כל הדברים גדולים כקטנים

מלה על ים המלח. לגבי המוות שעושים לים המוות, זאת בעיה של מוות מצמא ובעצם אין לה פתרון, חוץ מלשתות הרבה, ורק צריך לזכור שבעצם מי שמת ראשון זה נהר הירדן, ואני חושב שאין אף אחד במדינה שמציע לפתוח את הסכר בדגניה ופשוט להוריד את הכנרת לתוך ים המלח, כמו ניאגרה ענקית, למרות שזה יהיה מחזה מרהיב. כי בניגוד לכנרת אשר מפלסה יורד בעיקר משום שאנו שואבים את מימיה, המים של ים המלח אינם נשאבים אלא שבים אל בוראם שבשמים. ככה, משך מליוני שנים, המים שנכנסים בדלתות הנהר יוצאים בחלונות השמש, ורק המלח נשאר מקורקע, ממש כמונו, בני האדם, המביטים בקנאה בצפורים פורשות כנף.

ים המלח צמא. בניגוד לכל מקורות המים שנגזלו מן הטבע, המעיינות שנלכדו, הנחלים שהוסטו והאגמים שיובשו, ואשר בהם הואלנו בטובנו להשאיר פינת זכרון שמפרנסת שמורת טבע קטנה, ולפעמים, כמה אבסורדי, אדוני-המים, מקורות, משקים בצנרת שלהם אפיק נחל יבש שמימיו נגזלו מעיין אחד למעלה, ואני לא בטוח שהמים הללו ניתנים בחינם. אי אפשר להשאיר לים המלח מנת מים, דוגמית. כדי לשמור על הים והמפלס נחוץ הירדן כולו כלומר הכנרת כולה. וגם זה לא מספיק כי הצד הירדני דווקא משופע בנחלים (אלה שזוכים במי העננים שעקפו את ירושלים מלמעלה, ועצרו את גשמיהם ויצרו את מדבר יהודה), וגם שם, רק טיפות מעטות זוכות להגיע לים. כך שנרצה או לא, מקור החיים האפשרי היחיד שנוי באקלים שיגרום למים רבים לרדת, והיו דברים מעולם, לפני מליון שנה, או אם אצה לנו הדרך - תעלת הימים בתוואי זה או אחר, ואין בלתה.

בינתיים תגלית מפתיעה מאד עבורי. ים המלח, מסתבר, הוא הראשון בעולם מבחינת נמיכות, אך רק במקום השלישי בעולם מבחינת המליחות. במקום הראשון נמצא אגם קטן בשם אגם דון-חואן, והוא ממוקם, שימו לב, באנטארקטיקה. הוא קטן מאד - בריכה, רדוד מאד - שלולית, ומלוח מאד מאד, עד כדי כך שאינו קופא אפילו בטמפרטורה של 50- מעלות.  (אגב, משהו קצת מוזר בקישור. נאמר שם שהאגם ממוקם במערב אנטארקטיקה, וצריך לחשוב קצת, איפה בדיוק זה מערב באנטארקטיקה, וזה כלום לעומת השאלה איפה זה צפון אנטארקטיקה.)

ולגבי פלאי תבל. אני מאותם טיפוסים מעצבנים, שלא עושים פרוטקציה לבן הדוד, ולא תומכים במישהו בויכוח רק כי הוא חבר שלי (לפחות היה, עד לאותו הויכוח). אז אני לא יכול לבחור בים המלח. לא במצבו העגום הנוכחי וגם לא בשיאו, כשעוד הוציא לשון לכולם. כמו שהכנרת היא אולי קדושה אבל לא הייתי מצביע עבורה בתחרות האגם היפה בעולם. וירושלים, עוד יותר קדושה, אבל אפילו באור שקיעה, איננה העיר הכי יפה בעולם (ואני מפסיק עם הדוגמאות האלה כי אשתי מתקרבת). כי אם אחדים מפלאי הטבע המועמדים (ועוד רבים שלא נכללים) היו נמצאים בארץ, גם אתם הייתם מצביעים עבורם לפני ים המלח. המעט שאני יכול לעשות עבור ים המלח, שהוא קרוב משפחה, הוא או להצטלם עם ספנסר טוניק או לא להצביע נגד. אז אני נמנע.

אבל אם תשאלו, הבחירה שלי היא

המאטרהורן

והקילימנג'רו

בעצם פוג'י. אה, הוא לא בתחרות?

כששמעתי על המחזה יוליסס על בקבוקים נזכרתי איך לפני שנים אחדות ניסה עולה אחד לרדת מן הארץ על רפסודה שבנה מבקבוקי פלסטיק (ובקישור יש עוד הרבה דברים מעניינים). באופן לא מפתיע מדובר היום בטכניקה אמינה ומקובלת לבניית כלי שיט שהוא גם אמין וגם גימיקי. התמונות והקישורים בהמשך יעידו על כך.

אחרים, מעטים, יעידו על כך שאת הרעיון הזה הגיתי לפני כמעט שלושים שנה. הכל החל ממקרה טרגי של אשה צעירה שחזרה לביתה מיום קניות ובסלה בקבוק טמפו משפחתי. בקבוק הזכוכית נכנע ללחץ והתפוצץ לפתע, ורסיס זכוכית שפגע בצווארה גרם למותה. חברות המשקאות שנבהלו לגלות כי הן מוכרות מוצר כל כך מסוכן פנו מיד לחיפוש פתרונות, ותוך זמן קצר הופיע בשוק דגם חדש של בקבוק זכוכית שבדומה לחלונות משורינים זכה לצפוי של חומר פלסטי אשר מנע ממנו להתנפץ לרסיסים. זמן קצר אחר כך הופיעו בארץ הקנקלים. בקבוק גדול של שני ליטר מחומר פלסטי עמיד.

באותה תקופה גרתי במעונות בטכניון ובאחד הערבים, לאחר שסיימנו שתייה של בקבוק טמפו לבן, סגרנו את הפקק וניסינו לפצפץ אותו בבעיטה, כמו החתן תחת החופה. שום סכוי. העמידות הבלתי מתפשרת של הבקבוק הולידה את הרעיון.

בתנועות הנוער בעת ההיא היה אז מן חג קיצי שבו היו בונים רפסודת חביות על שפת הכנרת ואחר חוצים את האגם. אולי החג הזה קיים גם היום, והיום אולי משתמשים בבקבוקי פלסטיק ולא בחביות, אבל ביום ההוא של הבקבוק שלא התנפץ נולד הרעיון לבנות רפסודה מבקבוקים ולחצות את הכנרת.

מסתבר בהחלט, קיים עד היום

השלב הראשון כלל איסוף. כל בקבוק שהתרוקן נאסף אל חבריו ויחד התחילו למלא את הבוידם הקטן שבדירה.

השלב השני מכיל תפנית בעלילה, כאשר בצרכניה הקטנה שבמעונות נמכרו במבצע בקבוקי יין מוסקט בחצי המחיר, מה שהביא מספר בלתי זכור של בקבוקים לדירה הקטנה. זמן קצר אחר כך, באופן לא ברור, נולד לילה אחד הרעיון הספונטאני לנסוע לצפת (ויש להזכיר כי בימים ההם נסיעה ספונטאנית פרושה היה לעלות על אוטובוס של אגד). מיד התחיל כל אחד לארוז חפצים וצידה לדרך, ומסיבה, שוב לא ברורה, פתח מוטי את בקבוקי היין בזה אחר זה והתחיל ממלא קנקלים ריקים. כך יצאנו לדרך עם שלושה קנקלים מלאים יין מוסקט זול, הקנקלים בתוך התרמילים והתרמילים על המדפים שמעל ראשי הנוסעים באוטובוס. מכיוון שכשהגענו לצפת כל הבקבוקים היו ריקים, זאת תחילתו של סיפור אחר, שאת רובו כמובן אינני זוכר, אם כי במהלכו המצאתי המצאה חדשה לא פחות חשובה מרפסודת הקנקלים.

לעולם לא המשכנו בבניית הרפסודה והקנקלים כנראה עדיין נמצאים בבוידם. אבל אני גאה ושמח לראות שלרעיון קמו ממשיכים שאף זכו להגשימו.

הג'אנק שהפליגה מקליפורניה להונלולו 

מומלץ לקרוא על מסע הפלסטיקי

סירות לכולם

ואלה הסטודנטים שנכנסו אחרינו למעונות וזכו בכל התהילה

* חלק מהתמונות מכילות קישורים למקומות אחרים

מה זאת אהבה?

כל זרעי האהבה באים מרמות אתיופיה. שם נוצר האדם הראשון לכן שם גן עדן ולא במקום אחר. למרות שמאז הגירוש הגן מוזנח מדי, עדיין, עצי האהבה צומחים רק ברמות אתיופיה, ושם הם נקטפים, נארזים ונשלחים לכל העולם.

במפעל אליו הם מגיעים נטחנים הזרעים עד דק, והאהבה הופכת לעיסה דביקה ונוזלית. לפעמים היא מתחממת, האהבה, תוך כדי,  ואז מתלווה אליה טעם מריר ואף מר. למרבה הפליאה, אם מדללים את הנוזל הדביק והאפרורי, כולו משתנה והאהבה מלבינה וזוהרת אם גם חמצמצה.

היו אנשים שטמנו זרעי אהבה באדמה וקיוו שדבר מה יצמח. נאדה. מזרעי האהבה לא צומח דבר. רק מעץ האהבה שבגן עדן ברמות אתיופיה. אלף פעם שאלתי את עצמי מה היה אילו טעם אדם את פרי האהבה במקום את עץ הדעת. אבל אלוהים לא אסר והנחש לא פיתה.

אהבה קטנה בהגדלה עצומה

ברשימה שקראתי בסוף השבוע מסופר כי הממשלה פנתה לתאגיד ראנד כדי לקבל שירותי יעוץ אסטרטגי. הידיעה מספיק מעניינת כדי לעורר המון מחשבות.

ראנד היא תאגיד של יועצי-על שבעברו התהדר בשמות כמו ג'ון נאש (נפלאות התבונה) דונאלד רמספלד קונדוליסה רייס והנרי קיסינג'ר. העצות והמחקרים שלו הם ברמה העולמית הגבוהה ביותר, ממש מחוץ לאטמוספירה. פחד גבהים.

הרעיון של פניה לגוף כזה על מנת שיציע לממשלה חשיבה אסטרטגית הוא דוגמא מעניינת לאאוטסורסינג (מה שנקרא בעברית מיקור חוץ, אלא שמונח זה, ובפרט במקרה הזה, צריך להאמר באנגלית). חברה פונה לאאוטסורסינג כדי שתוכל להתמקד בעסקי הליבה שלה ולא תיגרר לעיסוקים שהם שוליים בעבורה. כך למשל חברת הי-טק גדולה המעסיקה אלף עובדים מגישה להם ארוחת צהריים. לכאורה, בהיקף כזה משתלם לחברה להעסיק טבח ועוזרי טבח ואנשי מטבח וקניינים ולנהל את המטבח וחדר האוכל בעצמה ולחסוך פערי תיווך ולהשאיר בכיסה את הרווחים שאמורה לגזור חברת ההסעדה (המכונה קייטרינג). אלא שמטבחים וחדרי אוכל אינם מתחומי העניין המקצועי והעסקי של חברת ההי-טק, על כן היא בוחרת בקבלן משנה, בחברת ההסעדה. כך, צי הרכב של החברה יצא מידיה והופקד בידי חברת הליסינג. האפשרות להוציא עיסוקים מליבת החברה קוסם לה והיא ממשיכה למעגלים פנימיים יותר כמו שרות הלקוחות הנמסר לחברה המתמחה בשירות טלפוני. רק את העניינים הסודיים והמקצועיים מקפידה החברה תמיד לשמור אצלה.

והנה, הממשלה בוחרת בדרך דומה. כצעד המשך של תהליך ההפרטה שהוציא אל השוק האזרחי התחרותי שפע של חברות ממשלתיות כמו בזק, חברת התקשורת (ולא הוציא גופים כמו רשות הנמלים), מפריטה הממשלה בהדרגה שירותים בסיסיים כמו שירותי רווחה, תעסוקה (תכנית ויסקונסין) וכליאה (תכנית שנתקעה). הממשלה הולכת ומתכווצת אל עסקי הליבה שלה – למשול, לא לשחק. והנה, אפשר לראות בקניית יעוץ אסטרטגי, תהליך אאוטסורסינג של עבודת החשיבה והתכנון. יֵשבו גדולי המומחים ויתכננו את המדינה.

הרעיון, מצד שני, קורץ למדי. הרי בתוך התוהו ובוהו המדכא שבמקומותינו אנו מייחלים לסוג של ועדה קרואה, של כח עליון רב חכמה ומעש שיקח סוף סוף את המושכות. אולי אלוהים ירד אלינו, או יושב המנדט הבריטי. והנה, יש כאן צעד קטן, של מסירת האחריות והכורח לנהוג בחכמה לידיו של מעין מבוגר אחראי. במקום להתעצב על כך שהממשלה והנבחרים לשלטון אינם מסוגלים לבצע את תפקידם והולכים לשכור עובדים זרים, אפשר רק לשמוח.

אלא שהשמחה מוקדמת. לצערנו אנו מכירים היטב את המרחק שבין עצה נבונה ובין ישומה. ארונות הממשלה מתפוצצים מניירות ותכניות טובות שהוכנו על פי בקשה מיוחדת. הרי לא בכדי קיים המושג של "נקבר בוועדה". כל נושא שמבקשים להמנע ממנו, מעבירים לוועדת מומחים (סוף סוף פונים למומחים) והם ידונו ויציעו את ההצעה הטובה ביותר. הדיונים באותן ועדות נתקעים, ואם מוגש בכל זאת דו"ח ובו הצעות ותכניות, סופו להזרק לאחת המגרות. ולא תמיד לרעה. לא מעט תכניות שכן מיושמות מתגלות כקטסטרופה של מומחים שהגו תכנית נפלאה בתחום בו אין להם מושג (זוכרים את ועדת דברת למערכת החינוך?).

למה אפשר לצפות מהתכניות של ראנד? תכניות שנערכות באמת באמת על ידי גדולי המומחים והמוחות בעולם. לתכנית הכי טובה, לא פחות. סוף סוף הולך ונהגה העולם המושלם, המדינה האידיאלית, חלומם הרטוב של אפלטון וממשיכי דרכו. בעבור חופן של אי אילו מליוני דולרים נקבל את התכנית לבניית המדינה האידיאלית. אולם יש כמה עניינים שמציקים לי. כי אם נניח שכל המדינות מעוניינות בטוב ביותר לעצמן ולתושביהן, וכולן יפנו לחכמי ראנד, יקבלו הממשלות תכניות דומות למדי (אולי אפילו יתגלה מקרה של copy-paste, ושר התחבורה של בלארוס יופתע לגלות בתכנית העתידנית של מינסק כי מומלץ לפצל את חברת אגד). הנה, כך פועלת הגלובליזציה. תאגיד ענק ויעיל מכתיב כללים אחידים של מצוינות וערכים ודוחק את הנורמות הישנות. רשת שופרסל חיסלה את המכולת השכונתית, ואחר כך באה מקדונלד העולמית שבלעה את הבורגראנצ'ים המקומיים. כל המדינות יהיו דומות, כפי שכל ערי השינה מבית היוצר של אדריכילי הערים דומות זו לזו. ואף יהיו ישנוניות כמותן, מדינות-שינה.

האם העולם הולך לקראת שנת חסד? מוקדם מדי להספיד. התכנית לא כל כך מעשית. מדוע? הנה בקצרה סיפור מרתק ששמעתי פעם ברדיו, המגלה איך הגיע הדשא הראשון לארצנו. בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים הפכו לאדוני הארץ, הקימו לצבאם מפקדה בצריפין. והדבר הראשון היאה למפקדה בריטית הלא הוא כר הדשא. אלא שבארץ השחונה לא צומח דשא. הביאו השליטים החדשים פיסות דשא קוקויה מערבות קניה ושתלו במפקדה. הפועלים המקומיים, בני ראשון-לציון, חמדו להם פיסות דשא קטנות והביאו לגינת ביתם. והיתר הסטוריה (שאולי מגיעה לקיצה עם גזרות הבצורת והמים. מעניין מה יגידו על זה חכמי ראנד). ומה מוסר השכל? הבריטים, בצלמם ובדמותם בנו את הארץ המזרח תיכונית. בדיוק כפי שעשו בהמשך הציונים, בוגרי מזרח אירופה. השיטה עובדת מצויין בחלל הריק, וראה כיצד נולדה ניו-אינגלנד בוואקום האמריקאי (שנוצר בפעולת שאיבה קלה של אינדיאנים עודפים). אולם במקומות מאוכלסים, לא הצליח הקוקויה להקלט. עם כל המורשת הבריטית, הודו נשארה הודו. ושום תוכנית עבודה רב-שנתית ואסטרטגית לא תהפוך את הודו לבריטניה. בינינו, גם להרצל הייתה אחלה תוכנית להקמת בית יהודי. שום תכנית לא תצליח לפעול כנגד הטבע האנושי, והטבע האנושי הוא הנתון המקומי הראשון. (נכון שמלכתחילה הוא מושפע מהמקום ומהנוף, אך כפי שראינו , באמריקה ובאוסטרליה, התוכן האנושי יכול להיות מיובא במלואו). בכל תכנית רב שלבית, רב-שנתית, רב-ערוצית, הדרגה הראשונה, נקודת המוצא, האקסיומה היחידה, היא העולם האנושי.

כדי ליישם בהצלחה תכנית טובה שהגו אירופאים מחונכים, בני תרבות המערב, דרושים אירופאים מחונכים. במילים אחרות, שוויץ יכולה ליישם במלואה תכנית כזאת. מצד שני, בדיוק מאותה סיבה ששווייץ יכולה - היא לא זקוקה לתכנית.

אבל מה אני יודע?

בית האופרה, האנוי, ויטנאם

אגב, לפני כחמש שנים הכינו בראנד תוכנית למדינה פלסטינאית. (התכנית עדיין ממתינה לאישור במינהל)

חברים, חברות, תאים יקרים.

לפני פחות משנה, עמדנו כאן, קומץ של עשרה תאים קטנים והבטנו אל העתיד. היו לנו חלומות, היו שאיפות, היו תקוות, אבל, חייבים להודות, לא הייתה הרבה אמונה. אני חושב, אני יודע, שבחלומות הוורודים ביותר, בחלומות הוורודים ביותר, לא פיללנו ולא שיערנו כמה נצליח לגדול ולהתפתח בתוך שנה. אני מביט סביבי, בגוש הגדול הזה, ורואה רבבות רבבות, של תאים, העתקים נאמנים ומלאי חיות של אותו קומץ. ראו כמה מקום אתם תופסים. ראו איזה משקל ואיזה חשיבות יש לכמות, לנחישות, לאחדות המטרה, להתמדה. אי אפשר להתעלם מקיומנו. אנחנו כאן, אנחנו כאן כדי להשאר.

אבל חברים, אנו עומדים בפני תקופה חדשה. למרות ההצלחה העצומה, לא נוכל לשקוד על השמרים. לא נוכל להשאר במקום. כי להשאר במקום, בסופו של דבר, משמעותו להיות מסולקים בבושת פנים, להיות קורבן של שנאה ושל קנאה. כן, יש מי שההצלחה שלנו היא לצנינים בעיניו. יש מי שלא ינוח ולא ישקוט עד שיחסל את כולנו, עד האחרון. אנחנו, שאיננו פוגעים באיש, שמעולם לא הרמנו יד, שמעולם לא חטאנו אף באלימות מילולית. כל חטאנו, כל חטאנו הוא ההצלחה שלנו, ההתרבות שלנו. אין לנו במה להתבייש. אין מה להתבייש בהצלחה. אין מה להתבייש בדרך. אין מה להתבייש בעתיד. לא ניתן להם לחסל אותנו.

חברים, בעתיד הקרוב נצא למקומות חדשים. בצער, בכאב, מתוך געגוע, נעזוב את הבית, את הסביבה, את הנוף, את החברים, את המשפחה, ונצא לדרך למקום חדש. נצא למקומות חדשים. ברכוש מועט, בלי לדעת לאן, נלך ממולדתנו לכל מקום שיוליכונו רגלינו. נתור את הארץ, את הגוף, את העולם, ונמצא בתים חדשים. נעלה על ספינות, ונפליג ימים רבים, עד שנגיע לחופים חדשים, לעולם חדש, להבטחה חדשה. במקום אליו נגיע, שם יהיה הבית החדש. שם יתיישב כל אחד ויקים את ביתו. שם יקים משפחה חדשה, ודורות חדשים. בכל מקום בו נהיה, שם נהיה, שם נחיה, שם נצליח, שם נשגשג, שם נתרבה, שם נרבה, שם נפרוץ. עידן חדש בפתח. זה העידן שלנו. זה הזמן שלנו. צאו לדרך, ואל תביטו לאחור. פרו ורבו ומלאו את הגוף.

פרו ורבו! פרו ורבו! פרו ורבו!

למצולמים אין קשר לכתבה

בילדותי היו בבית מעט ספרי קריאה בעברית ודי הרבה אנצקלופדיות. כך, משהתחלתי קורא באופן סדיר, בנוסף לספרים שהייתי מחליף בספריה של השמן או אצל חברים, קראתי מה שהיה. זה אומר את אותם ספרי קריאה שוב ושוב, את אנצקלופדיה תרבות הלוך ושוב, וכן אי אלו פרוספקטים שהתגלגלו הביתה ונשמרו בשל הצילומים היפים שהיו בהם. כך הפך גן-השלושה, הסחנה, לאחד מנופי הילדות שלי, באמצעות התמונות היפות שכמו נלקחו מגן עדן, בעיקר בגלל הצבע הטורקיזי הלא הגיוני.

שלושים שנה אחר כך, כשהילדים שלי היו ילדים בעצמם, הגעתי לשם בפעם הראשונה. מה אגיד? באמת יפה. מרחבי מים צלולים כמו שאין באף בריכת שחיה צפופה, טורקיזיים לגמרי. לא המוני האנשים עם עשן המנגלים והצעקות ואפילו לא ביקור קצר בשירותים הצליחו להעיב על קסם המקום.

אחד הדברים המיוחדים במקום הוא הטמפרטורה. המים, מי מעיינות צלולים, אינם קפואים כמו בעין חרוד הסמוכה, או לוהטים כמו בחמת גדר. טמפרטורה מושלמת של 28 מעלות מזמינה עד כדי כך שבשנים שטרום-עידן-הבריכה-המחוממת נהגו השחיינים להגיע ולערוך במקום את אימוני החורף שלהם.

אותה פעם ראשונה הייתה היום האחרון של החופש הגדול, יום קיץ חם במיוחד. והנה להפתעתי, כשטבלה רגלי במים חשתי תחושת קרירות אמיתית. המים היו קרים! האינסטינקט הראשון אמר לברוח. בטלתי את תחושת הגוף בפני האמת המדעית ונכנסתי בכל זאת. תוך דקה נעלמה אותה קרירות והמים הפכו נעימים באופן מוחלט ושוב לא רציתי לצאת.

כל הסיפור הזה בא לאמר שהגיע היום האחרון בחופשת הסמסטר ומחר אני חוזר ללימודים, והאמת, כרגע, לא ממש מתחשק לי. זה יעבור בעוד דקה ואז לא ארצה שזה יגמר.

נון. בתים.

נזכרתי עכשיו בנסוי מדעי ביתי שקראתי ב"מרגליות – אנצקלופדיה לילדים". קחו שלוש קערות מים. בימנית שימו מים קרים, בשמאלית חמים, ובאמצעית מים פושרים. כעת טבלו ידיים בקערות שבצדדים למשך זמן מה. עכשיו, הכניסו את שתי הידים לתוך הקערה האמצעית. יד ימין תגיד לכם שהמים חמים, ויד שמאל תספר, באותה קערה ממש, שהמים קרים. (בהזדמנות זאת אתם מבינים גם איך עובדים שידורי החדשות ולמה ההסברה שלנו נכשלה).

ועכשיו נזכרתי, באחד הפרקים של משפחת סימספון חווים הילדים על בשרם את אגדות האחים גרים. בארט תועה ביער ומגיע לבקתה קטנה. על השולחן מונחות שלוש קערות דייסה. בראשונה, הגדולה, הדייסה חמה מדי. בשניה, הבינונית, הדיסה קרה מדי. "בשביל זה, אתה לא חייב להיות גאון" אומר בארט, לוקח את שתי הקערות, מערבב את הדייסה שהיתה בהן ואוכל לתיאבון.

זה מזכיר לי, שמחר חוזרים ללימודים ואני צריך לקרוא מאמר של רולאן בארת'.