יש סיפור יפה על איש מערב משכיל, שעלה לרגל לחכם זן גדול כדי שילמדהו מחכמת המזרח.
הושיב אותו החכם ליד השולחן, הניח לפניו ספל והתחיל למזוג לתוכו תה. מזג ומזג ולא הפסיק גם כשהכוס עלתה על גדותיה והתה החל להשפך על השולחן.
כאשר שאל האורח מדוע הוא מוזג כך ומניח לתה להשפך, ענה לו – אי אפשר למזוג לתוך ספל מלא. את בא אלי כדי שאלמד אותך, אבל אתה מלא כמו הספל הזה. אם אתה רוצה ללמוד משהו חדש, תחילה יהיה עליך להתרוקן ולפנות מקום.
המשל היפה ומעורר ההשראה מצוטט ברשת בעשרות גירסאות ונוסחים. בין היתר באתר "הידברות" ששם לו למטרה לקרב את היהדות ליהודים ואת היהודים ליהדות. יש בכך אירוניה מסוימת אם אסביר מדוע מלכתחילה נזכרתי במשל הזה.
נזכרתי בסיפור היפה הזה בגלל שנמאס לי לשמוע את טענת ההבל בדבר "העגלה הריקה". את הבטוי הקבוע להתנשאות של "נציגי היהדות" כלפי הריקות החילונית. הבטוי שנשמע שוב ושוב בדיונים בדבר נאום ההכתרה של הח"כית החדשה הד"ר רות קלדרון.
אם רוצים לבוא אלינו בפתגמים ומשלים, אז אולי הגיע הזמן לפנות מקום בעגלה, להפטר מכמה חפצים עבשים, להניח במיכל המיחזור, לתרום לנזקקים, לפנות מקום, לנקות ולאוורר. לא חייבים לחכות שהנכדים יזמינו אלטע-זאכען אחרי הלוויה.
עגלה ריקה קלה יותר, זריזה יותר, פחות מעייפת את הסוסים, ויש בה מקום לכל דבר מעניין שיקרה בדרך.
ועוד משהו - מאז ומעולם, בתור לקופה בסופר, בין אנשים מנומסים או איכפתיים, נהוג שבעל העגלה המלאה מוותר ומניח לבעל העגלה הריקה להדחק לפניו.
על פי מקורות אוסטרלים האסיר X השתמש בדרכונו האוסטרלי כדי לרגל עבור ישראל במדינות אויב. מן הסתם, כפי שמעיד גם שמו, היה X יהודי. הדבר מעורר דאגה משום שכעת כל יהודי תושב מדינה זרה שיבוא לבקר באיראן או באחת מארצות ערב יחשד כמרגל ועלול "להעלם" באחד מבתי הכלא באותה מדינה. בעצם, זה כבר קורה, וראו מקרהו המרתק של רפרם חדד בכלא הלובי, שרק ε* הפריד בינו ובין גורלו של X. מכל מקום, השימוש ביהודי אוסטרלי כמרגל באיראן הוא מובהק וטפשי באותה מידה שהמשפט הבא הוא חכם: "הנוכל, לעולם לא יהיה לו פרצוף של נוכל, שכן, אילו היה לו פרצוף של נוכל, לעולם לא היה מצליח להיות נוכל".
* ε, למי שלא מכיר, זאת האות אפסילון המשמשת במדעים לסימון ערך שהוא קטן מאד מאד, כמעט אפס.
המדינה, מכל מקום, כנראה נהגה כחוק, כפי שציין שר הפנים אלי ישי, "אני לא מכיר מדינה דמוקרטית במזרח התיכון ואפילו בעולם כולו כמו מדינת ישראל, שפועלת באופן חוקי ודמוקרטי" (והשאלה הראשונה היא מה מצא צורך להוסיף "אפילו בעולם כולו" ולא הסתפק במזרח התיכון שהיה מאד משכנע, והשאלה השניה היא מה משמעות וחשיבות המילה "מכיר", ומה הציון של אלי ישי בגיאוגרפיה). אחרי שלעגנו, אני חושב שהוא צודק, ובאמת אנחנו לא חריגים בעולם, ובפרט לא בנושא של פעולה על פי החוק ושלא על פי החוק. החריגוּת שלנו היא בעיקר בנסיון הטפשי לאכוף צנזורה על העיתונים במקום שבו הסכר כבר נהרס והנהר שוטף את העיר.
מדוע בכל זאת מחליטה מדינה להעלים מישהו בתא מבודד? אם אגלה לכם את הסוד אצטרך להרוג אתכם. כלומר, לא, אני לא אהרוג אתכם. "אם אגלה אצטרך להרוג אתכם" זו לדעתי התשובה. כי צריכה להיות סיבה מאד מאד חזקה. אם נניח מישהו בגד במדינה והעביר לאיראנים את רשימת הסוכנים שלנו באזרביג'אן, או באיזור בית-ג'אן, זה חמור מאד, אבל לא שווה הסתרה. האיראנים הרי כבר יודעים. שווה להתאמץ כך רק עבור סוד שאנחנו מאד רוצים שישאר בחזקת סוד. נניח, לדוגמא, שהפיגוע בתאומים היה מראשיתו ועד סופו קונספירציה של המוסד, שמטרתה לרתום את אמריקה למלחמה בטרור העולמי (אם אפשר לכנות בשם סוד דבר שמיליארד אנשים בעולם מאמינים בו בלב שלם). הדבר הזה אסור שיוודע והוא חייב להשאר בסוד עד קץ הדורות (לא שזה כל כך רחוק). כל שותפי הסוד חייבים לנצור את פיהם, וחייבים לסמוך עליהם, ואם מישהו יחליט לספר יצטרכו להרוג אותו. אבל מכיוון שאנחנו כאמור מדינת חוק, אי אפשר להרוג אותו והתחליף היחיד הוא להעלים אותו, לסגור אותו בתוך קופסא שחורה ששום דבר לא יכול לצאת ממנה, ולא לאפשר לו להפגש ולדבר עם אף אחד, שכן אז יצטרכו להרוג גם אותו. האפקט של להעלים דומה לזה של להרוג, רק שזה הרבה יותר יקר. סתם מחשבות שעברו לי בראש.
וסביב אותו עניין, הנה ציטוט ראוי מפי חה"כ זהבה גלאון: "מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת".
צנזורית, דוברת צה"ל והכי גרוע (בינתיים) - חברת כנסת
אחרית דבר: לסיום, אני רוצה לשתף אתכם בעוד מחשבה מדאיגה. לא מזמן כתבתי כאן על הקוראים שלי והזכרתי לטובה את אלה שמגיעים פתאום, וקוראים בסתר את כל הבלוג, מתחילתו עד סופו, ואחר נעלמים מבלי להשאיר סימן. קוראים אחדים, מאלה שכן מגיבים, סיפרו שאצלם בדיוק אותו הדבר. זה כבר מפתיע ודורש הסבר. וההסבר המתבקש לגבי אותם אלמונים שקוראים בסתר את כל הבלוגים הוא פשוט מאד - הם מהשב"כ. והשאלה היחידה היא איך מגיעים לתפקיד הזה.
נ.ב. - תיקון קטן. את הקטגוריה הקבועה "כתבו בעיתון" יש לשנות באופן חד-פעמי ל-"לא כתבו בעיתון".
אשרי האפיפיור שיכול להתפטר. משה רבנו, שהיה בתפקיד דומה הגיש שוב ושוב את התפטרותו אך תמיד נדחה. עבורי זאת הזדמנות להיזכר במעשה הבחירה של אפיפיור אחר.
כאשר אך החל מסעי הראשון לחו"ל, הופיעה בעיתונים (ובימים ההם, העיתונים, אלו המסודרים על הלוח בחזית החנות, היו המקור היחיד לחדשות אצל התייר) הידיעה על מותו של האפיפיור. הייתי אז בלונדון, כך שיכולתי להבין ולעקוב אחר הפרטים – הלוויה ההמונית והמרשימה בהשתתפות מאות אלפי מאמינים, ההתכנסות לבחירת היורש והפרחת העשן הלבן.
בהמשך המסע, בדרך מארץ לארץ, הגענו לבסוף לאיטליה. ושם, הידיעה בעיתון הדהימה אותי. באותיות ענק (הייתי אומר קידוש לבנה, אבל זה לא לעניין) בישרה הכותרת IL POP MORTO. הדבר הדהים כי למעלה מחודש חלף, ועדיין, באיטליה, מקום מושבו של הוותיקן, ממשיכים להתייחס לכך בכותרות הראשיות. עיון בטקסט הלא ברור שבהמשך זיהה את הבטוי 33 giorni, שפירושו 33 יום. כך הבנתי ששוב מת אפיפיור, בתום כהונה קצרת ימים עד מאד. (למרבה הפלא, כהונה קצרה כזאת פחות נדירה ממה שחשבתי, ומכל מקום איננה הקצרה ביותר. 33 הימים של יוחנן פאולוס הראשון בקושי מספיקים להכניס אותו לעשיריה הראשונה. השיא המוחלט הוא של סטפן הראשון, שמת כל כך מהר, עד שכלל לא הספיק להתחיל, ובאופן רשמי אינו נמנה על מניין האפיפיורים.).
אם כן, נקלעתי לרומא עם מותו השני של האפיפיור. הפעם, האבל היה כנראה נח יותר, וההלוויה המונית פחות. בכניסה לעצרת בכיכר סן-פטרוס נתקלנו, לראשונה באירופה, בסידורי ביטחון מהסוג המוכר לנו בארץ, עם אנשי ביטחון שחיטטו ביסודיות ושלפו בהפגנתיות את הממצא המרשיע – סכין. צבאית. צה"לית. מהסוג ששימש למריחת שוקולד השחר והדבר היחיד אותו הייתה מסוגלת לפצוע היה אריזת הניילון של הלחם הפרוס. אינני זוכר אם הסכין הוחרמה או הוחזרה, אך אנחנו שוחררנו לדרכנו והטקס המשיך. מכל מקום הקפלה הסיסטינית ננעלה פעם נוספת עד לבוא העשן הלבן. כך, נמנעה ממני, עד עצם היום, הזה הצפייה בתקרה המצויירת של מיכאלאנג'לו.
איראניום
כל כך הרבה כתבתי על הגרעין האיראני, ועל היכולת של התקיפה או הסנקציות להשפיע, ועל הסיבה הטובה של איראן להגיע לפצצה כדי לזכות בשקט ובחסינות, שאני כבר לא מצליח למצוא את כל המקומות והקישורים.
מכל מקום, מכיוון שאני מאמין שהתועלת והשימוש העיקרי של הפצצה הוא להחזיק בה ולעולם לא להשתמש בה, ושהמאמץ האיראני מכוון בעיקר לתכלית זאת, ומכיוון שלאחרונה מציגים האיראנים הישגים רבים של פאר התעשייה הצבאית אשר המומחים שלנו נוהגים לפקפק בהם, ומכיוון שזה עתה פיצצה צפון קוריאה פצצה גרעינית נוספת והקימה עליה את כל העולם, ומכיוון שישראל כבר הוכיחה שעמימות היא המדיניות החכמה ביותר (שהרי, לא יעלה על הדעת שמדיניות ישראל לא תהיה כזאת), יש לי הצעה מצויינת לאחמדינג'אד, ואני מבקש מאד ממי שנמצא איתו קשר (זועביז?) להעביר לו.
הרעיון הוא כזה – לחפור מנהרה עמוקה וסודית באדמה, שאיש לא יודע מה מתרחש בעומקה, ושם לחפור בור גדול, חמישים אמה אורכו וחמישים אמה רוחבו, ואת הבור למלא בהמון חומר נפץ - שבעת אלפים טון TNT, ומסביב, ולאורך המנהרה, לפזר חבית של אבקת אוראניום. ובתוך חומר הנפץ להטמין שפע נפצים, מהסוג הטוב ביותר, שמגיבים בתזמון מדוייק של מליונית השנייה, כאלה שחייבים להשיג כדי לייצר פצצת אטום (כך שכנראה כבר יש להם), ולהפעיל אותם. התוצאה תהיה פיצוץ אדיר, שבעת אלפים טון שמתפוצצים ברגע אחד, שזה בדיוק גודל הפיצוץ בקוריאה. הסיסמוגרפים בכל העולם ירגישו בפיצוץ וידווחו עליו, והפקחים יגלו שרידי אוראניום, אבל איראן תקפיד לשמור על עמימות, וכך תצטרף רשמית למועדון הלא רשמי של המדינות החמושות בנשק גרעיני וסוף למהומה. באותה הזדמנות גם יגרעו מהארסנל שלה שבעת אלפים טון של חומר נפץ קונוונציונאלי שמצויין לטרור, וגם יבוזבזו הנפצים היקרים של הפצצה האמיתית, וחבית של אבקת אוראניום, אבל את זה בבקשה אל תגידו לו.
קבוצת אנשים יכולה להתאגד יחד סביב כל נושא ועניין. זה יכול להיות גיאוגרפי – בני אותה ארץ, עיר, חי צומח או שכונה, תרבותי – סביב אותה שפה, אותו טעם, אותן העדפות, דתי – עם אותם מנהגים, מצוות ואיסורים, גיל – עם היכולות והאפשרויות, תחביבים, מוצא משותף (שמעתם על ארגון יוצאי בסרביה), מבנה גוף דומה (שומרי משקל), מצב משפחתי, צבע שיער, מחלה, נכות, טרגדיה משותפת. יוּ נֵיים אִיט.
מרגע שהתארגנה, יכולה הקבוצה לעסוק בכל עיסוק חוקי (וגם לא-חוקי, אם נזהרים), אפילו אם אינו קשור למכנה המשותף המקורי. חברי מועדון יהודי בברוקלין יכולים לשחק בכדורגל, אלמנות יכולות לצאת לטיול בשביל ישראל, יוצאי אתיופיה יכולים לחגוג יום כיף במימדיון, ודיירי שיכון ג' בכפר-סבא יכולים לאסוף בגדים וצעצועים לטובת ילדי הפליטים.
הפעילות המשותפת הופכת לפעמים למהות העיקרית של הקבוצה. מועדון רוכבי האופניים של עובדי התעשייה האווירית הוא קודם לכל מועדון של רוכבי אופניים, והעובדה שכולם עובדי התעשייה האווירית היא משנית ולא חשובה. אבל כאשר המועדון משתתף בתחרות של מועדוני אופניים, אותה שייכות הופכת פתאום מהותית. כי למרות העובדה שלאנס ארמסטרונג פנוי ורוצה להתרחק מלוס-אנג'לס הוא אינו יכול להצטרף, אלא אם ימצא לו מנוי בתעשיה. תסריט זה לא רק שאיננו מופרך, הוא אף נפוץ מאד. קולג'ים רבים ומכובדים מחזיקים בשורותיהם שחקני כדורסל מצטיינים שלא היו מצליחים להתקבל ללימודים בשום נסיבות אחרות.
התופעה נפוצה בעיקר כשעוסקים בספורט תחרותי. תופעת שחקני החיזוק מאפשרת לשחקן שאיננו חלק אינטגרלי מהקבוצה המקורית להצטרף בכל זאת, כדי לאפשר לקבוצה להצליח. התופעה מגיעה לממדים מעוררי גיחוך. במכבי תל-אביב, האלופה הנצחית והקבוצה של המדינה, מוצאים בקושי שחקן אחד דובר עברית. באולימפיאדה שהיא מעין תחרות בין אומות העולם, משתתפים ספורטאים מצטיינים שקיבלו אזרחות רק כדי להביא הישגים למולדת החדשה. כבודם של ההישגים הספורטיביים והתנועה החופשית של בני אדם בעולם במקומם מונח, אבל מה ההיגיון של השמחה ברחובות ריקוויק על כך שהניגרי מאיסלנד ניצח בגמר את הסיני מפורטוגל?
אין לי כמובן שום דבר נגד הגירה ותחרות, ובאופן כללי אני מתנגד להסתגרות ולהתבדלות של קבוצות בני-אדם, שיש להן תופעות לוואי מכוערות מאד, אבל תסכימו איתי שבמקרה הספורטיבי, כל עוד מתקיימות תחרויות על בסיס לאומי, דווקא העירבוב הזה הוא האנומליה, ואני בהחלט מבין את ההגיון של אלה שמתנגדים לכך.
כל זה בא כהקדמה לסיפור של אוהדי בית"ר ירושלים המתנגדים לצירוף של שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים לקבוצה. אני בכלל לא חסיד של קהל אוהדי כדורגל. את בית"ר ירושלים ואוהדיה הגזענים אני ממש מתעב. אבָל האבָל הגדול הוא שאוהד, שחקן או בעלים של קבוצה רשאים לרצות ולדרוש שהקבוצה ושחקניה יהיו בעלי מכנה משותף ככל שיעלה בדעתם, ובכלל זה על טהרת האמונה הדתית, האידיאולוגית ואפילו המוצא. אם יש תחרות לחיים ולמוות בין קבוצות הכדורגל מחיפה ומבאר-שבע ואם יש מלחמת עולם בין הפועל הסוציאליסטית ובין מכבי הלאומית. אז בהחלט אפשרי שתהיה תחרות בין קבוצה יהודית לקבוצה ערבית. ולמרות שאין שום מניעה שבקבוצה הערבית יופיע בלם מוצק מסיביר, ובקבוצה היהודית שוער אתלטי מקמרון, הטענה של המתנגדים לכך היא לגיטימית.
אינטגרציה, שילוב, ערבוב, התבוללות, אוניברסליות - אלו ערכים חשובים ואפילו חיוניים כדי לא לשקוע במנטליות של נישואי קרובים. אבל גם שימור עקבי של מורשת, מסורת, תרבות, מנהגים ושפה יש להם ערך. בסופו של יום, ממילא, חסידי השימור תמיד יפסידו.
הנה נקרתה לי הזדמנות להלחם על זכות הדיבור של מי שאינני מסכים איתו בכלל ובעיקר אינני אוהב אותו. אז ניצלתי אותה.
עדכון עריכה: מכיוון שהתברר שהשחקנים האמורים אינם מוסלמים אלא קווקזים (כי אי אפשר לרקוד על שתי חתונות וצריך לבחור) , בוטלה ההתנגדות של אוהדי בית"ר
היום כבר טוענים שאין, ולא היה, גוש חוסם שמאל, ועדיין, כולם מסכימים שיש גוש חוסם ימין. על כן נגדיר שמאל את כל מי שאינו חוסם מימין, וזה כולל את לפיד. כאשר הראה המדגם תיקו בין הגושים, היו מי שקראו ללפיד להצהיר שהוא חלק מגוש-חוסם-שמאל. בהתחשב בתוצאה הסופית, 61:59 לימין, אפשר לסכם שהמזל, השכל, או שניהם יחד מנעו ממנו להסכים לקריאה.
מִסְפרים מסָפְּרים
לאור התוצאה הסופית, הנה כמה מספרים מעניינים. אם מסכמים את כל הקולות לפי גושים מסתבר שמספר הקולות כמעט זהה ואפילו נוטה לטובת ה"גוש-חוסם-לא-ימין" עם יתרון של כמה אלפים (וזה, בין היתר, בזכות העובדה שבימין נשארו יותר קולות מתחת לאחוז החסימה). מה שהופך את התוצאה הוא חוק העודפים, הלא הוא "באדר-עופר" (לא לבלבל באדר-מיינהוף), שמעניק עדיפות למפלגות הגדולות בחלוקת העודפים. הליכוד-ביתנו זכתה במנדט ה-31 עם שארית של 3700 קולות בלבד. קדימה, שנשארה עם שני מנדטים, העבירה למפלגות אחרות כמעט 30% מהקולות שקיבלה.
מפלגת הנמנעים
אילו הכנסת הייתה מייצגת נאמנה את העם, ואילו החוק היה קובע כי כל אלה שלא הצביעו יהיו מיוצגים על ידי מושבים ריקים, היתה מפלגת הנמנעים מקבלת 40 מושבים ריקים בכנסת. למפלגה השניה בגודלה, הליכוד-ביתנו היו 20 מנדטים.
סיפורי כפר קאסם
לפי מה שקראתי ב"ידיעות", בכפר-קאסם רצו שני מועמדים לכנסת, אחד מרע"מ-תע"ל והשני ממרצ (שניהם נכנסו).
התוצאות:
80 אחוזי הצבעה.
הישגים דומים (ומרשימים) לשתי המפלגות.
המסקנות:
שותפות מביאה השתתפות (המסקנה מהמסקנה כבר תלויה בעמדה הפוליטית)
עדיין, במגזר, הבחירות הן בעיקר אישיות (שזה בעיני יותר רע מאשר טוב).
בעיקר לפיד
אם אתם מתעניינים בפוליטיקה, תנו לעצמכם דקה, ונסו להיות יאיר לפיד. דמיינו את התחושה, את ההפתעה, את שביעות הרצון, את הפנטזיות, את החששות, את המלחמה בין שכרון הכח ופחד הגבהים.
עוד עצה ליאיר
כשתכנס ללשכה החדשה שלך אני בטוח שתתלה כמה תמונות על הקיר. אני מהמר על אבא-טומי לפיד ועל בן-גוריון. הייתי מוסיף ציור של איקארוס. אולי גם שאול מופז.
פטר ברויגל: נפילת איקארוס
במסגרת 100 ימי החסד
שמעתי התקפות רבות על האמירה של לפיד "לא אשב בקואליציה עם חנין זועבי", כולל האשמה בגזענות. קצת מפריע לי שהקריאות מגיעות ממי שמתחייב ותובע לא לשבת בקואליציה עם ביבי.
The Voice
אין לי ספק כי מראהו המושך של לפיד הוסיף לו לא מעט קולות. את חברי המפלגה האחרים אני מכיר פחות. ההפתעה הראשונה שלי היא מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. שמעתי אותו מתראיין. יש לו קול וחיתוך דיבור מדהים. יהיה תענוג לשמוע אותו נואם בכנסת.
הערה שוביניסטית
טוב, לא שוביניסטית ולא סקסיסטית, אבל הנה התרשמות שלי, שלא שווה כלום, משתי נשים שראיתי לאחרונה בטלוויזיה. מירב מיכאלי שישבה באחד הפאנלים, מבטה כועס ודיבורה נוזף, ובעיני נראתה בדיוק כפי שאני מדמיין ששונאי נשים ופמיניסטיות מדמיינים לעצמם פמינסטית שונאת גברים. ואולי התדמית היא חלק מהתפקיד (וזה מזכיר לי שקראתי על חומייני, שכנראה ידע גם להיות איש נחמד, ציווה עם עלייתו לשלטון לגנוז את כל התמונות בהן נראה צוחק או מחייך, וכך קיבע את דימוי איש-הדת חמור הסבר). השניה, יונית לוי, בעלת הדמוי הקשוח והקרחוני, שהופיעה לרגע ב"מצב האומה" וגם בכמה שידורי בחירות, ושמחתי לראות אישה קלילה משוחררת ונעימה עם הומור והומור עצמי והמון חן וקסם, והחוויה הייתה מפתיעה, כמו לראות את חיים יבין מהפרופיל.
עוד אבחנה על יאיר לפיד
שמתי לב, כשהוא מדבר, שהוא משתמש בתנועות ידיים, וכשהוא משתמש בידיים, התנועות שלו הן תנועות של מתאגרף. ימנית, שמאלית, הגנה, וו שמאלית ונוק-אאוט.
מלכת הכתה
כשאף מנהיג בעולם לא מתקשר לברך את נתניהו, אפילו אני רוצה לקבור את עצמי מבושה.
לפני כמה שעות כשפרסמתי את הפוסט הזה נשמט בטעות סעיף אחד שהוא בעיני חשוב מאד, ולפצוי - אני ממקם אותו בראש הרשימה.
אמש, עם פרסום התוצאות, בינות לצוותי הטלוויזיה שרצו ממטה למטה, בלטו לטובה דבריו של אורי אריאל מהבית היהודי. מבלי שנתבקש, חלק מחמאות למרץ ולזהבה גלאון, ברך אותם על ההישג, ובעיקר על הדרך ועל הדבקות בערכים. הדרך הטובה ביותר לגמול לפרגון היא - לפרגן.
הבוקר שאחרי
עכשיו, אנחנו עומדים אחרי הבחירות. ויש שיגידו – עכשיו הבחירות מאחורינו. תלוי לאיזה כיוון מופנות הפנים.
סיסמת הבוקר
ד"ש לד"ש
הבשורה על פי הקלפי
הבשורה הטובה – היה יכול להיות יותר גרוע
הבשורה הרעה – היה יכול להיות יותר טוב
(ועל זה יכולים לחתום אזרחים מכל המחנות)
תזכורת
בחירות 2006, רוחו של אריאל שרון עדיין מרחפת קדימה.
הליכוד - 12 מנדטים, ביתנו - 11 מנדטים.
פרשנות
גוש חוסם לימין = ביבי ראש הממשלה.
חוש חוסם לשמאל = לפיד ראש ממשלה
ההחלטה אם לפיד שייך לממשלת שמאל או ימין – תלויה בלפיד.
ההחלטה אם יש גוש חוסם – תלויה בתוצאות
ככה נראה מהפך?
שמחה לאיד
מידת ההצלחה של יאיר לפיד היכתה את הסוקרים מכה ניצחת – וזה בציבור של מצביעי מרכז, שהוא לכאורה קל לסיקור ופילוח. השמחה לאידם של מכוני הסקרים היא אמיתית. מאד מדכא ומשעמם לחיות בעולם בְּידיעה שהכל צפוי וניתן לניבוי, פילוח וניתוח.
סקר מסקרן
היום, כאשר התוצאות ידועות, אם הולכים שוב לבחור, האם משהו ישתנה? כמובן אלה שלא עברו את אחוז החסימה ישנו את הצבעתם, אבל מעניין אם מבין כל המתלבטים שהחליטו ברגע האחרון, בחוסר ברירה מסוים, האם בהיוודע התוצאה היו בוחרים אחרת?
פנטזיה לא דמוקרטית
הכנסת קובעת את החוקים.
הכנסת יכולה להחליט להעלות את אחוז החסימה ל-4%.
הכנסת יכולה להחליט להעלות אותו רטרואקטיבית ולהוציא את כל המפלגות שלא עברו.
המשמעות – מוציאים מהכנסת את קדימה, יחד עם כל המפלגות הערביות.
(נא לא להפיץ את הרעיון במסדרונות הכנסת)
הכשלון שלי
הבשורה הרעה – דעם נכשלה כשלון חרוץ.
למרות כל הדיבורים והפעילות ברשת ובשטח, למרות המשקע שהותירה מחאת האוהלים, המפלגה שלי לא הצליחה להגדיל את כוחה ואפילו ירדה יחסית ל-2006. לא ציפיתי לעבור את אחוז החסימה וגם לא להיות קרוב אליו, אבל ציפיתי למגמה של התחזקות משמעותית שיסמן תקווה לפעם הבאה. זה לא קרה. הציפיה לגשר פוליטי קטן בין יהודים לערבים נקברה.
הבשורה הטובה - ההצבעה לדעם לא הצליחה לפגוע בגוש השמאל.
גוש השמאל
לקחתי סיכון סביר, שהתממש, שהקול שלי ילך לפח. עם פרסום התוצאות החלטתי לבדוק את ההשפעה השלילית של הבחירה שלי על גוש השמאל. לקחתי את תוצאות האמת ואז עשיתי תרגיל סימולציה -העברתי את הקול שלי מדעם למרצ, ואז חישבתי מחדש את מספר המנדטים. התוצאה לא השתנתה.
אחר כך עשיתי תרגיל נוסף. הפעם העברתי למרצ את כל הקולות של דעם. עדיין, התוצאה לא השתנתה.
לבסוף עשיתי עוד תרגיל. הפעם לקחתי את הקולות של הליכוד והעברתי לעבודה ולמרצ, ואז חישבתי שוב את מספר המנדטים. היה כיף.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על יצוג נשים בכנסת
האם הכוונה לנציגוֹת, כלומר היצוג נמדד בכמות הנשים המכהנות בכנסת (והאם תוך התעלמות מאיכות, בלי להזכיר שמות), או שהכוונה לנציגים בכנסת שנבחרו על ידי נשים, כאשר עובדת היותן נשים יש לה השפעה על הבחירה שלהן, ואז היצוג נמדד בכמות חברי הכנסת של המפלגות שנשים הצביעו עבורן, בין היתר בגלל מנהיג המפלגה, שהוא אשה – כמו שלי יחימוביץ', ציפי ליבני וזהבה גלאון או גבר מושך כמו יאיר לפיד.
אם לא ראש ממשלה
עמיר פרץ שהגיע ב-2006, בראשות העבודה, להישג יפה של 19 מנדטים, עשה את טעות חייו כאשר במקום להתעקש על תפקיד שר-האוצר, שקרוב לנושאים בהם עסק לאורך כל הקריירה שלו, מקצועית וערכית, ואפילו לתת אחת ולתמיד הזדמנות לשר בכיר במשרד הרווחה, העדיף – כחלק ממסלול ההכשרה (תרתי משמע) לראשות הממשלה – להתעקש על תפקיד שר-הביטחון. כך נכנס לתחום בו לא היו לו ידע ונסיון ולרע מזלו נאלץ מיד לעמוד למבחן (ולא אתפלא אם עצם חוסר נסיונה הביטחוני של ההנהגה היה בעצמו פיתוי ותמריץ לחיזבאללה לנסות להתגרות ולבחון את התגובה). הוא נכשל וכך קבר את עתידו.
ההקדמה הזאת באה כעצה ליאיר לפיד.
לפיד, אם יצטרף לממשלת נתניהו, יוכל להתעקש כמעט על כל תפקיד. קראתי לא מעט מהדברים שכתב לפני שהחליט לעבור לפוליטיקה. דברים שבגללם החליט לנסות ולפעול, ובזכותם זכה לתמיכה גדולה. מכל הנושאים החשובים עליהם דיבר וקיטר – החשוב ביותר הוא החינוך. מכל הדרכים לשפר ולשנות משהו בחברה (רמז, יש מעט מאד דרכים כאלה) – החשובה ביותר היא החינוך. מכל הנושאים שתוצאת השנוי בהם תורגש רק בעתיד (במונחים של קדנציות) – העיקרי הוא החינוך.
לכן, בכל מחיר, המפלגה ששמה "יש עתיד", חייבת להתעקש על תפקיד שר החינוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
