מסתבר שהאמת הלא נעימה על אסון השייטת מ-1997 היא שצילומי המזל"ט שהיה בשטח נקלטו ע"י חיזבאללה. מאד רצינו לחשוב ולדעת שמדובר במזל רע. אם אפשר, מזל רע של מטען שהתפוצץ בטעות, ואם לא, לכל הפחות, מזל רע של מארב אקראי שהיה במקום. כי מזל רע אי אפשר לקחת בחשבון ואי אפשר להתגונן בפניו. לאורך זמן, כמו שיודע כל מטבע, המזל בוחר בכל פעם בצד אחר. פעולה מוצלחת היא תוצאה של תכנון ובצוע, של הכנות ואימונים, וגם אם המזל פעל כנגדנו, לא נגרע דבר מהאמונה בכשרון וביכולת שלנו.
אולם כשמדובר בפעולה מתוכננת ומאורגנת, אשר במקרה הזה הביאה לתוצאה קשה כל כך, הצלחה של האויב פירושה כשלון שלנו. זאת תוצאה שקשה להתמודד איתה. אולם כאן לא מסתיימת הבעייה. היא מתחילה. כי אמנם המזל, כשהוא נגדך, הוא הגורם שהכי קשה לעמוד מולו, אך גם האויב לפעמים הוא לא קל, וגם אם חושבים על כל האפשרויות, לפעמים טועים, ויש עוד אפשרות אחת, ואף אחד, אם איננו אידיוט, הוא לא מושלם. גם כשלון, צריך לקבל, ולהפנים ובעיקר ללמוד ממנו כל מה שאפשר. לצורך זה מתקיימות חקירות ותחקירים, וקמות ועדות וצוותי חקירה ובדיקה בראשות שופטים ואלופים. כדי ללמוד היטב ולהבין את כל פרטי הכשלון ולהמנע ממנו בעתיד.
כמו מלאכתו של היועץ, שאינו נושא באחריות, קלה מלאכתו של החוקר מזו של המתכנן והמבצע. הוא אלוף חכמת הבדיעבד. יש לו את כל הזמן שבעולם. הוא יכול לחפש ולחטט שוב ושוב. ובעיקר, הוא רואה בדיוק את נקודת הכשלון, במרכז הבמה, את זאת שחמקה מעיניו העמוסות מדי של המתכנן, שהרי אלמלא הכשלון לא היתה חקירה, וכגודל הכשלון גודל החקירה. החוקר הוא זה שיכול להצביע על הדרך לתיקון, אבל כשלונו של החוקר מוליד את הכשלון המבצעי הבא.
כך בדיוק טבעה ספינת הדגל של חיל הים במלחמת לבנון השניה. הספינה המשוכללת והמתקדמת ביותר, המצוידת במערכות ההתקפה וההגנה היעילות בעולם, שאי אפשר לפגוע בה והיא חסינה ועמידה כמו הטיטאניק, הוטבעה ע"י טיל לא גדול, כמו שארע למשחתת אילת, ארבעים שנה קודם לכן. נכון, "חנית" לא באמת טבעה. היא רק נפגעה והצליחה לחזור לנמל. עניין של מזל גדול, עוד מטר לכאן או לכאן. אבל כבר אמרנו שהמזל אמנם קובע מי ישפל ומי ירום, מי למוות ומי לחיים, אלא שהוא אינו יכול לשנות בדיעבד את טיב הפעולה והביצוע. המזל לבדו הציל את הספינה מכשלון גדול. המערכות המשוכללות שהיו על סיפונה לא הופעלו. לא נתנה פקודה להפעיל אותן. מדוע? רק משום שלא ידענו ולא שיערנו כי לחיזבאללה יש את היכולת.
ומסתבר שזאת בדיוק הייתה מהות הכשלון באסון השייטת, עשור קודם לכן, וחמור מכך, כשלון החקירה שלאחר האסון. עד היום, כאשר הסוד נחשף ע"י נסראללה עצמו, נשללה האפשרות כי חיזבאללה קלט את צילומי המזל"ט רק משום שלא שיערנו כי יש בידיו את היכולת. עד שדיבר נסראללה, נדחתה ההכרה שיש בידי החיזבאללה את האמצעים והיכולת. העוורון של החקירה מדאיג הרבה יותר מזה של התכנון.
והרי זאת בדיוק הקונספציה, אותה חיה קטלנית שהרגה בנו במלחמה ההיא. קבעון תפישתי שכולם נפלו בשביו. אני יודע הכל. לכן, מה שאינני יודע עליו אינו קיים. אם אין מידע על יכולת כזאת או אחרת, הרי שהיא איננה קיימת ואינה נלקחת בחשבון. גם לא לאחר מעשה. אם לא לומדים דבר, לשם מה לחקור?
אחת היא מורשת רבין. נרצח. נורה למוות בידי מתנגד פוליטי מבני עמו שראה בו בוגד. אחיו למורשת – גנדי, לינקולן, סאדאת.
בבוקר שלאחר הרצח, צהלו רבים, עד שהשתיקו אותם הבושה והפחד. מאז, בכל שנה, בהיסוס הולך וקטן, מתרבים הקולות, נגד "פסטיבל רבין", בעד שחרור הרוצח*. "אין שום יחוד ברצח הזה. למה לא עושים כזה פסטיבל לכל נרצח?" רבים מאלה, צמים בצם גדליהו, שנרצח לפני אלפיים וחמש מאות שנה.
הגשר בין אלה שראש ממשלתם נרצח ברביעי בנובמבר 1995 ובין אלה שראש ממשלתם נפטר בי"ב חשוון תשס"ו יקום כשיוכרז צם יצחק. צם לזכר המעשה הנורא וחסר התקדים** של רצח המנהיג הנבחר ע"י קיצונים מסיתים ומוסתים, שיחול בכל שנה בי"ב בחשוון.
עד אז, אני קורא לכל מי שמרגיש שהרצח כוון גם כנגדו, לקיים את תענית רבין, שתחול בד' נובמבר, מבוקר עד לילה.
* שבאותה נשימה, הוא גם בכלל לא הרוצח והכל קונפירציה של השב"כ.
** הבטוי "חסר תקדים" עובד רק פעם אחת, וכעת, לאחר התקדים, כבר פג תקפו, וכבר יש תקדים.
מכאן, שלושים ושלושה חברים, וכאן, לבד, לבד, מוקף שונאים. מכאן, תמונות וקולות דרך צינור של חיים, וכאן, שקט, נתק, בדידות ובידוד. מכאן, הנשימה נעצרת עם בספירה לאחור, וכאן, עצירת נשימה, אבל סופרים רק קדימה. מכאן, 69 ימים של תקווה, וכאן, יאוש של אלף וחמש מאות ימים, וממשיכים לספור. מכאן, צהלת נצחון, התרוממות נצחון הרוח, וכאן, עוד מפח נפש. כמו קהל שצפה באותו המשחק, ובצאתו מחציתו צוהלת והשניה מתאבלת. ושם וכאן, טובי החופרים מרקיעים לשיאים חדשים.
הים חלק, מלוטש כמו אגם שמן תכול, עד שנוגעת בו רוח. חלקת המים מאפשרת לראות רוח. במקום שנוגעת רוח מועם הברק החלק ומתחספס. קמטים קלים על פני המים, לא צביטה של גל, רק קווים משורטטים, צבע בהיר, יוצרים רשת אלכסונית. כמו פניו של מי שהתחיל להזדקן, והקמטים עוד לא נחרשו, והמתח כבר אינו מתוח, ועודף קל של עור מצייר קווים דקיקים, פרושים כרשת עדינה, אלכסונים אלכסונים.
האוויר רחוץ, מצייר אופק חד שנחתך בסכין, מפריד שמיים ומים. הרחק הרחק, בתי העיר, קירות לבנים, מגדלים וחלונות, עוטים בהירות. מראה שלא היה נראה. כמו סוד נגלה, כמו דבר חדש שנפתח. כמו מי שיום אחד הרכיב משקפיים וכל פרטי הפרטים שלא ידע קוראים לו. וילון קטרקט שהוסר פותח דף חדש אל העולם.
ריבונו של עולם. הדימויים מתבלים. דימויים של זקנה וגוף כושל. בשר נופל. הכל מתדלדל. המבוגרות נדמו לצעירות. הצעירות עודן יפות. הנצח קרוב מתמיד.
הפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים נחשפו רק עתה אך אין בהם כדי לחדש דבר. כמעט כל מי שחווה את ששת הימים צעד בתוך אותה דרך סלולה שהוליכה ליום הכיפורים ונפל לתוך אותה מלכודת כואבת. עצם השותפות, אפילו כתלמיד שלא השתתף ולא הבין ולא היה מחובר כלל לארועי הלחימה, חשף את השבר ואת האכזבה העמוקה. הפרוטוקלים, כמו דו"ח אגרנט, כמו התמיכה העממית בתנועות המחאה שבסופה של דבר הביאה להחלפת, ואפשר לומר הפלת השלטון, כולם רק חשפו פרטים ונתנו פומבי למה שהיה ברור לכל אחד. האלים הכזיבו. האימפריה קרסה.
בכל זאת, כצפוי, הוליכו הפרסומים לדיון ציבורי מחודש, ונתנו הזדמנות נוספת למי שהיה וידע להשמיע את דברו ואת דעתו, ודווקא כאן נתקלתי בדברים מעניינים. דיין מתואר בעיקר כדובר אמת שאינו מנסה ליפות את דעתו, בפרט לא בפורום של ההנהגה. הוא אף מצוטט, לאחר שנודע לו כי גולדה המומה מדבריו, כאומר: "גולדה היא ראש הממשלה שלי, ואני שר הבטחון שלה. אם אסתיר מפניה משהו שאני רואה, לא אוכל להמשיך ולשרת תחתחיה אפילו דקה אחת."
הדבר החשוב ביותר שקראתי הוא דבריו של מרדכי בראון שהיה ראש לשכתו: "הוא היחיד שאמר לציבור את האמת. דדו אמר: 'נשבור להם את העצמות' ואילו דיין אמר: 'תשכחו מזה, הפסדנו את המלחמה הזו גם אם ננצח בה'." זאת ראיה והבנה חשובה מעין כמותה.
באופן תמוה, מלחמה אחר מלחמה (ולא חסרות, תודה לאל), מתעורר ויכוח מי ניצח, אנחנו או הם. הנה תשובה אפשרית – ניצחנו במלחמות שבעקבותיהן לא הוקמו ועדות חקירה על התנהלות הצבא (ואני לא נכנס לשאלה מה קורה בעקבות הנצחון, בטווח הקצר ובטווח הארוך, בתמונה הגדולה ולא זאת הצבאית, משום שאז יסתבר שדווקא במלחמת ששת הימים, בה הושג הנצחון הצבאי הגדול ביותר, נגרם לנו הנזק הגדול ביותר). לפיכך, אפשר לומר שנצחנו במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה בגדה המערבית. זהו.
שימו לב לדבריו החכמים של דיין - הפסדנו את המלחמה הזו גם אם ננצח בה. כי הנצחון של החזק יותר, הכובש ושולט בשטח הוא רק לכאורה. הנצחון הצבאי איננו אבסולוטי אלא יחסי (למעט נצחון מוחלט בהחלט, הכובש ומשמיד הכל, עד הפרור האחרון, ולכל הפחות משיג כניעה מפורשת ומוחלטת, כמו הנצחון על יפן וגרמניה במלחמת העולם השניה, או מלחמות הכיבוש של יהושע). כאשר מלחמה נעצרת במקום בו לכאורה יכלה להמשיך, הניצחון הוא פונקציה של היעדים והציפיות, לא של ההישגים והאבידות. גם אם ליתר ביטחון מטשטשים את מטרות המלחמה, וגם אם מסבירים לאחר מעשה שהציפיות לא היו מעשיות. כל מלחמה שנכנסנו אליה הייתה מלוויה בציפיות, וכנגדן הציפיות של הצד השני. אחד הנזקים לדורות של מלחמת ששת הימים הוא העלאת הציפיות לרף גבוה מאד, בלתי ניתן לשחזור. בכל המלחמות שבאו מאז, פרט למלחמת לבנון הראשונה, סרבו הערבים למלא את תפקידם ממלחמת ששת הימים ובכך הכשילו את הציפיות. משמעותן של ציפיות גבוהות מדי הוא כשלון. הציפיות ברורות לציבור הן אם הממשלה מפרטת אותן ובין אם היא מטשטשת. ולכן הציבור יודע שאנחנו מפסידים שוב ושוב, גם אם אנחנו מנצחים.
במלחמת עזה (עופרת יצוקה), הציפיות היו מיגור שלטון החמאס, שבירתו וכניעתו, הפסקת ירי הקסאמים, השגת הרתעה שתמנע ירי בעתיד, ניטרול מאגרי הנשק ברצועה ופוטנציאל הנזק שלהם ושחרור גלעד שליט. אילו הושגה מטרה אחת מכל אלה, אפשר היה להכריז על ניצחון.
גם במלחמת לבנון השניה, מרגע שנפתחה הלחימה, הציפיות היו קריסתו של חיזבאללה וחזרתה של לבנון לתחום השקט התעשייתי, סילוק אחיזתו ושליטתו של חיזבאלה בדרום, הפסקת ירי הטילים והרקטות, השגת הרתעה שתמנע ירי בעתיד, ניטרול מאגרי הנשק ופטנציאל הנזק שלהם והחזרתם של החיילים החטופים. אילו הושגה מטרה אחת מכל אלה, אפשר היה להכריז על נצחון.
במלחמת יום הכיפורים הציפיה היתה 'לשבור להם את העצמות', להכות בהם מכה מהירה ואלגנטית ולהזכיר להם מה קרה ב-1967. דיין הבין ביום השני שכל זה לא יקרה, ולכן, גם אם ננצח – הפסדנו.
ועוד שתי הערות בעקבות הדיון המחודש בדיין. לאחר מלחמת ששת הימים נתפסה החזקת השטחים, ובעיקר חצי האי סיני, כחיץ, מרחב הגנה גדול המשתרע בין קווי האויב למדינה ותושביה. לאחר פתיחת המלחמה ותוצאותיה, ביקש דיין להתבסס מחדש בקו המעברים. בכך בא לממש את אותה דוקטרינה של שטח חיץ. הצעתו נדחתה וצה"ל יצא למתקפת נגד גדולה.
דיין טעה כשהעריך בטעות שהמצרים והסורים רוצים להמשיך ולהתקדם ולכבוש את מדינת ישראל כולה. בדיעבד הסתבר שזאת כלל לא היתה כוונתם. סאדאת רצה לשבור את הקיפאון מתוך כוונה להחזיר את סיני לידיו. אלא שגם מה שסאדאת רצה וידע לא ממש קובע. מסתבר שבששת הימים ישראל לא רצתה ולא תכננה להגיע לתעלה, ולא להלחם בירדן, ולא לכבוש את רמת הגולן. הכל קרה, מתוך סערת הקרב ומתוך ניצול ההזדמנויות והמשך המומנטום. יש פיתויים שאי אפשר לעמוד בהם, ולא משנה מה היתה הכוונה המקורית, בעיקר אם אתה משתכר מכוחך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
