול המחורבן. אני מתגעגע. הביורוקרטיה הזאת מייבשת אותי. בא לי ללכלך את הידיים. תנו לי קצת להסניף.

(הוא גם צודק. לא טוב לו למנהל להיות מנותק מדי מהשטח).

זה נכון לכל אחד, אפילו אם הוא אל (תקראו את "פוסידון" של קפקא).

נזכרתי בזה בליל בסדר, כשניסיתי, כרגיל, להבין את אלוהים

'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם', לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה''

'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה', אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

'וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', אֲנִי וְלֹא שָׂרָף.

'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים', אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ.

'אֲנִי ה'', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

ותגידו שפוסיידון בציור הזה, של וולטר קריין, לא היה בקטע של קריעת ים סוף עם סוס ורוכבו רמה בים

* מכיוון שנגענו ב"אני ולא מלאך" זה המקום והזמן להזכיר ולהמליץ על ספרו של המשורר המצויין אלי אליהו*. יש בספר כמה נגיעות הגדתיות. הנה, מתוך הספר, השיר אֲנִי וְלֹא מַלֱאָךְ -

אִלּוּ הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיִיתִי עָף

אֲנִי וְלֹא שָׂרָף

הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּכוֹרוֹת

בְּכֹל מִינֵי דִּירוֹת שֶׁל בַּחוּרוֹת שְׂכוּרוֹת

אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

*הוצאת הליקון

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

כנסיית השכל: היינו עושים אהבה

שלושה מצבי צבירה יש לאדמת החרסית – חורף, קיץ ואביב. בחורף עיסת בוץ דביקה, כבדה ובלתי אפשרית. בקיץ קשה וסדוקה כמו אבן בלתי אפשרית. ובאביב תחוחה, לחה, ריחנית ומתפוררת כמו יער אחרי הגשם. הנה עוד סיבה לשתול דווקא באביב. באביב אפשר לחפור בורות באת-חפירה ולקוות לטוב.

הגדר החיה מחכה ליום שתילה כבר שנה. התחזית השבוע הייתה ברוכה. עם שוך החמסין, שבוע גשום וקריר (יחסית), ובעיקר מוצל בעננים, ועדיין חמים (יחסית). הזמן המושלם לקליטה של שתיל חדש.

המלאכה נעשתה. החפירה באדמת האביב מענגת כמעדן חלב. צל עננים, נועם אין-רוח, שתילים נשלפים ומוטמנים. הכל הולך חלק ונעים, ונדמה שכמה טיפות מגיעות מהשמים. ברגע האחרון עוד אפשר לבדוק שמערכת ההשקיה מחוברת, ואז להיכנס הביתה מחמת הגשם שהחל. גשם קל, בריטי, ביום שאווירו נח, בטמפרטורה של שרוולים קצרים – מזג נפלא לאוויר, שני רק ליובש השרב עם ניחוח הדרים. משראה שנכנסתי הביתה התגבר הגשם והשקה את השתילים וברך אותם. אין עוד מלאכה מחיית נפש כעבודת הגינה, שהיא גם מהנה בשעת מעשה וגם נותנת מפירותיה, תרתי משמע, ומצלה.

ההנאה על מעשה כזה, שהיה מענג מראשיתו, וסופו בתואם שלם עם השמיים, (ועוד עתידו בשיחים ירוקים) היא כה גדולה, שבאותו הרגע שהגעתי אל מתחת הסככה ופניתי לאחור הבנתי לעמקו של הביטוי "וירא אלוהים כי טוב", שמסכם מעשה מוצלח מיד ברגע שנשלם (ולא באיזה עתיד רחוק). כשמישהו רואה "כי טוב" הוא מרוצה ושמח, ואם זה יום קיץ הוא מתיישב במקום מוצל ולוגם בהנאה בירה צוננת. אין ספק, השבוע הראשון של אלוהים היה נפלא. יום אחר יום, פרויקטים מסחררים, יצירה ויצירתיות, בריאה ובריאות, יום יום "כי טוב", ופעם "פעמיים", ופעם "טוב מאד".  וגם המנוחה שבאה אחר כך, יש לה אותו הטעם (של בירה קרה).

אז מה קרה? מה קרה אחר כך, שהכל נהיה משובש? איך התחיל העולם החלק לחרוק? היכן מסתתרת הטעות שנפלה בעולם המושלם? הנה, כאן, בראשית פרק ב', הכל כתוב.

תחילה, גילה אלוהים את האושר בדמות העבודה בגן:

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶןמִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר".

אבל אז, משום מה, חדל:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

 אלוהים נטש את עבודת הגינה ומינה גנן במקומו. זהו החטא הקדמון של אלוהים.

אחר כך, ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת.

כאשר מינה לעצמו גנן, גילה את האדנות והתחיל מצווה:

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ", 

ועם האדנות והציווי, התחיל משקר

"כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

וכשנתפס בשקר, לרוח היום, הגיב, מתוך תסכול, באלימות ובעונשים, וגרש את האדם, והשית איבת עולם בינו ובין הנחש. וגם בין האדם לאדמה ניסה לסכסך

"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ".

 אולי כבר ידע את מקור השגיאה והוציא את כעסו גם על אדמת הגינה.

והאדם, בחכמתו ובטוב ליבו, עובד בגינה, ורואה ברכה, וממשיך היכן שאלוהים הפסיק, ומפר את עצתו הרעה. וכאשר חדל האדם להלחם באדמה, שוב לא ירא לשוב אליה בבא יומו.

"וַיַּרְא הָאָדָם, כִּי-טוֹב".

סליחה תקלה

כמה מחשבות בעקבות הכוונה לסגור סוף סוף את רשות השידור.

 אומר שר-התקשורת, גלעד ("גם אני אהיה כחלון") ארדן:

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום שנתי על טלוויזיה, שהם מבינים היטב, כמה היא מיושנת ולא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד שידור ציבורי, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר. בין רשות השידור במצבה הנוכחי לבין השידור הציבורי ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"

א. ואני אומר:

היות וממילא אנו בשבי הביורוקרטיה, הבה נכין טופס חדש, שכל שר ("גם אני רוצה להיות כחלון") וכל אזרח ימלא כרצונו.

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על __________, שהם מבינים היטב, כמה הוא לא רלוונטי. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ________, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך ל______  אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין ______________ במצבה הנוכחי לבין _________ ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"

השר ארדן ימלא "רשות השידור". שר התחבורה בכל דור ודור יכתוב "הרכבת", או "הנמלים". שר הבריאות ירשום "מערכת הבריאות". הורים לילדים יכתבו "מערכת החינוך". אזרחים שומרי חוק יכתבו "המשטרה". מישהו יכתוב "בתי המשפט". ודאי ודאי שנכלול את הישיבות וכל הממסד החרדי, ושרותי הדת בכלל, ההתנחלויות, העירייה, הצבא, השב"כ, חברת החשמל, תאגידי המים, מנהל מקרקעי ישראל. קצרה היריעה פשוטו כמשמעו. כדי לפשט את התהליך, הבה נכתוב כולנו – הממשלה.

הנה כך –

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על ממשלה שהם מבינים היטב, כמה היא לא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ממשלה,  כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לממשלה,  אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין הממשלה במצבה הנוכחי לבין ממשלה ראויה, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה".

אכן, עם הטופס הזה, גם ארדן יוכל להיות כחלון.

ב. לפי השר ארדן, "הכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר".

בואו נציץ בזהירות לתוך החור השחור.

"שעות נוספות" האם הכוונה היא להפוך גם את השידור הציבורי למקום עבודה שדורש שעות עבודה אך אינו מוכן לשלם עבורן? או שהשידור הציבורי יתחיל לתפקד באותן שעות כמו משרדי הממשלה –

ימים א'-ו' ב- 9:00-13:00, ובימים ב' ו-ד' גם ב- 16:00-18:30?

"הסכמי עבודה מופרכים" – האם, לאור העובדה שנמל אשדוד דווקא לא נסגר ונפתח מחדש, יהיו ההסכמים החדשים דומים לאלה שנהוגים בנמל, או שמא יקבלו השראה מחוזי העבודה של עובדי הקבלן?

"הארכיון המתפורר" של ערוץ 1 הוא אוצר מהמעלה הראשונה בעל ערך תרבותי, מחקרי, היסטורי ובעיקר סנטימנטלי למרבית אזרחי המדינה המבוגרים. השידורים החוזרים של ערוץ אחד בשעות הלילה הם הדבר היחיד הראוי לצפיה בכל ערוצי הטלוויזיה. הייתי מעז ואומר שהארכיון הוא הוא ההצדקה היחידה לקיומה של רשות השידור. אם הוא מתפורר (וזה כנראה המצב) צריך בדחיפות להשקיע בו יותר, להציל אותו, להעתיק אותו לפורמט דיגיטלי ולגבות, ויפה שעה אחת קודם (וכמו שהעיר יבגני - להעלות הכל לאינטרנט, כפי שעשתה משפחתו של חנוך לוין עם מכלול יצירתו. אפשר אפילו לעשות את זה בחינם, ביוטיוב). הטענה שהארכיון הוא חור שחור של כספי ציבור משולה לטענה שהספריות הציבוריות הן מזללת כספים, ומוזיאון ישראל הוא גוף שאין לו זכות קיום כלכלית.

ג. משנאמרו הדברים – הנה מזכרת. משחק בסדרת גמר ה-NBA. שידור ישיר. עוד כמה דקות לסיום. המאבק צמוד. השעה אחת לפנות בוקר. השידור נפסק. הטכנאים הולכים הביתה. השידור הציבורי הוא באמת דינוזאור שצריך להיכחד. ורק, חס ושלום, טפו-טפו-טפו, שלא יקום לנו עוד ערוץ 2.

ד. תצחקו, אבל כולם גם בעד וגם נגד. מי בעד לפטר את כל הפרזיטים באשר הם? מי בעד לפטר אלפי מפרנסים?  

סליחה תקלה (למתגעגעים בלבד)

זאב זאב

בנושא אחר – זאבה מוכת כלבת משתוללת לאורך חופי הכנרת

"מוות לזאבים"

אימה בטבריה
מסלול ההרג
מרדף
התוקף חוסל
"לא היתה ברירה, הייתי חייב לירות בה על מנת להרוג"
אזרחים עם אקדחים
אישור לירי
15 נפגעים
וחשוב להבין שמדובר בזאבה נגועה בכלבת. בדרך כלל זאבים אינם תוקפים ואינם מסוכנים.

כמה עמוק שקענו בטרמינולוגיה של פיגועי הטרור*

*הנה, לשם פצוי, טרמינוגיה של מדע פופלארי. הכלבת, על פי ויקיפדיה, על פי ספר השיאים של גינס, היא המחלה הקטלנית ביותר. על פי הידוע, ג'ינה גיזה, נערה בת 15 שננשכה ב-2004 על ידי עטלף, נדבקה בכלבת ולקתה בתסמיני המחלה, היא האדם היחיד ששרד ונותר בחיים למרות שלא קיבלה שום חיסון.

_________________________________________________________________

הפלייליסט:

Claudio Dauelsberg - Bach Concerto in F minor

הפרק השני, היפה, מהקונצ'רטו לפסנתר מספר 5 של באך. הקטע מלווה, לפי שעה, תכנית כלשהי בערוץ אחד. אני הכרתי אותו בפסקול הסרט "Slaughterhouse five" (על פי ספרו של קורט וונגוט), וכך הוא מכונה בפי עד היום. בביצוע הזה, נשמע רחש כשל תקליט ישן, ומה מתאים יותר לערוץ אחד?

שהיה מפכה מים רבים שזרמו במורד והשקו אלף פיות ולשונות צמאים

וארבעה אנשים שישבו לפתחו ראו את המים והם יוצאים והולכים הלאה והרחק

לא טוב הדבר חשבו, מים שהלכו אינם חוזרים. ולא ידעו כי כל המים אחד הם, ומים שיורדים, סופם שהם עולים לשמיים ולמעלה מכך, ומשם מבקשים את דרכם וחוזרים למעיין ממש כאותן צפורים נודדות שכל מקום ושום מקום הוא ביתן, ואלמלא ידעו המים את דרכם חזרה היה המעיין יבש וכלה זה מכבר. אלא, משעה שחשבו, ולא ידעו, חשבו עוד, ובקשו עצה ומעשה.

אמר הראשון, "כבר ראיתי מעינות שהיו שופעים ומימיהם ניגרים. ובאו קודחים וחפרו בארות סביב סביב, ושאבו את המים לעשות בהם מכל אשר יעלה מלפניהם, לרחוץ ולשתות ולהשקות שדות ובוסתנים ולמלא בריכות בשעה וכיוצא באלה, והמעיין צמצם עצמו ופסקה שפיעתו ונשאר קילוח דק וזרם ואבד חיש במורד ולא הגיעו עוד מימיו למרחקים.

אמר השני "יפים מי המעין וטובים. נבנה בריכה סביבו, ויקוו בה המים, ונשב שם, נשכשך רגליים ונהנה מזיו יופיו, וניטע תאנים וגפנים ונחסה בצילם, והמים שוב לא יזרמו במורד לא יגיעו למרחק.

אמר השלישי "לא ילכו המים למרחקים כי כאן מקומם. כאן לידתם וכאן קברם. נגול גל אבנים על פתחו, ומערבלי בטון יקיאו את קיאם, ויסתם המעיין, ויאגרו המים, ושוב לא ילכו לשדות אחרים.

והרביעי אמר "כמה נעים לשבת כאן ולהקשיב לפכפוך ולשיר הציפור, והמים שזרמו ימשיכו בדרכם ותחתם יבואו אחרים, כי שופע המעיין, ואם ילכו בנחל למרחקים, ידעו כולם את שבחי המעיין.

מה עשו*?

ישבו החכמים, והגו בדבר והחליטו – נעשה כדברי השני. ליקטו אבנים, וערבבו טיח, ובנו בריכה בפתח המעיין, ושוב לא הלכו המים לשדות זרים. מקץ שלושה ימים מלאה הבריכה, וכל אנשי המקום השתכשכו בשמחה גדולה, ואף נטעו עצים לשבת תחתם לבטח. אלא שמִשמלאה הבריכה שוב לא נאגרו בה המים, אלא נשפכו, וגלשו במורד, והלכו בדרכם כמימים ימימה.

שוב התכנסו החכמים לטכס עצה. לא נאריך בדברים, שכן אף החכמים לא האריכו, שכבר הקדים החכם ואמר "כָל הַנְחָלִים הלְכִים אֶל הַיָם וְהַיָם אֵינֶנּוּ מָלֵא".  פנו אל המעשה, וכך עשו – ערמו גלי אבנים לבנות סכר לסכור את מים, ותחת הבריכה הקטנה קמה בריכה גדולה כים, שמימי המעיין הולכים אליה והיא אינה מלאה. והברכה, אכן היתה גדולה לתפארת, ומפאת גדלה, ושמא מסיבה אחרת, נקוו בה המים, אך למלאה לא צלחו, ושוב לא זרמו המים במורד, והשמחה רבה, והשבח לחכמים ולבוא עולם.

אלא משעמדו המים בבריכה, הפכו ירוקים, ושוב לא ראה הטובל בה את בהונותיו. ומשהפכו ירוקים, הבאישו המים, ותעל צחנתם השמיימה. וימלאו המים שרצים ורמשים וצפרדעים ככתוב "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", והיתושים פרים ורבים ואין מושיע, וכל איש ונער נעקצים ומתגרדים.

ראו בני המקום כי הנה מתקיימות בהם מכות מצריים. קמה בהלה גדולה, ואספו את חפציהם ומטלטליהם, וכל כלי כסף וזהב, ונמלטו מבעוד לילה, ואת הבצק שלא החמיץ השאירו אחריהם וגם ואת הסירים והקדרות שהיו מלאים תבשילים חמים. והיתושים והצפרדעים נשארו.

והנמשל? כל אחד והנמשל שלו.

*המעשה קרה לפני זמן רב ואיש עדיין לא חלם על האפשרות למהול את המים בפסולת

___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Kites - Simon Dupree & The Big Sound

אל: מִנהל החייזרים

הנדון: דו"ח ביניים, סיור תצפית בכדור הארץ, אלף שלישי.

המדווח: שלמה

עמדת תצפית: מעיין שָחרור

תאור המקום: המעיין ממוקם בשולי יער אלונים ירוק עד, בין שתי גבעות ירוקות עם צמחיה נמוכה. המים, בטמפרטורה של 24 מעלות נקווים לתוך בריכה קטנה עם צמחי מים (מצורפת תמונה). בהמשך, זורמים המים בנחל המתפתל בין שתי הגבעות, בין עצי דולב, שיחים ומטפסים. בין השיחים אוכלוסיה גדולה של שחרורים ומכאן שמו. הציפורים שרות בכל ימות השנה ובעיקר באביב. בעלי חיים, בעיקר איילים וחתולי בר, באים מהיער כדי לשתות ממי המעיין והנחל. הזרימה מתונה ברובה עם כמה אשדות קטנים.