כל הדברים גדולים כקטנים

הדבר היה ככה.

היום הופיעה הכתבה הזאת ב"הארץ". הנה היא מועתקת לפניכם.

קוצר עונשו של מרדכי גולדשטיין שהורשע באונס לאחר ש"התחזה לקתולי"

ביהמ"ש העליון בהמבורג קיצר את עונשו של גולדשטיין שהורשע בעסקת טיעון באינוס במרמה לאחר שהתחזה בפני צעירה לרווק קתולי. הוא ירצה 9 חודשי מאסר.

בית המשפט העליון בהמבורג קיצר הבוקר (חמישי) את עונשו של מרדכי גולדשטיין, שהורשע באונס במרמה לאחר שהתחזה בפני צעירה לרווק קתולי וקיים עמה יחסי מין, משנה וחצי מאסר בפועל לתשעה חודשים. הוא יחל בריצוי עונשו בחודש הבא. למרות ההקלה בעונש, השופטים לא מצאו כי יש מקום לזכות אותו בשל המעשים.

גולדשטיין, תושב המבורג, הורשע במסגרת הסדר טיעון גם במעשה מגונה, לאחר שבשנת 2008 קיים יחסי מין עם צעירה מהמבורג שאותה לא הכיר קודם לכן - דקות לאחר שנפגשו באקראי. משגילתה הצעירה שגולדשטיין, שהציג עצמו בשם "טומי", אינו קתולי, הגישה נגדו תלונה במשטרה. בעקבות תלונתה, הוגש נגד גולדשטיין כתב אישום על אינוס בכפייה, שבמסגרת הסדר הטיעון רוכך לאינוס במרמה.

בית המשפט העליון קבע שהעבירה העיקרית שבה הורשע אינה מצויה במדרג הגבוה של עבירות האונס, כי מדובר בעבירה חד פעמית וכי גולדשטיין נעדר עבר פלילי וכי הוא חותר להשתלבות בחברה באופן נורמטיבי ומועיל. יחד עם זה קבעו השופטים כי ההרשעה צריכה לעמוד בעינה ומחייבת גזירת עונש של מאסר בפועל בעבירות בהן הודה במסגרת הסדר הטיעון.

ביולי 2010 הגיש גולדשטיין ערעור לבית המשפט העליון בו טען כי פסיקת בית המשפט המחוזי נגדו מייצגת תפישת עולם פטריארכלית ומיושנת, שלפיה רק הגבר יכול ליהנות מקיום יחסי מין, בעוד האשה יכולה לתת את הסכמתה לקיומם רק תמורת הבטחה לקשר זוגי בר קיימא - ורק אם קשר זה ינוהל עם אדם ממוצא אתני זהה לזה שלה.

עוד נכתב בערעור כי ניתן לומר כי על אף שהתנהגותו של גולדשטיין לא היתה מוסרית, היא נמצאת בתחום ההתנהגויות שהמשפט הפלילי במדינה ליברלית לא אמור להתערב בהן. הסנגור ציין גם כי הכרעת הדין עוררה סערה ציבורית בעולם ובעקבותיו הואשמה מערכת המשפט בגזענות.

"העובדה שהמתלוננת הסכימה לקיום היחסים בקומה העליונה של בניין משרדים, דקות ספורות לאחר פגישתה האקראית עם גולדשטיין, יכולה היתה לנטוע בקרב האדם הסביר, היושב בקרב עמו, את המסקנה המסתברת שמטרתה הלגיטימית העיקרית וקצרת הטווח של המתלוננת היתה סיפוק היצרים המיניים - ולאו דווקא בניית יסודות מוצקים לקשר זוגי רציני ומשמעותי", נכתב בערעור.

את השמות והמקומות בכתבה טישטשתי כדי שאפשר יהיה לראות אותם ביתר בירור. המקרה של אדם שהורשע באונס רק משום שהציג את עצמו כיהודי רווק בעוד שבפועל הוא ערבי נשוי זכור היטב כאחת הפסיקות המזעזעות והאפלות שפסק בית משפט בארץ. רבים וטובים כתבו על כך, ואני ביניהם. על אותה פסיקה הוגש ערעור, וכפי שנאמר, הוא התקבל בחלקו, והעונש קוצר, אם כי ההרשעה נשארה בעינה. והנה, בבואי להזדעזע, ואולי לכתוב שוב על הנושא, עשיתי מה שאני נוהג לעשות, וחיפשתי באינטרנט, ותוך כדי חיפוש, כפי שתמיד קורה, מצאתי דברים אחרים, הרבה יותר חשובים.

הנה כתבה באותו נושא שפורסמה, גם היא ב"הארץ", כמה שבועות לאחר אותה הרשעה. אני מבקש שתקראו אותה. למי שבכל זאת מתעצל, אספר בקצרה שבאותו מועד, כאמור חודש לאחר ההרשעה, הותרה לפרסום עדותה של המתלוננת. וממנה, ומן הכתבה, עולה הרושם שבמקרה האמור אונס היה גם היה. מהסוג המלוכלך. וכמו במקרים רבים, בשל הקושי להוכיח את האישום ובשל הרצון למנוע מהמתלוננת להפוך קורבן פעם נוספת, על דוכן המשפט, הושגה עיסקת טיעון, של עבירה קלה הרבה יותר. ממש כמו במקרה של קצב. וכמו שאצל קצב, אילו דבק באותה עיסקה, היה יכול להסתתר מאחוריה ולזעוק על העוול הנורא שנעשה לו (לא שכעת הוא לא זועק ומתלונן), כך כנראה גם במקרה שלפנינו.

והשאלות העולות הן קשות. כי מסתבר שדווקא במקרה הזה, שבה לעיסקת הטיעון ולמה שלכאורה עולה ממנה יש משמעות כל כך עמוקה, אין שום טיפול תקשורתי. וחמור יותר. דווקא עיתון "הארץ" כן טיפל במקרה וכן התייחס לעניין וכן הוציא כתבה שבמקרה הזה היא חשובה מאוד, ולו רק משום שיש בה כדי "לטהר" את המתלוננת. ודווקא באותו עיתון, שנה אחר כך, היום, שוב מתפרסמת כתבה הדְבֵקה באותו נאראטיב מקורי, של בית משפט גזעני וקורבן כמעט תמים שמואשם באונס רק משום שהוא ערבי, ומתעלמת לחלוטין מאותה כתבה בנושא שפורסמה באותו עיתון עצמו. וכמה פשוט היה לאותו עיתונאי לעשות כמוני בדיקה קצרה ופשוטה לפני פרסום הכתבה. והנה, באופן ברור מאד מוצג הפער בין כתבה פוגענית ומשמיצה ובין התנצלות והבהרה שמופיעה חודש אחר כך. מי זוכר את ההתנצלות? מה האמת הציבורית שהתקבעה? ומילא, מי שכתב ותקף בזמנו, כמו גדעון לוי, ששכח מהעניין בינתיים. אבל עיתונאי מפרסם היום, כתבה טריה, ובלי קושי מוסיף חטא על אותו פשע.

ועד כמה ניתן וכדאי ללמוד ממה שאנחנו קוראים בעיתון ושומעים בחדשות? ומתי, ובאיזה מקרה אנחנו חשדנים?

מכיוון שגם אני כתבתי אז, אני טורח וכותב גם עכשיו. אבל, אני חייב לציין לזכותי, גם אז, ניסיתי להיות זהיר וחשדן, וכתבתי, בין היתר:

"כל התגובה לסיפור התמוה והמזעזע הזה מבוססת כמובן על מה שנאמר בתקשורת (ולא הוכחש). אחד הדברים המטרידים בסיפור הוא העובדה שההגנה הציעה עסקת טיעון שכללה הודאה באונס. עם כזאת הגנה צריך תביעה?

באחת הידיעות נאמר "הסנגורים אף ישקלו לסגת מהסדר הטיעון, ובכך בעצם לערער על עצם ההרשעה באונס, ולדרוש את החלפתו בסעיף קבלת דבר במרמה". ולמה לא לדרוש זכוי מוחלט? בשביל מה יש סניגור?"

הנה, עכשיו קיבלתי את התשובות.

ובחורה אחת, שמאז ילדותה חוותה התעללות מינית מצד אביה, ונאנסה בחדר מדרגות מסריח, התקבעה בזכרון הציבורי כבת-זונה גזענית מזדיינת.

לכיבוש צבאי יש מספר שלבים, כלומר מצבים. כלומר, בדרך כלל המצבים מתחלפים, כך שבפועל הם הופכים לשלבים.

המצב הראשון, בראשית הכיבוש, הוא הפחד הגדול. אוכלוסיה שארצה נכבשה פתאום, וצבא זר שולט בה, אחוזה פחד. התושבים מסתגרים, מסתתרים מאחורי חלונות מוגפים. לא מעיזים להסתכל בעיניים, ואפילו לא באחוריים של חיילי הכיבוש. לפחד יכולות להתלוות הצדקות בזכות מעשי זוועה, ביזה רצח ואונס, אך בדרך כלל, אי-הידיעה מספיקה. צבא כיבוש חדש ולא מוכר מעורר פחד.

המצב השני הוא זה של הכיבוש הנאור. כאן נרקמים יחסי הידידות בין הכובש והנכבש. כאן החיוכים, והשיחות עם הצחוקים, המסחר והארוחות במסעדות. כאן אפילו נולדים סיפורי האהבה. כמה שונים הם ממעשי האונס של המצב הראשון. הכיבוש הנאור יוצר סוג של, שיתוף פעולה ואמון, ובלבד שכל צד מכיר את מקומו. כמו ביחסי בעל ואשה במשפחה טובה.

המצב השלישי הוא מצב הפחד. הפעם, חיילי הכיבוש פוחדים. אף פעם לא ידעו מי מצפה בעיקולה של הסמטה. מי נוהג ברכב המתקרב. בשלב הזה, אסור לנוע ביחידוּת. נעים בקבוצות, והאצבע קלה על ההדק. אסור לקיים מסחר. אסור לקשור יחסים עם האוכלוסיה. רק לשלוט ולפקוח היטב עין ואוזן. גם מאחורי הגב.

הנה הגענו למצב השלישי. כבר כמה שנים, לא יורד התשדיר ברדיו – "חייל, לא עולים על טרמפים!!!". מסוכן ואסור. לאחרונה, כדי להחמיר עוד את האכיפה וההפחדה אף נמסר שהמשטרה הצבאית תביים חטיפות. כשאני הייתי חייל, היו הטרמפים אמצעי הנסיעה הזול, המהיר, והמעניין ביותר. כנראה שאז היינו עדיין בשלב השני. הדבר המעניין הוא כי הצבא עצמו, באמצעות התשדיר ודומיו, עושה הכל כדי להעמיק את הפחד ולהחריף אותו. מסוכן ומפחיד להיות חייל כיבוש במדינה שלך.

מוקדש למי שהחליט, ברב טובו וחכמתו, להוריד את החיילים מהרכבות והאוטובוסים.

חיילים לשעבר, ביום ראשון בבוקר

בזמנים שחלפו היו חבורות בני האדם נעות בערבות כמו עדרי החיות האחרות. כשרצו או הצטרכו למנה של בשר טרי, הפעילו את תחבולות השכל ושרירי הגוף עד שהצליחו לצוד חיה מזדמנת ואכלו לשובע. אחר כך מצאו שיטה קלה הרבה יותר. במקום להתאמץ ולצוד חיה חופשית טיפחו עדר משהם. חיות אלה היו תמיד בהישג יד. רק צריך לספק להן די מזון ולשמור אותן במכלאה, ובשעת הצורך בוחרים כבשה שמנה והופכים אותה לארוחה. מקור השפע הזה נקרא בעברית עתיקה מקנה, ומאותו השורש עצמו נולדו הקניין והקניון.

וכדי לשמור על הסדר החברתי, נקבעו כללים וכל אחד נתבע לכבד את רכושו של האחר. וכללים אלה, זוכים ליצוג אף בעשרת הדברות שבתורה ומיוחד בדיבר העשירי - לא תחמד, המצווה לא רק לכבד ולא לגנוב, אלא אף להמנע מכל בדל מחשבה העלול להביא גניבה. יפה עשתה התורה שהקפידה על כך. החמדנות היא מקור הרע.

בזמנים שחלפו נדדו בני האדם בחבורות, כמו החיות האחרות. כשנזקק הגבר לספק את יצריו הפעיל את תחבולות השכל ושרירי הגוף ואסף לחיקו אשה מנשות השבט והשביע את רעבונו. אחר כך מצאו הגברים שיטה קלה הרבה יותר. במקום להתאמץ ולצוד אשה חופשיה, טיפחו להם אשה משלהם. אשה שהיתה תמיד בהישג יד. רק צריך לדאוג למחסורה, לספק לה בגד ומזון ולשמור אותה בבית. ובשעת הצורך, היא תמיד זמינה והצרכים באים על סיפוקם. על כן, מי שקנה שליטה באשה משלו נקרא שמו בעל. והחזק והמכובד מרבה בנשים, וגם אלף אינו מספר גדול מדי.

וכדי לשמור על הסדר החברתי, נקבעו כללים וכל אחד נתבע לכבד את רכושו של האחר. וכללים אלה, זוכים ליצוג מיוחד בדיבר העשירי שבתורה, המצווה לא רק לכבד ולא לגנוב, אלא אף להמנע מכל בדל מחשבה העלול להביא גניבה. יפה עשתה התורה שהקפידה כך על זכות הקניין.

לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

ובלבד שהקניין נעשה כחוק, ויש בידיו תעודות כשרות ותקפות.

לחרוש בשור וחמור? יש דברים שאסור לעשות, גם אם זה קניינך הפרטי.

אפילו לאשתך

הסכם ההפרדה

בואו נפריד בין הפרדת נשים והדרתן. מאז שאני זוכר, עמוק בתוכו של הסטטוס קוו המתהפך בקברו, היו נהוגים חופי רחצה נפרדים. חופים שהוקצו לדתיים וההפרדה שם, בין נשים וגברים, נעשתה על בסיס ימות השבוע. ולמרות שאלה היו חופי הדתיים הרי שמשכו לשם דווקא את הנשים הליברליות ביותר, המונעות שמשנאתן (הצודקת) לפסי השיזוף. אלו ניצלו את ההפרדה בין המינים, ובחסות הטריטוריה הנקייה מגברים חסכו לעצמן הצקות והטרדות. בפועל, הפכו אלו לחופים מודרי גברים, ולמרות צערי הגדול אני יכול לקבל אותם באהבה כאלמנט של אפליה מתקנת. בלהט הויכוח על קווי המהדרין עולה הטענה, הנכונה, שנשים רבות מאוד, ודווקא, ובפרט, נשים שאינן דתיות ורחוק מזה, חוו וחווות הטרדות ונגיעות לסוגיהן במרחב הצפוף שבתוך האוטובוסים, ולכן, ההפרדה באה להגן גם עליהן. הטענה נכונה וצודקת, ולכן יש אולי מקום למקום מיוחד השמור רק לנשים. אלא שמקום זה הוא מקום של בחירה, וכל אחת תוכל לבחור אם לשבת שם או לא, ומי שמקופח ומודר כאן הם הגברים, וכאמור, המין החזק יכול להרשות לעצמו קיפוח מתקן. ובכל מקום בו מבקשים מכבדי הנשים הנכבדים להגן על זכויותיהן, יואילו ויציבו שלטים המבקשים מהגברים, לא מהנשים, לעבור למדרכה שממול. ולא שאני בעד אף אחת מההפרדות הללו, ובשום אופן לא הייתי מוותר על זכרון הנסיעה באוטובוס, ומבט בעיניים של הבחורה שיושבת מולי, וחיוך, והחלפת טלפונים לפני שיורדים.

אפליה מתקנת

ואולי

בשידורים החוזרים של לילות ערוץ 1, אין שום בעיה לראות הדלקת נרות חנוכה מתשל"משהו. בהדלקה, הפקה משותפת של מחלקת הדת ומחלקת המוסיקה, מברך ילד בקול צלול שבימינו היה מביא אותו לבית הספר למוסיקה, ועונה אחריו מקהלה, גברים ונשים בלבוש צנוע. ומיד אתה שואל, איפה הימים ששירת נשים היתה חלק מהתפריט הדתי מסורתי, ולאיזה מרחקים נסחפנו. ואותה ספק תהיה ספק נוסטלגיה מצרפת את שידורי הטלוויזיה בערבית, עם סמי וסוסו, ולאפשרויות שהיו אז בלתי מוגבלות, לכיבוש שהיה נאור ולערביי המחמד. כמה פשוט לראות במשקפיים האלה את תהפוכות הזמנים. את האריה הכובש הכל יכול שהפך לחתול. והתהייה הגדולה באמת היא האמנם הדברים השתנו עד כדי כך, או שרק הצגתם. ושמא גם אז הדברים לא היו כפי שהשתקפו בכלי התקשורת, ולא כל המדינה היתה קיבוץ, ולא כולם שרו את שירי הלהקות הצבאיות.

مع السلامة

אבינו שבשמים

צפון קוריאה, המדינה המטורפת, מראה שאפשר גם אחרת. מדינה יכולה להתנהל באופן שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים. הנפש הנאורה מזדעזעת לנוכח השידורים משם, המדווחים על לווית קים ג'ונג איל. כמו בסיבוב הקודם לפני עשור וחצי, שוב מת המנהיג, והתושבים בוכים מרה ומהללים את גדולתו לנוכח מצלמות הטלוויזיה. בין הדמעות הם מספרים בשבחו ובגדולתו של הכל יכול, הנותן לעם מטובו, מספק להם מזון וקורת גג, ברכה ותקווה וטעם לחיים, ואתה עומד פעור פה ומשתאה על האנשים האומללים והסומים הללו, כאילו לא חלפו ארבעת אלפים שנה מאז ימי הפרעונים המצווים על השמש לזרוח. אתה כל כך משתאה עד שאתה שוכח לרגע שגם אתה מוקף מילארדים כאלה, בכל מקום, שעסוקים בלהודות ולשבח ולקלס ולהלל את הריבון הכל יכול, הרופא חולים ומתיר אסורים, מוריד הגשם בעיתו, שהכל נהיה בדברו, ומרב הרגל הכל נשמע כל כך טבעי. אבל בסופו של דבר, אם לערוך השוואות, ההם צפון קוריאה לכל הפחות מדברים על מישהו אמיתי.

קים איל סונג וקים ג'ונג איל

שני דיקטטורים ברגע של נחת

וזאת סתם תמונה מלאת חן שפגשתי בחיפושי, מאצטדיון המכתש ברמת-גן