כל הדברים גדולים כקטנים

ציפרלנד כותב בהארץ על מותו של הטרנד שנולד עם עלייתו של ברק אובמה – המנהיג החתיך, ומתוך כך מספיד את יאיר לפיד היפיוף שפספס את ההזדמנות והפסיד לשאול האפור, נציג הטרנד החדש סטייל אנג'לה מרקל ופרנסואה הולנד.

ציפרלנד כותב שטויות* על נושא מרתק. הנושא מרתק ככל שמרתק עניין היופי ועניין הכח. והוא כותב שטויות משום שבניגוד גמור לדבריו

"והרי זו היתה דרכו של עולם הפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם, עד לאותו Yes we can מלהיב, שבו נפתח כביכול עידן חדש בכיכובו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הנשיא היפיוף הראשון בעולם, שהטעה את העולם להאמין שבימינו יכול מראה החתיך של המנהיג, גופו הגמיש והמשיכה הסקסית שהוא מקרין, לסחוף אחריו את ההמונים, המכורים לדימויים ויזואליים, לשנות אולי את העולם לטובה",

הנשיא היפיוף הראשון בעידן החדש (והיו לפניו גם בעבר) ישב ונפל על כסאו לפני חמישים שנה, ואם אתם לא מאמינים שאלו את מרלין מונרו. נשיא שלדעת רבים זכה במשרה בין היתר משום שבעימות הטלויזיוני הראשון בהסטוריה נראה הרבה יותר טוב מיריבו המעוך ריצ'רד ניקסון.

משך השנים נתקלנו בלא מעט כוכבי קולנוע שלוהקו לתפקיד ראש המדינה (ואני לא כולל את רונלד רייגן שלמרות הבלורית, כבר לא נראה כזה כוכב), מפייר טרודו, אליל הנשים הקנדי, ועד החתיך ההורס טוני בלייר.

תחליף מעניין לראש ממשלה חתיך הוא אשתו, המלכה המודרנית, וכבר דיברנו על כך.  כאן אפילו ציפר לא יוכל לטעון שהטרנד נולד וגווע עם אובמה. אם הבנתי נכון את רחשי ליבו, מה שמצער באמת בנצחונו של הולנד בצרפת הוא החלפתה של אשת ראש הממשלה.

אבל יש גם מקרים מעטים שראש הממשלה בעצמה היא אשה עם יופי מאד משכנע שלמצביע קשה לעמוד מולו ועל כן נאלצים יריביה הפוליטיים לנקוט באמצעים אחרים ודרסטיים יותר.

כך עלה בגורלה של בנזיר בוטו שעמדה בראש ממשלת פקיסטן עד שהואשמה בשחיתות, הודחה, ומשזה לא עזר – נרצחה, וכך בימים אלה גם ראש הממשלה המודחת של אוקראינה. התמונות שלה גורמות למצביע פוטנציאלי כמוני להתאהב מייד ולהעלות הרהורים נוגים על החיים כיהודי, שחור שיער ומעוקל אף, בארץ היפהפיות זהובות השיער.

קונפליקט שמתחדד כאשר מביטים בתמונות יותר יצוגיות שלה, בחזות אוקראינית יותר אופיינית, ועל כן יותר מעוררת זכרונות נוגים.

(מי יודע, אולי גם זה הסבר לעובדה שסוחרי הנשים בוחרים לייבא את סחורתם מהמחוזות ההם? נקמה? לא, זה לא משכנע כל עוד לא מוצף ענף הזנות בדוברות פולנית, שלא לומר גרמנית. תודו שזאת תפנית מפתיעה בענף. אבל לא שמעתי "סוחר" אחד טוען את זה להגנתו במשפט, הנדיר כשלעצמו. הוא כנראה עושה זאת רק משום שהוא יכול).

האם באמת יש לנו נטיה להעדיף פוליטקאי על פי מראהו ויפי תארו? תודה לאנסטסיה שעזרה לי לענות על השאלה.

נ.ב.

* אחרית דבר:
 באיחור של כמה שנים עיינתי בפוסט הזה ונוכחתי שדרוש לו עדכון קטן. התייחסתי בפוסט לפרשנותו של ציפר (שנכתבה מיד לאחר הכרזת "יש עתיד") שיאיר ליפד איחר את הטרנד והוא צפוי להיות מובס ע"י שאול (מופז. בקרב על המרכז). אני כתבתי שהוא כותב שטויות.

בבחירות שנערכו שמונה חדשים אחר כך, זכה שאול מופז בראשות "קדימה" ב-2 מנדטים והיה קרוב כדי פחות מעשירית האחוז לפספס את אחוז החסימה. יאיר לפיד ו"יש עתיד" זכו ב-19 מנדטים והיו למפלגה השניה בגודלה בכנסת.
רק שתדעו.
 

ראשית הכאב שמגיע פתאום משום מקום. זה מרגיש בראש, אך במהירות הוא הולך ומצטמצם לפינת המצח, חד וממוקד. וכמו מטוס ממריא, הולך ומתגבר, ומי יודע לאן יגיע.

אחר כך, היד בתנועה עולה אל הפנים וחוש המישוש מזהה משהו נוזל. האינסטינקט מזהה דם.

חוש שווי המשקל חוזר לפעולה, יחד עם התחושה בגב, ומציג בפניך תגלית מוזרה עד מאד - אתה שכוב על הרצפה.

אחרון חביב בא השכל ומבין שאיבדת את ההכרה. במילים אחרות, נמצאה האבדה.  

סליחה שאני מתלהב. פעם ראשונה שזה קרה.

אם כן, כך נראה חור של חמש שניות בזמן, וכך נראית נפילה לתוכו.

הנה, שתיים מהסיבות העיקריות שאני לא כאן לאחרונה

שתיקה זמנית

הפועלים אדישים

מקדח בועל את אדמה השדה

מטמין שרשים של ברזל

בחצר האחורית

וכבר צומחים קירות בטון

מסתירים את פני השיר

עת כל ערוצי הפה והאוזן

זורמים לטלפון

הזמן מקופל, ארוז בתיק

הכסף משׂיח את הדעת

האחת, אם כן, היא פרוייקט בניה שאני נמצא בעיצומו. השניה, פרוייקט שירה-יצירה, שגם בעיצומו אני נמצא, והוא עצמו, כאמור, נדחק וממתין לתורו, ומתי יגיע תורן של המילים כאן? אז, כדי לחזור בהדרגה, הנה משהו קטן, שיגדל ככל שאדאג להשקות אותו.

רק משפט אחד, פתגם, או בטוי, שכדאי להפנים ולאמץ

הפיקח יודע להחלץ מצרות שהפחדן לא היה נכנס אליהן

טוב, הגיע הזמן להקים דת חדשה.  כולם מבינים שהדתות הקיימות כבר פשטו את הרגל (בנוסף לדי הרבה מקרים של פשיטת עור). הדתות הן כמו ווינדווס במחשב. כל הזמן רק מוסיפים תיקונים ואפליקציות ואף פעם לא מבטלים ומוחקים ולאט לאט הדיסק מלא כמו עורק סתום והמחשב לא זז ואין מה לעשות, חייבים להתקין מחדש. ואם מתקינים מחדש, למה לא לשדרג לדבר הבא, שמראש פותר ומונע את כל הבעיות המוכרות, והממשק יותר יעיל ונעים, וזה אפילו לא עולה יותר. אז ברור לכל שהדת במצב הנוכחי היא אפילו לא ווינדווס אלא לכל היותר דוס.

אם כן, דת חדשה בפתח. הבעיה הראשונה בפיתוח דת חדשה היא ההתמודדות עם כל מיני פטנטים. נניח שאני רוצה דת עם אל אחד – מיד קופצים היהודים וצועקים – "הלו, אל-אחד זה פטנט רשום". או סיפור הבריאה - "סיפור-הבריאה?! את האחרון שניסה לשנות אותו מוציאים עכשיו מקברו ומעבירים לבית הקברות של אבותיו, הקופים. אל תגע בבריאה". על כל בטוי הדת בחיי יום-יום מיד קופצים עלי - "הצחקת אותנו. אין שום דבר בחיי יום יום שעליו לא רשום פטנט – מה לאכול, איפה לשבת, עם מי לשכב, על מי לירוק. הכל סגור".

להמציא דת חדשה זה כמו להמציא עם חדש. כל פיסת אדמה כבר שייכת למישהו, כולל אדמת הירח, ואין שום סכוי שתמצא מי שיסכים לוותר אפילו על מטר רבוע. גרוע מכך, על כל מטר כזה, אם מישהו יושב עליו יש עוד שניים לפחות שטוענים שהוא בכלל שלהם. אף שעל-דת לא תקבל, ועורכי הדין שלהם אורבים לך ורק מצפים שתפר איזה פטנט.

הפתרון בא מחברת "טבע". קראתי מאמר שמסביר שטבע היא חברה של תרופות גנריות. אלה תרופות שחדלו להיות חדשות והפטנט שהגן עליהן פג. כעת כל אחד יכול לייצר אותן, ו"טבע" יודעת איך לייצר אותן מהר ובזול. העניין הוא שכל פטנט סופו לפוג. צריך רק להמתין בסבלנות. הדת החדשה, צריך שתהיה דת גנרית. בררתי ומצאתי, וחוק הדתות קובע כך: "נוהג או מצווה דתית שלא נעשה בו שמוש אלף שנה ומעלה, שוב לא יהיה שייך לאותה הדת, וכל אחד יכול לאמץ אותו לצרכיו". יש!

ישבתי אם כן ועיינתי בספרי ההלכה, מלקט לי מנהגים ומצוות שפג תוקפם ובונה לי את ספר הדת החדש.  מצאתי בקלות תרי"ג כאלה, פגות תוקף. רשימה חלקית - לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר. אחלה דת יש לי, למרות שאצלי אי אפשר לאסור על בישול גדי בחלב אמו ואסור לסקול נשים נואפות.

רגע לפני שהגעתי למשרד הדתות לרשום את הדת החדשה (אתם יודעים, בגלל החוק. מי שמקים דת חדשה חייב לרשום אותה במשרד הדתות תוך שבועיים), טלפון מהיועץ המשפטי: "ווי האב אה פרובלם". מסתבר, ש"מנהג או מצווה שלא נעשה בו שמוש, ובשל כך פג הפטנט המגן עליו, היה ויוחזר המנהג לשימוש על ידי בעל הפטנט המקורי למשך חודש ימים או יותר, ישוב הפטנט להיות בתוקף למשך אלף שנים נוספות". השתתקתי בדאגה, אבל אחרי כמה שניות פרץ היועץ בצחוק. "מה אתה פוחד, שיגנבו לך מתחת לאף את לא תגנוב? חודש ימים לא יגנובו?"

המצב עכשיו הוא כזה. נרשמתי במשרד הדתות, וכעת אנחנו בתקופת המתנה. אם בחודש הקרוב לא מתקיימת מצוות "לא תרצח" – המצווה שלי. אם בחודש הקרוב עוברים על "לא תגנוב" – המצווה שלי. בקיצור, תחזיקו לי אצבעות ותתפללו (לצערי, לאלהים שלי עוד אין רשיון, אז תתפללו לשלכם) שיהיה איזה רצח בקרוב. אחר כך כולם מוזמנים להשקה. אגב, יש לכם איזה רעיון טוב לשם?

מנהג שלצערי עדיין בתוקף

במחשבה שניה:

אם מישהו היה רושם פטנט על קללות וסטירות, העולם היה מקום טוב יותר. בתנאי שהמשטרה היתה אוכפת אותו. בכח. בעצם, זה המצב הנוכחי.

הנה דברים  שכתבתי לפני כמה שבועות בעניין הגרעין האיראני אבל לא פרסמתי. עכשיו אני נאלץ להוסיף כמה הערות שוליים.

מה, לא?

הסנקציות הן צעד יעיל ומוכח. עובדה.

מה שפעל על מדינה קטנה, מבודדת ודלת תשתיות כמו צפון קוריאה לא יפעל על מדינה גדולה ומפותחת יחסית כמו איראן? מה שפעל על דיקטטורה קומוניסטית אלימה כמו צפון קוריאה לא יפעל על מדינה דתית פנאטית וטרוריסטית כמו איראן? בטח יפעל. בדיוק כמו שפעל בצפון קוריאה.

בינתיים, צפון קוריאה הפסיקה את הנסויים הגרעיניים, תמורת מזון. וכך, כל הפרשנות שלי נזרקה לפח, כמו אוכל שנשאר מאתמול. מזל שלא פרסמתי. אבל רגע, מה אומר הקטע הבא?

הידיד הטוב

איראן תכנע לסנקציות ותוותר על התכנית הגרעינית. מה היא צריכה את הגרעין הזה? הגרעין זה אמסטף. מדינה עם נשק גרעינית זה כמו בחור שמסתובב עם אמסטף. אפילו בחור רזה וחלש יכול ללכת עם אמסטף. לא מתעסקים אתו. לא מאיימים עליו. לא מתחילים איתו. אפילו אם האמסטף שקט וקשור ברצועה.

אם כך, חייבים להתמיד, לא להכנע, בכל מחיר, עד שמצליחים להרכיב את הפצצה הראשונה. ברגע שכבר יש לך נשק גרעיני, אין שום בעיה להפסיק. הבעיה היא איך עושים rewind?

אה, כן?

הרי אי אפשר להשתמש באמת בנשק גרעיני. עובדה, להרבה מדינות יש נשק גרעיני, אבל אף פעם, אף מדינה לא העיזה להשתמש בו.

ואם משתמשים, אז רק נגד מי שעדיין אין לו וגם לא יהיה לו. כשלאיראנים יהיה, הנשק שלנו ישאר באמת חסר שימוש ונצטרך לזרוק אותו...

דוגמא חינוכית

עכשיו האיראנים קברו את המתקנים כל כך עמוק באדמה שאין פצצה שיכולה לפגוע בהם, אפילו לא הפצצות חודרות הבונקרים. הדרך היחידה לפגוע בהם, מסבירים המומחים, היא נשק גרעיני. כלומר הדרך היחידה לגרום לאיראנים להבין שאסור לפתח נשק גרעיני תהיה להפעיל נגדם נשק גרעיני. רק כך הם יבינו סוף סוף שנשק גרעיני זה משהו אסור. שאסור לפתח, אסור להחזיק ובטח שאסור להשתמש.

טוב, אז נצטרך לזרוק אותו...

אחד משניים

הדבר המטריד בכל הסיפור זה שאם בעזרת נשק גרעיני כן אפשר לפגוע במתקנים האיראנים שקבורים עמוק באדמה, או בבטן ההר, עם דלתות פלדה כפולות בעובי שני מטר, מה שווים המקלטים הגרעיניים שבנינו בחצר? (מצד שני, בכל מקרה אחת האפשרויות מרגיעה. או האפשרות שהמקלטים בכל זאת עמידים, או שתמיד אפשר לחסל את הגרעין האיראני).

ליתר בטחון, צריך לבדוק קודם את האופציה הקונבנציונלית. 

סדום ועמורה

פצצת האטום היא נשק יום הדין של הצדק. היא הכלי ששמור למי שצודק. כי לנוכח הרע ההולך ופושה בעולם, הנשק הגרעיני הוא הדרך היחידה להפעיל כח אדיר להשגת צדק, נקמה והרתעה. לכן היא צריכה להיות נתונה רק לידיהם של אלו הצודקים. כי לאלוהים מותר. רק לאלוהים, בשמותיו השונים, נגיד אמריקה. (מה שלא הבנתי זה למה תמיד זה בא בזוגות - סדום ועמורה, הירושימה ונגסקי, ...).

אבל אמריקה, נתנה את האוסקר דווקא לאיראנים. אז יש אלוהים?!

אבק

בכלל, אטום זה הדבר הכי קטן, לא? והגרעין, זה הבפנים של האטום, עוד הרבה יותר קטן. אז מה הביג-דיל? נשק גרעיני עאלק.

הבעייה שיש המון. כמו סינים. מסתבר, שהמפתח לכל הבעיות, גם באיראן וגם בצפון קוריאה, נמצא בידי הסינים.

לילות שקטים

רגע לפני שמצליחים לסרס את חתולי הרחוב האחרונים, שימו לב לקרבות הליליים בין הזכרים. אלה שמדירים שינה מעינינו. שעה ארוכה עומדים ללא תנועה זה מול זה ומאיימים בקול מעצבן. אף אחד לא זוכר מתי ואיך זה נפסק, עד שזה מתחיל מחדש. שיהיה לנו לילה שקט.

טוב, אז צפון קוריאה הפסיקה. תמורת מזון. אפשר לקרוא לזה "הפסקת אוכל". אחרי הצלצול כולם חוזרים לכתה.

לסיכום, טוב לדעת שתמורת כמה אוניות מזון, אפשר לאלף חיה מסוכנת כמו צפון קוריאה. מצד שני, תתחילו לדמיין מה יקרה בעולם כשהמחסור במזון יזלוג מאפריקה שבמרתף אל הקומות העליונות.

ולמען ההגינות יש לומר שכל יחיד וכל ציבור מצייר לו קו. ואת הקו הוא צובע באדום רק כאשר חוצים אותו. וגם אם הפרדה היא הדרה, רובנו בכל זאת מאפשרים ואף תומכים בתוקף בהפרדה בין גברים ונשים במקומות ציבוריים לחלוטין.

כמעט בכל מקום ציבורי שנתקלתי בו בארץ, השירותים הם נפרדים. גברים לכאן ונשים לשם. וזאת, למרות שבתוך אזור השירותים קיימים תאים פרטיים ואישיים. ולמרות שכל מי שאי פעם נכח בהפסקה בקונצרט, ובעיקר מי שנכחה, יודעת שבכניסה לאגף הנשים משתרע תור ארוך, בעת שבאגף הגברים התאים ריקים ובית השימוש ללא שימוש. ומצד שני, בכל הבתים הפרטיים והדירות שביקרתי בהם, גם אם יש בהם שלושה חדרי שירותים, אף אחד לא מקצה חדר נפרד לנשים. זאת הפרדה ציבורית מפורשת הזוכה לקונצנזוס רחב.

ולנוכח הדיווחים הרבים על הפרדה בבריכות השחיה ובחדרי הכושר, אני מוכרח לציין כי ההפרדה ברורה ומוחלטת עוד יותר בחדרי המקלחות והמלתחות, למרות שהשימוש שעושים בהם שני המינים הוא זהה. וההפרדה נובעת רק משום שיש מי שחושב שגבר כי יראה אשה יתעורר יצרו המיני ולא יוכל לשלוט בו.

הפתרון של הפרדה אינו יוצר הפליה או הדרה אלא רק חלוקה שוויונית (פלוס געגוע זמני וצער). אז חוץ מהצבע והתוואי המדוייק של הקווים אין הבדל גדול בין הציבורים השונים. ובפני עצמו, שום קו אינו הגיוני יותר מקו אחר.

ובלבד שעזרת הנשים תהיה דומה לאיכותה לחלל המרכזי בבית הכנסת כמו ששירותי הנשים אינם מפוארים פחות משרותי הגברים.

לתמונות נוספות, נא ללחוץ