כל הדברים גדולים כקטנים

Google Earth

במוסף של ידיעות אחרונות תיעוד מדוייק של הנסיעה האחרונה של אוטובוס הצוערים, כפי שעולה מהרישום בקופסא השחורה שלו. בכתבה, על עמוד כפול, נראה מסלול הנסיעה, מועלה על גבי צילום אווירי, כזה שכולם מכירים מ-Google Earth . הכביש עובר בין גבעות מיוערות המזכירות את הג'ונגלים ביערות הגשם בדרום אמריקה. סבך אינסופי של כרוביות ירוקות וגדולות. התמונה אינה מעודכנת. חזרתי לנסוע בכביש הזה. אין שם אף כרובית ירוקה. בכל המרחב שבתמונה רק גבעות שחורות וקרחות וכמה גזעים מפוחמים.

ועדת חקירה

מהמעט מאד שאני יודע, הסיפור נראה לי פשוט למדי, ככל שהוא מצמרר.

נסיעה איטית מכביש 4 לכלא דמון אורכת לכל היותר 15 דקות. בעת שהאוטובוס ושאר הרכבים עלו לכביש, השריפה, שהחלה בעוספייה, כבר התפשטה עד כדי כך  והייתה מאיימת עד כדי כך שהחליטו לפנות את כלא דמון (מה שאומר שהיו אנשים שעסקו בלחשוב על הסכנות ולהחליט מה לעשות), ואף הספיקו להזעיק ולארגן לשם כך תגבורת ממרכז הארץ. השריפה אם כן השתוללה מזה מספר שעות. מזג האוויר והרוחות היו ידועים. מטוסי הכבוי כבר היו באוויר ויכלו לספק תמונה עדכנית על המצב. איש כבוי מנוסה בשריפות יער שמכיר את הנתונים בשטח צריך לדעת מה הסיכונים ומתי מותר להכניס רכב לכביש ומתי אסור. לשם כך אין צורך בשום תקציבים, רכבים חדשים וציוד משוכלל. רק הערכת מצב המתבססת על הנתונים ועל הנסיון. פשוט מאד אף אחד לא חשב את המחשבה הנכונה ברגע הנכון.

אין צורך בשום ועדת חקירה. היא לא תשנה דבר ורק תפנה את האצבע לאותו קצין כבאות שהיה צריך לקבל את ההחלטה, שהוא אמנם ש.ג. אשם, בדיוק כמו הילד האומלל מעוספיה שאולי הצית את הגפרור אבל המעצר והטראראם באים רק מהצורך העמוק למצוא ולהצביע על האשמים כדי לשפר את ההרגשה.  תגובת יתר היא תמיד דרך טובה לפצות על תחושת כשלון. אז או.קי. - יש לנו שני אשמים, הילד שהדליק והקצין ששכח, ובלעדיהם הכל היה נגמר אחרת. לא צריך ועדת חקירה.

לאחר הכתיבה אני קורא שאולי כבר היה מחסום בכביש, והמחסום אולי נפתח כדי לאפשר מעבר לאוטובוס של כוחות הבטחון, מה שהופך את האסון עוד יותר לאשמת ש.ג. ואין מה להגיד.

חומר למחשבה

נתקלתי במספר תגובות קשות לשיר על הגשם שאחר לבוא ולנגיעה שלו בשואה. אני רוצה להציע כאן כמה נקודות למחשבה על שיח ועל גבולות.

הדמוי של אודים מוצלים הוא מוטיב מעולם השרפות שאומץ על ידי השיח על השואה. עד כדי כך, שכאשר בדיון על שריפת יער, מאוזכר אותו הבטוי, הוא הופך בהפוך על הפוך לשימוש בלתי לגיטימי באזכור השואה.

ביומה השני של השריפה פורסמו דיווחים כי עד כה נשרפו 35,000 דונם, ו-4 מליון עצים עלו באש. בשוך הלהבות כבר דובר על 50,000 דונם אך שוב לא אוזכר מספר העצים. האם יתכן שזה משום שאף אחד לא העז לנקוב במספר של ששה מליון?

כוננות

במלחמת לבנון השניה הועמדו אנשי רפואה בכוננות גם כששהו בביתם. עם סיום המלחמה, הוחלט שלא לשלם עבור שעות הכוננות, שכן הכוננים רק ישבו בבית ולא עבדו. הצורך לשלם, והרבה, עבור שום דבר, שום תמורה, כואב לכיס ומכתיב לעיתים קרובת את מהלך האירועים וההחלטות. ממש כמו שאני משלם כבר שנים רבות עבור ביטוח חיים, ובאופן מתסכל למדי, עד היום זהו כסף מבוזבז. ההחלטה להקצות משאבים לאמצעים שאולי אין בהם צורך היא קשה ושמורה לעשירים או לאחרים. כך מדינות כמו שוויץ משקיעות תקציבי עתק בבניית מקלטים אטומיים. כך במדינה שלנו מחייבים כל אזרח הבונה בית חדש להוסיף, על חשבונו, בעלות גבוהה מאד, פלוס מע"מ, ממ"ד חסין הדף, פצצות וגזים. כאשר נדרשת המדינה לממן בעצמה, היא מרגישה ענייה, מחווירה וקרובה לעלפון. שאלו למשל את ילדי הדרום שהמדינה אינה ממנת את מיגון מוסדות החינוך שלהם. או את הכבאים.

הגשם בא כמו הצבא

האמריקאי לבוכנוואלד

משקה את היער בחגיגיות מצוחצחת

מבשר בנחת "זה נגמר" דו-משמעי

מקושט כוכבים לבנים

ביד עוטה כפפה

מושיט מימיה של חסד

לאוד מוצל מאש, מצדיע

לשלדי עצים שותקים

דורך על ערימות רמץ חם עדיין

שהיה פעם גאווה

מפזם לעצמו שירי נצחון

בתא הטייס

הפוסט שלא הספקתי לכתוב

שנת הלימודים התחילה והקיץ נגמר. קצת מצער להפרד מהבטלה הקיצית. קצת מוקדם להפרד מהים בבוקר זה או אחר. הנחמה הראשונה היא הדרך. שלוש פעמים בשבוע אל האוניברסיטה בכביש היפה בארץ. כביש שחור וצר, מתפתל על צלע הר, קיר ירוק מימינך, תהום ירוק משמאלך. מעבר לה מביט עוד הר. ההפתעה הראשונית, וההנאה שאחריה – למרות היובש, הכרמל ירוק כמו תמיד. למרות הבצורת, קירות של יער עד, כמו נס פך שמן שלא כלה. הפיתולים החדים מעל ערוצו העמוק של נחל אורן מזכירים את הכבישים באינסוף מרדפים מהסרטים, מעל למפרץ איטלקי. אני מדמיין את הים ממלא את הערוץ, מעין פיורד מופלא, עמוק, מתפתל, שהיער נוגע בו והכביש מופתע פיתול אחר פיתול. כך בכל בוקר והעין אינה שבעה.

נגטיב

הלב מלא זכרונות ירוקים. כל פינה, כל זויית צילום שאני רואה בטלויזיה, מוכרת לי כמו פנים. אין פינה וזוית שלא ראיתי. כמו בחשיפה איטית לאור, אט אט הירוק בלב הופך שחור. עכשיו בלב יש שתי תמונות. בחוץ רק אחת.

גם אני שונא את אלי ישי

מנהיג ש"ס, על כל מה שהיא מביאה ומייצגת. שר-פנים רשע, מתעמר בזרים ובילדיהם, מתנשא, כוחני, לא נעים. הנה נתפס השר הממונה עם המכנסיים למטה. הוא האחראי המיניסטריאלי לשריפות, ומכל עבר כבר עולה ריח ההדחה. בינינו, בכנות, אין במדינה אף אחד שאילו היה שר-הפנים בשבוע הזה היה מצליח להציל את הכרמל.

ביבי בצילום מהצד

על ההחלטה לפנות לכל העולם בבקשת עזרה עוד ביום הראשון מגיעי לביבי קרדיט גדול. יש מי שקונה את עולמו בשריפה אחת. ההחלטה הזאת אינה החלטה אוטומטית ומתבקשת. היא החלטה של מחשבה מחוץ לקופסא, של יוזמה ואומץ. חבל שהצלמים הצמודים שלו קצת נסחפו. כשיכינו את תשדירי הבחירות לא יהיה צורף בשום עריכה.

ברק

אינני יודע אם מתוך חולשה או חכמה, אהוד ברק לא נראה ולא נשמע.

סיבת המוות

סיבת המוות המדוייקת של איש בן מאה אינה חשובה. אם לא זאת, אז אחרת. הכרמל נשרף כי הוא הר עצום של דלק. מי שראה פעם כיצד נדלקות מחטים יבשות של אורן. מי שראה איך היובש הגיע לשיאו, אחרי חמש שנות בצורת, אחרי קיץ שנמשך כמעט שנה, אחרי שבועות של רוחות חמות ויבשות, מי שראה מקרוב את השיחים הצהובים והפריכים מבִין שיערות הכרמל היו הר של דלק, שדי בגפרור אחד, סיגריה, גחל בודד, כדי להבעיר הכל. אם לא זה אז אחר. היחיד שיכול לשנות את המצב הזה הוא הגשם, שהגיע, אם הגיע, שבוע אחד מאוחר מדי. השריפה הייתה בלתי נמנעת כמעט כמו מותו של איש  בן מאה.

מי שמנהל את העניינים היא הרוח. הרוח מזרחית שנשבה כל הימים ליבתה והסיעה, ליבתה והסיעה. אני לא בטוח אם רוח קרה ולחה היתה רחמנית יותר, אבל זאת מכל מקום היתה חמה ויבשה. ומתמידה. עיקשת. לנוכח הרוח, שום אלף כבאים ואף עשרים מטוסים לא הצליחו לכבות. לכל היותר לעכב את חזית האש. גם הרוח, בלעגה, נרגעה בשעות האור, נתנה למטוסים לשחק לפניה, וחזרה בלילות. האש נכנעה רק כששכחה הרוח.

הגשם המובטח אכן הגיע. גשם מועט. זניח. מילימטר אחד. מילימטר של גשם, על שטח של חמישים אלף דונם מביא פי 6 מים ממה שהטילו כל המטוסים בכל הגיחות בכל מהלך השריפה.

האם להודות למזל או לאלוהים על שהרוח שכחה והגשם הגיע? נכון יותר לקלל את המזל הרע, שאפשר לרוח להשתולל שלושה ימים באין מפריע – חמסין משוגע בחודש דצמבר. אילו הקדים הגשם בשבוע, הכרמל לא היה נשרף.

מלחמה

צופה ללא הרף. מרותק. משותק. שידורי טלוויזיה בבית, אש ועשן ומטוסים לעשרות מחוצה לו. מלחמה ממש, שידור חי, חי, ואנחנו מפסידים. נסוגים ומאבדים קו אחר קו. מביטים בשמחה בחילות הפרשים ובתגבורת שהגיעה, יוצאת גלים גלים אל החזית, ואנחנו מפסידים. נסוגים ומאבדים קו אחר קו. תחושה משונה, לצפות מהבית במחזה שמצולם ומשודר בכל העולם. הפסקת אש, והכל כבר שרוף. עכשיו חוזרים מהמלחמה ונשארת ריקנות. כבר אין מטוסים צהובים מעל הבית.

פתחון פה

בכל פעם מחדש, מטוס ממלא את הפריים, והשדרן, בשידור חי, מתחיל לתאר מה קורה, ונעצר שניה אחת לפני שיאמר "המטוס מטיל את מימיו".

בשולי החדשות

רק היום מתחילים לדווח על ידיעות שאינן קשורות לשריפה בכרמל. עכשיו שמעתי בחדשות – ראש ממשלת לבנון פנה לירדן ולטורקיה בבקשת עזרה במלחמה בעשרות הדלקות המשתוללות בלבנון.

קטנים וחכמים

 האיש עם החסכמים הגיע. באמת, כמו שהבחורה מהממשלה אמרה בטלויזיה. בחור נחמד דפק בדלת (ובגלל החושך לא שם לב לשלט שמזהיר מהכלבים - אלוהים שומר על התמימים), והביא שלושה חסכמים קטנים. הממשלה משקיעה כדי לחסוך ולהקטין את צריכת המים. עכשיו יותר קל להשתכנע בנחיצות של מחירי המים הגבוהים. אבל יש לי שאלה. למה שוב מתעסקים עם הקטנים? הרי כל חקלאי ממוצע צורך פי אלף ממני. למה לא מחלקים חסכמים לחקלאות? כאלה גדולים, 12 צול. אתם יודעים כמה מים אפשר היה לחסוך?

לחיי השודדים

 המצב הנורא שבגלל שביתת הפרקליטים לא מובאים למעצר שודדים ואנסים הוא בעייה שאני מתקשה להבין. אני מבין שבלי סוהרים אי אפשר להחזיק פושעים בכלא ובלי שוטרים אי אפשר לתפוס אותם ואפילו השופטים נחוצים כדי להחליט. אבל אני מתקשה להבין מדוע אי אפשר לעצור אנס אם אין פרקליט. זה נשמע כמו טקס קדום או קמע שלא עושים דבר בלעדיו למרות שהוא מיותר. כמו שחייבים אישור חתום מרופא כדי למות. כמו גבר ואשה שללא ברכת הרב אינם יכולים לשכב זו עם זה.

דירה להשכיר

 סקר חדש מגלה כי 50% מהיהודים במדינה אינם רוצים שכן ערבי. מצד שני 80% מהערבים אינם מוכנים לגור בשכנות להומוסקסואל. כדי לצאת בסדר אני יכול להציע לאחי היהודים להכריז כי אינם מוכנים לגור בשכנות עם מי שלא מוכן לגור ליד הומוסקסואל. מי שרוצה לצאת ממש ממש בסדר, יכריז כי אינו מוכן לגור ליד מי שפוסל אחרים מלהיות שכניו, מכל סיבה שהיא. הדיון מעניין, כי מנסים לשפוט באמות מידה ליבראליות חברה שהיא לא ליבראלית, בלשון המעטה. וגם לליבראל שמורה הזכות לאהוב או לא לאהוב את שכניו. גרתי פעם בבית משותף ויש הרבה סוגי שכנים לא נעימים. לא רוצה שכנים עם המון ילדים (הנה כך אפשר באבחה אחת להפטר גם מהערבים וגם מהחרדים ומבלי להגיד אף מילה רעה). אני שונא שכנים מרעישים. וגם כאלה שמתלוננים על הרעש. שונא בעלי כלבים שנובחים ומחרבנים בחצר ומפחידים ילדים, ואת אלה שלא נותנים לחיות לחיות. את אלה שמטגנים ועושים על האש, אלה שמבזבזים מים בחצר, אלה שהורסים לי את הגינה, אלה שחושבים את עצמם, אלה שצועקים במרפסת ואלה שצועקים בבית. באופן אישי, אני לא כל כך אוהב אנשים, ואם בנוסף הם השכנים שלי, אני ממש מתעב אותם, בלי הבדל דת, גזע ומין. בעצם, את השכנה החתיכה אני אוהב.

מזג אוויר נפלא עם נקיפות מצפון

 מזג האוויר הנוכחי מזכיר לי עוגת שוקולד 70% קקאו,  עם הרבה ביצים והמון חמאה, וערמה ענקית של קצפת מלמעלה. או סטייק צלוי עסיסי נוטף שומן ליד צלחת עמוסה צ'יפס טרי ופריך. הוא פשוט מענג בצורה נפלאה. חום מלטף של 28 מעלות. אוויר יבש, בלי הלחות הגועלית של הקיץ. רוח חרישית. שמש דצמבר נמוכה, מלטפת אך לא שורפת. חוף וים שקט וריק מאדם וקרירות נעימה שמשתלבת מצוין עם חם היום. פשוט ללקק את האצבעות. הבעיה היחידה היא המצפון. אני יודע שזה לא טוב ולא בריא, ואנו זקוקים לעננים וגשם וסופות חורפיות ואם נמשיך לזלול ימים חמים כאלה הכל יתייבש ויפול, ואסור להמשיך עם זה, וממש ממש לא בסדר ליהנות. אבל זה כל כך טעים.