אולי זה שפע האפשרויות והגרויים, אבל זה משאיר מעט מאד לכל בחירה. עברתי מרומנים לנובלות, לסיפורים קצרים, לפוסטים, וסיימתי בסטטוטסים. מכיוון שהתיאור הזה נכון לענייני קריאה וכתיבה כאחד התגלגלתי מכאן לפייסבוק. לכאורה, שם מקומם של הדברים הקצרים. שם אני יכול להאיר הערה פעם בשעה. כאן לא. ולא הבחנתי בתחילה בהבדל הגדול בין שני המקומות. שפייסבוק הוא עולם דיבור, וסטטוס שדוּבָּר משתהה עוד רגע בחלל ובזכרון ואחר זורם הלאה בסרט נע שלעולם לא נח. ואילו כאן, המילים הכתובות מתכנסות למדפים, וכאן השורות נמשכות לספריה ששומרת על נכסיה גם אם אף אחד, לעולם, לא יעיין בהם. (לא מזמן, בספריה הציבורית, הופתעתי לא למצוא במדפי ה'ע' את ספריו של עגנון, וההפתעה השנייה הייתה לגלות שהוא נטמן באגף הקומפקטוסים, אותן כונניות על מסילות הנצמדות זו לזו ומשאירות רק מרווח צר, לקורא היודע את דרכו, ומאיימות להסגר עליו כמו בסרטי המקדשים העתיקים שהיוו השראה לשפילברג כשהגה את אינדיאנה ג'ונס). אם כן, בטעות עברתי לכתוֹב (או ליתר דיוק – לשחרר מחשבות כתובות) בעיקר בפייסבוק. ומכיוון שהכרתי שיש בכך טעות, הגעתי למסקנה כי אין מניעה לכתוב גם כאן הרבה פוסטים קצרים, ומול החשש להיות לטורח על הקורא (אם כי אין הבדל בין עשר שורות ליום לשבעים בשבוע), ראוי לגלות כלפיו כבוד, לכל מי שמבכר ברגע זה לקרוא כאן על פני כל עיסוק אחר, ולשתף. לפיכך, כינסתי כאן, בפוסט הזה, מבחר שידורים חוזרים ממה שרשמתי בפייסבוק, ומכאן ולהבא אשתדל להביא גם לערוץ הזה, באופן שוטף ומיד ראשונה ואפילו בלעדית, סטטוסים במקום פוסטים, שיהיו קצרים, מתומצתים, באריזות קטנות ובקצב של מבזקי חדשות. כמובן, מכיוון שגם בעולם הכתוב יש הבדל בין עיתונות לספרות, לא כל נייר מודפס צריך לשמור על המדף. ובכן, השתדלתי גם לערוך את עבודת הסינון שמשמעותה העיקרית כי הדברים, בהיותם מוצאים מהקשרם, נותרים חסרי הקשר מיידי והם נדרשים לעמוד בלעדיו.
מי מבין הקוראים שהוא גם חבר שלי בפייסבוק פטור מהמשך הקריאה.
חצי הכוס היקרה
יש הרבה דברים בארץ שאנחנו מקטרים עליהם כל הזמן ומתלוננים, ורק כשנמצאים בחו"ל לומדים להעריך אותם.למשל המחירים בארץ, הגבוהים להחריד. הנה, ביקור בחו"ל (יורו), כל כך מהנה, הכל - לינה, דלק, סופרמרקטים, מסעדות, הכל כל כך זול ומזמין, והיד קלה על הארנק. ובזכות מי? בזכות המחירים והמיסים והטייקונים וביבי ושות'. אז אל תגידו שאני לא יודע לפרגן כשצריך
חידה
הדשא של השכן, יותר ארוך או יותר ירוק?
ירוק זרחני
גז סרטן קרינה מגפה - המוות מפחיד שבעתיים כאשר הוא מתגנב בשקט, באין רואים, דרך חרכים זעירים, ומתגלה רק בישורת האחרונה, כאשר הוא בלתי נמנע אך עדיין איטי דיו, כדי לחשוב
אבינו שבשמיים
אם אלוהים היה מרחם על ילדי הגן היה מצמיח להם כנפיים של מלאכים בעודם מרחפים בין שמיים מעוננים לארץ הקשה הזאת. לא אחר כך
הון נזיל
מערכת המיסים צריכה להיות עננים. כל הנחלים הולכים לים, וכל הכסף זורם למקום הכי נמוך, אבל אז העננים מעלים את המים ומחלקים אותם מחדש. אז שהטייקונים יעשו ים של כסף מלוח והעננים יאספו מזה מים צלולים. רק שירד מספיק גשם.
הידעת?
"בית הספר התיכון התקיים בארץ ישראל, כחלק מהחינוך הפורמלי, בתחילה במסגרת בת 8 שנים החל מכיתה ה' שהמשיכה את לימודי בית הספר העממי שהסתיימו בכיתה ד', זו הסיבה ההיסטורית לכך שתלמידי כיתות י"ב נקראים שמיניסטים" (מתוך ויקיפדיה)
גזענות
הפעם, במסגרת תובנות על זהות, דת, גזע ומין, מחקר חדש מגלה: "הצנונית היא הירק שהכי דומה לעכבר. הדבר מוכיח שצבע פחות חשוב מזנב לקביעת הזהות.
השורה התחתונה
למה אני מתפעל כאשר קרן שמש כתומה שנכנסת מבעד לחלון, חוצה שלושה חדרים דרך שתי דלתות פתוחות כדי להגיע עד לקצה המרוחק של הבית ולצבוע את הכסא בפינה, אבל מקבל כמובן מאליו את המסע בן 150 מליון הקילומטרים שעברה לפני כן?
שיחה בבית קפה
"תכירו, זה האקס החדש שלי"
הודעה
כנס העתידנים הבא יתקיים ביום ד' ה-30 באפריל, 1971
אף פעם לא חשבתי שנפטלין יכול להיות יפה
כלל אצבע
ככל שמגדל ההבטחות גבוה יותר, כך ראשו רחוק יותר מקרקע המציאות
לוגיקליצזיה
הסיבה האמיתית היחידה שיש למתנגדים ללגליזציה היא שזה...לא חוקי
עשה לך בית ספר
הגיע הזמן לפתוח את "בית-הספר לעבדים". ערכי העבדות לא מושרשים מספיק חזק בחברה ויש כל מיני "מעידות" וחריקות. לא כולם נולדים עבדים. זה דבר שצריך צריך ללמוד.
.
ובמילה אחת - כן!
החמצה
"אם אלוהים היה קיים הוא לא היה בעיה אלא פתרון"
משל הכלב
"מותר האדם מן הבהמה - בן אדם אפשר לרפא בפלצבו מותר הבהמה מן האדם - אצלה הפלצבו עובד טבעי 24/7 מותר האנטיביוטיקה מן הפלצבו - זאת עובדת היכן שזה נכשל" (מתוך "דברים שספרה לי כלבה זקנה")
שקט בבקשה
האושר הוא המצב הטבעי, (ובהיותו כזה, הרי הוא גם נחלתם של בעלי החיים האחרים, אף כי הם אינם מודעים לכך (למעט החתולים)). הסיבה שהוא בכל זאת נדיר כל כך היא שאינסוף דברים מפירים ומפריעים לו. אם כן, כל מה שנדרש כדי להיות מאושר, זה פשוט להפסיק להפריע לאושר.
איך להתייחס לחוק כאשר הוא קובע ש"נערה צעירה בת 15 אינה מסוגלת לתת הסכמה חופשית ואמיתית לקיום יחסי מין עם אדם שמבוגר ממנה בהרבה שנים" אבל מתיר לנערה בגיל הזה להינשא (או נכון יותר, מתיר לשאת נערה בגיל הזה)? האם אין כאן, בחסות החוק, גירסא ממוסדת של החוק העתיק - אם חשקת בנערה, חטוף ואנוס אותה, ואז שא אותה לאשה בברכת המשפחה?
*תשובה: כן
אכזבה
"ואז, אחרי שנרצח היהודי האחרון, התברר שלא פסו מן העולם לא שנאת היהודים ולא הרצח" (מתוך "העתיד שהיה")
בעולם תקין
כל הנחלים הולכים אל הים והים מלא תינוקות שנשפכו עם המים
כשנתקלתי מקרוב בעלילה שיש לה גיבור, שיש בה עליה ונפילה, ורוח אלוהים רעה ומשפחה אומללה וריחות של כפר, הבנתי שיש כאן סיפור, כלומר רומן, ואני לא אכתוב אותו, ומכאן שטולסטוי כבר לא אהיה. ומכיוון שבזמן האחרון קראתי מעט מטולסטוי ודוסטויבסקי הבנתי שאני ממש מביט בפניו רומן רוסי, וברור לי מדוע קרא מאיר שלו לספרו בשם הזה אף שעדיין לא קראתי אותו. מוטב לי אם כן לחפש בחיים סיפורים של צ'כוב ומִשְׂרת הטוסלטוי כאמור נשארת פנויה.
דרוש שייקספיר
ומעבר לגבול, סיפורו של מובאראק, שזכה בשלטון כאשר הנשיא המכהן נרצח על ידי קיצונים מוסלמים, ומממש כשהתכונן לחגוג שלושים שנה למלכותו ותכנן להוריש את הממלכה לבנו, קם עליו העם והפילו, ותוך ימים מצא את עצמו עצור בכלוב, נאשם בהאשמות חמורות על ידי השלטון החדש – ממשיכי אותם קיצונים שרצחו את קודמו, ושערו הצבוע הפך בן לילה שחור ללבן. בכל חודש נפוצו שמועות מוקדמות מדי על מותו. והנה, הנשיא שקם תחתיו עצור כעת ומובאראק ממתין לצאת לחופשי. ובזכות נפלאות הרפואה, גם במצרים החדשה והנחשלת, זכה לעבור בשלום את השנתיים הקשות כדי לצפות בפרק הסיום* (בינתיים), ומי שממש ממש חסר הוא שייקספיר, מצרי או אנגלי, שיוסיף כמה תיקונים קלים ויערוך הגהה ויעלה על הבמה (וזאת ההזדמנות להזכר בעוד רודן, קורבן האביב הערבי, שכנו המטורף ממערב (שהסיפור שלו, ללא כל ספק, יכול לעלות רק כמחזמר (כלומר – דרוש בדחיפות אנדרו לויד ובר)) אשר טען בתוקף כי שייקספיר האמיתי לא היה אלא נכבד ערבי לובי ששמו האמיתי שייך-זוביר).
(מובאראק משתחרר היום, עד לתחילת משפטו (ביום ראשון הקרוב). הוא כבר זוכה מרב ההאשמות של שחיתות וקבלת שוחד. כעת נותר לו רק לעמוד לדין באשמה של ... רצח מפגינים. (אבל בל נשכח ששיקספיר כתב גם קומדיות מצוינות)
* וממש תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מתבשר בחדשות כי בית המשפט המצרי החליט על שחרורו.
דרוש צבא
לנוכח כל הקריאות בעד חברה אזרחית ונגד עוולות הכיבוש שמהן עולה כי ראוי לקצץ ולסרס את כנפי הצבא שהפך בארצנו לזנב המכשכש בכלב, באים הארועים הסוערים במזרח התיכון ומצננים את ההתלהבות. ראשית, סוריה. בראותנו את הטבח האינסופי ואת מלחמת הכל בכל, אפשר רק לדמיין מה היה קורה, והיכן, אלמלא עמד בגבולנו, בצד הנכון, צבא חזק, נחוש וחמוש היטב, שיודע לנבוח וגם לנשוך. מצד שני, במצרים, מתבררת חשיבותו של הצבא כמכשיר להשבת הסדר, לסילוקם מהשלטון של נשיאים נבחרים אך לא ראויים. הצבא הציל את מצריים מגורלה של איראן.
דרוש מנהיג
טורקיה המודרנית נוסדה ברוחו של כמאל אתאטורק שיצר מדינה חילונית ומינה את הצבא לשמור על רוחה ועל חוקתה. הצבא אכן "טיפל" כמה פעמים במנהיגים שסרחו והעמידם במקום, ובכללם המנהיג הנוכחי ארדואן שאף הוא הספיק לשבת בכלא. אולם, ככל שהוא מתחזק פועל ארדואן נגד הצבא, והפעם הוא זה שמכניס לכלא את מפקדיו. כלומר, על פי הפרשנות הטורקית של ארדואן, המהלך של הצבא המצרי להפלתו של מורסי הוא לא פחות מהפיכה צבאית (וכולנו יודעים כי את ההיסטוריה כותבים רק המנצחים, אך יש לזכור כי הנצחון זמני והיסטוריה אפשר לא רק לכתוב אלא גם למחוק (ע"ע קונטרול-Z) . את כוחו מבסס ארדואן על תוצאות הבחירות אשר מעניקות לו גבוי ותמיכה גדולה. בהדרגה הוא הופך את טורקיה, בחסות הדמוקרטיה, למדינה דתית ואנטישמית. אפשר לסכם ולומר אם כן כי תפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה מפני הדמוקרטיה, ואוי לו לצבא שיכשל בתפקידו.
הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.
הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות, ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).
אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.
הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה, המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.
לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.
היום נדבר קצת על רגשות כחומר. אני יודע שבשנים האחרונות מסתבר יותר ויותר כי הרגשות שלנו הם כולם הורמונים – מולקולה כימית שנוצרת במקום אחד וזורמת, בעורקינו ממש, למקום אחר. אבל אינני בא לטעון שום טענה מדעית. רק מחשבות שחומרים אלה ואחרים מעלים בראשי. המדע, במקרה הזה, מספק בסך הכל הסבר לתופעות שאנחנו מכירים מאז ומתמיד.כאשר ההסבר מתיישב יפה עם מה שאנו חווים, הוא כזה שמתקבל באהדה יתרה.
הבה נבחן אם כן את חומרי הרגש. הרגשות, בהיותם חומרים , כמוהם כתרופות, או סמים, הנוצרים בגוף. על כן יש בהם נעימים ומרפאים ויש רעלים מסוכנים, ואם לדייק יותר - כמו בתרופות, המינון קובע.
נראה למשל את השנאה. כולם יסכימו שהיא רעל. השנאה היא סם. אבל סם שמחדד את הערנות, וממקד אותנו במשימה – מעין ריטלין מרוכז ויעודי. החומר היעיל ביותר לפרוק שנאה הוא נקמה. הנקמה נוצרת בן רגע, מחסלת את מאגרי השנאה ומתמירה אותם לסיפוק ואושר, בכך היא יעילה הרבה יותר מן האהבה. האהבה אף היא מביאה לאושר וסיפוק, אך אין לה השפעה על השנאה. היא יכולה רק למהול אותה. צריך הרבה אהבה כדי שהשנאה תפסיק להשפיע. מה שקשה יותר – דרושה אספקה תמידית. כשנוצר מחסור באהבה, שָבה השנאה ומציפה את העורקים. מסתבר שהיא יותר עמידה. זהו אחד ההסברים לכך שהאהבה היא סם ממכר. אבל בחינה קצרה מלמדת שסכנת ההתמכרות נמצאת בכל מקרה. בעיקר כאשר צורכים אותה במינון גבוה. האהבה היא הסם הממכר ביותר והגמילה ממנה קשה ועל כן היא מסוכנת מאד. אין פלא שבהרבה מדינות היא הוצאה מחוץ לחוק. הזהירו את הילדים והישמרו בעצמכם.
הטינה היא שנאה מרוככת. אדולן של שנאה. אמנם משמשת תחליף אבל זה לא זה. אין לה דבר מן היתרונות של השנאה. הנקמה יכולה לפרק גם אותה, אבל הבעיה היא שנקמה קשה מאד לייצר והיא יקרה מדי. בדרך כלל, אנשים יעדיפו להמנע ממנו, וישארו עם השנאה והטינה.
הכעס, אם חושבים על זה, הוא דווקא מצוין. חומר פעיל שמנקה וממיס רגשות רעים, ותוך כדי מתפרק בעצמו. הוא עוזר למנוע הצטברות של טינה שנאה, ועל כן הוא יפה לבריאות. יחד עם זאת, כעס שנוצר כך סתם, אם אין לו מה לפרק, גם הוא נשאר בגוף וגורם לכוויות. היזהרו מעודפי כעס לא מנוצלים.
לחמלה יש אפקט מרגיע, עד כדי פגיעה בחושים ואובדן קשר עם הסביבה. אולם, באופן מפתיע מסתבר שלחלק גדול מהאוכלוסיה יש חסינות מפניה.
הרעל המסוכן ביותר הוא הקנאה. מי שזורמת קנאה בעורקיו נדון לסבל, כאבים, ואי-שקט. לפעמים מתבלבלים באבחון בין הרעלת קנאה וכלבת. יש לו, לרעל הקנאה, תכונה מיוחדת שהוא מייצר את עצמו מחדש ומסרב להתפרק. הוא מתפתח היטב דווקא בנוכחות אהבה (כנראה משהו שקשור בלחות), אבל מסתבר שיש לו השפעה מקלקלת, והאהבה, בהשפעת הקנאה הופכת לחומר אחר, לא יציב, ובמקרים קיצוניים לשנאה ממש.
על הדכאון והיאוש אין צורך להסביר דבר.
אבל בואו נדבר על החומר שמפרק אותם. החומר החשוב ביותר בגוף. זה ששומר עלינו מכל רע. חומר הפלא שמפרק כל חומר אחר, ובפרט כל חומר מזיק. אבן החכמים של כל הרגשות. החומר היחיד שמרים אותנו מהמקום הנמוך ביותר ומציל מכל פגע. החומר המרחיק מסכנות, בעיקר דמיוניות. החומר העושה את ההבדל בין חיים למוות, ששום דבר אינו עומד בפניו. החומר שעושה את החיים בגיהנום לנסבלים ואפילו ראויים. החומר שרק בזכותו נאמר "מותר האדם מן האלוהים". ההומור.
כה אמר הנידון למוות בבקשתו האחרונה – "תנו לי מנה יפה של הומור".
שוב התעורר ויכוח אודות הזמר המזרחי* והתרבות המזרחית. אז לפחות בדבר אחד כדאי לעשות סדר. האמצע המוחלט, אם יש דבר כזה במידת המערביות-מזרחיות הוא מצפה הכוכבים גרינוויץ' אשר בלונדון, בירת האימפריה. המזרח, והמערב, הם שני מונחים מנוגדים ויחסיים על פני כדור הארץ העגול.
לפני כמעט אלף שנה, כאשר ההיסטוריה של ממלכת אנגליה רק התחילה, כתב המשורר יהודה הלוי את המילים הבלתי נשכחות –
לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
המשורר הגדול של יהדות ספרד ידע כי הוא נמצא בסוף מערב. מרוקו נמצאת מעט מערבה משם. אם
נסתכל במפה המצורפת נראה את מקום מושבו של יהודה הלוי מסומן בכוכב כתום, ואת מרוקו בכוכב בצבע טורקיז. בצידה האחר של המפה מסמן כוכב כחול את מקום הולדתו של המשורר הלאומי דובר המלעיל – חיים נחמן ביאליק. הכוכב האדום מסמן כמובן את מוסקבה, שנמצאת מזרחית אף מעמאן, בירת ירדן.
אם כן, ולו רק ממניעים של דיוק גיאוגרפי, ראוי לנטוש את המושגים מזרח ומערב. אם בכל זאת רוצים לעשות הבחנה כזאת, יש לאמץ את הצעתה של זוגתי שתחייה ולדבר על צפון ודרום. לא זו בלבד שהחלוקה הזאת אכן מתארת נאמנה את המרחב התרבותי על בסיס גיאוגרפי, אלא שכמעט בכל מקום, משום מה, היא ממקמת בדרום את המדוכאים והעניים, ובצפון את האליטות העשירות – משכונות תל-אביב, דרך המגף האיטלקי, ועד לחופי הים התיכון ויבשת אירופה כולה.
מעתה, מי שלא אוהב את המוסיקה של אביהו מדינה, שידבר בגנות המוסיקה הדרומית. כך אפשר להמשיך בדיון עם מילים פחות טעונות. מצד שני, את האשכנזים אף פעם לא הגדירו כמערביים, אבל כצפונים – הגדר ושוב. אז גם צפוני טעון ואי אפשר. נשאר אם כן דרומיים מול מערביים. זה דווקא מרכך את הקונפליקט. כבר לא שני כיוונים מנוגדים.
*(מילה אישית על הטיעונים של הרב פרל בנוגע למוסיקה הדרומית (שאת חלקה אני מאד אוהב ואת מרביתה לא ממש) – הוא הזכיר לגנאי את הנרקומן זוהר ארגוב. ואני רוצה לומר, שהשילוש הקדוש סקס-סמים- ורוקנרול, על נציגיו הרבים בבית הקברות מג'ימי הנדריקס דרך ג'ניס ג'ופלין ועד ג'ים מוריסון (ואלה רק באות J), ונציגיו האחרים בהיכלי התהילה, מעיד שסמים אולי מזיקים לגוף אבל מועילים מאד ליצירה).
באופן טבעי הפלייליסט הפעם ראוי שיכיל שיר דרומי מובהק. מסתבר פתאום שהתווית של הז'אנר משויכת קודם כל לזמר המבצע. הנה למשל השיר "כל נדרי" בביצוע חיים משה. האם העובדה שנכתב על ידי לאה לופנפלד ויאיר קלינגד, עושה אותו לדרומי? מה עושה שיר לדרומי? הביצוע? העיבוד? הלחן? המילים? או שאולי, פשוט מוכרח להיות סלסולים?
יד ענוגה: מילים זלמן שניאור, לחן ערבי עממי, ביצוע עפרה חזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
