כל הדברים גדולים כקטנים

משיצאתי לדרך ידעתי שאני חייב להצטייד בפנקס, למען הרשימות והמחשבות. בטרמינל אני קונה פנקס קטן במחיר של שדה תעופה, שזה דרגה אחת מעל מחירי בית מרקחת. בכלל, יש דבר מוזר בחנויות של שדה התעופה. היכל הדיוטי פרי אמור לאפשר לך פטור ממס יקר ומעניק הזדמנות לקניה זולה. זולה??? הימים בהם אלה שזכו לטוס  לחו"ל כונו "חוג הסילון" כבר חלפו. העשירים שהרשו לעצמם לטוס נדדו אל המחלקה הראשונה, ופשוטי העם כבר אינם מפליגים על סיפון האניה ועברו מזמן למחלקת התיירים. אבל החנויות והמוצרים בשדה נותרו ללא שנוי - מחלקה ראשונה בלבד. וויסקי משובח, קוויאר וסיגר. צמיד יהלומים מעוצב, שעון רולקס וחליפות ארמאני. נראה לכם? כמו המפרסם הרוכש עמוד כפול בעיתון הארץ ומפרסם את הדגם החדש של קדילאק. עיתון לאנשים שמה הם חושבים? אוי, יש קדילאק במבצע, 20 תשלומים. אז מי שרוצה לקנות בחנות הדיוטי פרי – שיבושם לו (אני דווקא קניתי).

א-פרופו בושם, הנה צועדת אשה (ולעיתים גם גבר, בסדר) והיא מדיפה ריח בושם עז שרודף אחריה, ורדף אחריך, וחודר לנחיריך ולפרטיותך ואין דרך להתחמק – האם אין כאן סוג של אלימות? ריח בכפיה. 

בשדה התעופה כל הנשים הופכות לנסיכות יפהפיות. לא רק הדיילות החולפות על פניך בעקבים טופפים. כל הבחורות כולן (כמעט). אלה המהודרות, הנראות כאילו יצאו הרגע מדפיו של מגזין אופנה, ואלה הזרוקות שחזרו מחופשה אך עדיין לא לגמרי, עדיין לפני השיבה לתלם. שזופות, עוטות גופיה צבעונית דקיקה וזוג נעלי אצבע מינימליסטיות. האם הטרמינל מייצר זוהר נשי שכזה? או שככה זה תמיד בעיר הגדולה, ורק אני, כפרי שכמותי, לא ידעתי.

השרוול הארוך מוביל אותך למטוס ולמסדרון שבין המושבים. תחילה אתה עובר בין מושבי המחלקה הראשונה או העסקית, וואטאבר. כמו בזובור מסורתי אתה מובל בין שתי שורות של כורסאות עור מרווחות, ולבסוף נפלט למחלקת התיירים. שלא תשכח לקנא.

אתה מגיע למושבך ומגלה שיש יתרון גדול בלהיות איש קטן (לא אני. אני באמצע). המרחב צפוף ומוגבל כמו בתא הטייס של מטוס קרב מיושן. הכל מדוד ומדויק כמו בענוי סיני. הערכה קצרה מגלה שאין שום אפשרות לסקס בשחקים. לא במחלקת התיירים. אם אני רוצה להתכסות בשמיכה עלי לערוך טקס מסורתי מיוחד. תחילה להניח את הסימניה במקום הנכון בספר, ואת הספר להניח בתא הקטן שמלפנים. אז יש להרים ולקפל את המגש, ורק אז ניתן לקחת את השמיכה ולכסות את רגליך. אחר כך אותו הטקס בכוון ההפוך. הבעיה שהטקס הזה חוזר על עצמו די הרבה פעמים. מסיבה שאינה ברורה, האוויר בתא הנוסעים מאד חם. וקר. ושוב חם. וקר, כמו ברז במקלחת ישנה שלא מצליח למצוא את הטמפרטורה הנכונה והמדויקת.

לאחר המתנה ממושכת יוצאים לדרך. המטוס מסיע לנקודת ההמראה בקצה המסלול. הנסיעה ממושכת כמעט כמו הטיסה כולה. פעם קבעתי פגישה עם ציפור אחת ביער. חיכיתי וחיכיתי וכמעט שעתיים חלפו עד שהציפור הגיעה. לשאלתי ענתה שהיה יום כל כך יפה שהחליטה לבוא ברגל. המטוס המסיע הוא תמיד ציפור של יום יפה.

סוף סוף מגיעה שעתו של דוחה הסיפוקים. את כל אי הנוחות אני ממיר בחדוות ההמראה. שחרור הבלמים, המנועים רועמים והמטוס דוהר על פני המסלול מצמיד בכח את גבך אל המשענת. ואז הנס - אנחנו באוויר.

תחילה סרטי הבטיחות. אלה אמורים להיות מרגיעים או מפחידים? ישנם כאלה הצופים בהם באדיקות ומשננים את מיקומם של כל הפתחים ואת נוהלי החירום. אם הבטיחות כל כל חשובה למה אין במטוס כריות אוויר. צריך לשים כריות אוויר. הרבה כריות אוויר. כל התרגול הזה נראה דמיוני ומיותר. כסת"ח של חברות התעופה. כשמטוס נופל הוא נופל וזהו. מתי שמעתם על מטוס שנוחת על המים והנוסעים לובשים את אפודי ההצלה ויוצאים החוצה בשלום? מה? לפני שבועיים? באמת? טוב, אז נצפה בסרט. דווקא מעניין. באל-על, בחרו בהרכב של ילד אבא.  

באותה הזדמנות אפשר לצפות בסרטי הפתיחה. מנה ראשונה. באל-על יש אחלה סרטי טבע של ישראל. אמרתי לעצמי שאני חייב לבקר שם. בשאר הזמן הצג אצלי פתוח על הערוץ הגיאוגרפי. זה שמראה את מסלול הטיסה, ומציג פרטים כמו מהירות, זמן ליעד, טמפרטורה וגובה. מי שרוצה יכול לפתור בעיות מילוליות בחשבון כולל המרה בין יחידות. החלק המעניין הוא השיעור בגיאוגרפיה. המטוס בדרך לסין עובר במקומות נידחים עם ניחוח של אגדות עמים. שמות כמו סימפרופול ואלמה אטה מוצגים על המפה בפונט זר ומוזר שמזכיר סידור תפילה ישן. מעניק תחושת קסם כמו ברדיו AM הישן בבית הורי עם המחוג המטייל על פני ארצות וערים רחוקות, מביא צלילים עמומים ומלאי מסתורין.

עם הזמן מנסים כולם להרדם במקום מושבם. חוץ מהתינוקות. בטיסה, אף אחד לא אוהב תינוקות. אפילו לא האמא שלהם. זאת אגב הסיבה שאת החלונות במטוס אי אפשר לפתוח בשום אופן.

נחיתה. התארגנות. בחברת אותם פרצופים כבר מוכרים עומדים בתור לביקורת הדרכונים. אחר כך בוחנים את אלת המזל בהמתנה למזוודה שתיפלט. מי ראשון ומי אחרון. ומי אומלל. גם חיכה עד אחרוני האחרונים ועוד קצת, גם התייאש, וגם לא קיבל את המזוודה.

ואז היציאה הגדולה אל אולם הנכנסים. אלף עיניים צופות בך. כך מרגיש כוכב רוק העולה אל הבמה. אתה עומד מול הקהל ומצפה בכל רגע לשאגות שמחה ותשואות סוערות. זה לא קורה. אתה הולך משם.

עם ההרגל לרשום לעצמי מבזקי מחשבות ורעיונות, הולך הפנקס ומתמלא בשטויות בכל מהלך הטיסה. אחר כך, במשך עשרה ימי שהיה של עבודה אינטנסיבית אני בניתוק תרבותי מעצמי. אף מילה. אף בדל מחשבה. כמו פועל כפיה – לעבוד, לאכול ולישון. זאת ההוייה כולה. רק בסיום, שוב בשדה התעופה ושוב שבות ונרשמות מילים. מרגע שנפתח השער שוב לא נסגר והמילים שבות ונשפכות ללא הכרה.

יצור גמיש הוא האדם. עד גבול מסוים.

דהב, 1986

בתחנת הגבול ממלאים טפסים. בצד יושב שוטר מצרי כותב. לפניו ערימת דפים חלקים. לוקח דף אחר דף ומצייר טפסים למלוי. אט אט נערמת הערימה השניה. משה מכה את השוטר המצרי. הרגל.

שער הברזל פתוח. מרכז הכביש חסום בחבית. הש"ג ניגש לחבית, מטה אותה מעט על צידה ומגלגל אותה הצידה. אחרי שהרכב עובר הוא מגלגל חזרה.

המונית נוסעת דרומה. רכב מנסה לעקוף אותה ונהג המונית מאיץ. ממול מגיע רכב. המונית ממשיכה. הרכב לצידה מנסה לעקוף ונהג המונית מאיץ. הרכב ממול ממשיך כרגיל. בשניה האחרונה מישהו מוותר.

בדהב נרשמים אצל השוטר. כל אחד נרשם בספר האורחים. אחר כך חותם השוטר בדרכון. השוטר אוחז בעט ובמקל ארטיק. משתמש בו כסרגל ומצייר קו ישר. אחר כך מסמן את האמצע ועולה לנקודה דמיונית מעל הקו. ממנה נמתחים שני קווים, והנה משולש שוה צלעות. בתוך המשולש רושם השוטר את התאריך והמקום. החותמת המקורית נשברה או הלכה לאיבוד. בעצם, החותמת הזאת הרבה יותר מקורית מהמקורית. ישראלי בעל ראש יזמי מציע לשוטר – "קח פיסת קרטון וגזור בה חור משולש. כך תוכל לצייר את משולש הרבה יותר מהר". השוטר מחייך. "אתה ממהר?" "בא שב איתי. אני אוהב לשבת בחברתך".

נואייבה, 1976

רחוק מכאן, יורדים מהאוטובוס אל החום הסמיך. הסככות והחוף עמוסים אוהלים. צועדים דרומה, מתרחקים לאורך החוף. החוף הופך דליל יותר ויותר. אנשים מתמקמים בצילם של הדקלים המועטים. אור אחר הצהרים כתום. קו החוף נפרש לפנינו. לגונה שקטה של מים רדודים וחלקים. משפחה של לקטים. כמה נשים וילדים קטנים עומדים במים, כפופים, כורעים, מחפשים מציאות. שקט מוחלט. כולם עירומים כביום היוולדם. אין ספק. זהו גן העדן.

לא יודע אם יש עבורם מילה בעברית. כמה משפטים מצוטטים מתוך הכתבה, באותיות בולטות. מין טיזרים שמעוררים סקרנות ומושכים אותך פנימה. ככה אני מעלעל בעיתון, במבט מלמעלה. תמונות ואותיות גדולות. כמו בספר ילדים.

היום בעיתון, הקטע הפותח נראה כך:

בחדר ילדים בבית קצין נאצי התגלו ציוריו של

הסופר והצייר היהודי-

פולני, ברונו שולץ.

לאחר מבצע שחזור

 מורכב ורצף תקריות

דיפלומטיות, יוצגו מחר העבודות, לראשונה

בישראל. הן תמימות

 רק למראית עין

 

אבל עוד קודם, בתחתית העמוד קראתי כך:

יום אחד ירה פליקס

לנדאו ביהודי שעבד

אצל הקצין הגרמני קרל

גינתר. בתגובה, הרג

גינתר את היהודי של

לנדאו - ברונו שולץ.

רב בני האדם שאינם חובבי חתולים יתייחסו לחתול שיקרה בדרכם כחתולה. נקבה. כלב לעומת זאת יהיה תמיד זכר. רק אוהבי חתולים וכלבים יגלו קרבה מספקת כדי להעניק משמעות למינה של החיה. עבורם, קיימים החתול והחתולה, כמו הכלב והכלבה, כישויות נפרדות ועומדות בפני עצמן. רב בעלי החיים נצפים כישות קיומית חסרת מין. המין של החיה יגזר מן השפה. כמובן, לחיות בהן ההבדל בין המינים מובחן וברור, תשמר הזכות להגדרה מינית. אריה יהיה לעולם אריה ולביאה לעולם לביאה. אך מה מינו של הטיגריס שאתם רואים? נחש לעולם יהיה זכר ומדוזה נקבה.  סתם כך, מתוך גחמותיה הבלתי ברורות של השפה נקבע המין המושגי של החיה הגובר על מינה האמיתי. אפילו ביצור א-מיני כמו חיידק או אמבה.

בצמחים, המין האמיתי נסתר אף יותר. בכלל הופתעתי כשגיליתי שעצים מסוימים נחלקים לזכרים ונקבות. בעצים ובפרחים המין נקבע ביד הלשון העברית. זכרים ונקבות עשתה אותם. אשכולית ותפוז. כלנית וצבעוני. עגבניה ומלפפון. אלה ואלון. המין העברי נשמר אפילו בשמות לועזיים. בוגנביליה ובמבוק. קזוארינה ואקליפטוס. פסיפלורה וקוקוס.

אבל מה לגבי השקדיה והשקד? השקד הוא עץ ממשפחת הוורדיים הגדל בארץ. שקד הוא שמו של העץ, של הפרי, של הגלעין ותוכו של הגלעין כאחד. אומרים כי הוא נקרא כך על שום שקדנותו, שכן הוא מקדים לפרוח מכל העצים. אך בשיא פריחתו ויופיו, כשכולו עטור פרחים לבנים ורדרדים, ככלה יפהפיה בחופתה, אז נקרא לו שקדיה. נצחונה הקטן והמתוק של היפהפיה שהקדימה להתעורר. בטוי יפה לבטוי "המין היפה".

לפני שלבלוב ירקרק יסתיר את הפריחה הלבנה צאו אל ההרים. אולי תפגשו שקד פורח.

ניווט ללא מוצא

למה אין מלחמת בחירות? למה אנשים מטיפים בלהט למי לא לבחור, ולא במי כן? למה אחוז המתלבטים גבוה ואחוז המצביעים נמוך? כי אנחנו כבר לא מאמינים שלמישהו יש את הפתרון בכיסו. כי אם נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הפתרון הרצוי – אנחנו בוחרים במי שמציע אותו. וכשאין לנו מושג מה הפתרון – אין מושג למי להצביע. כי כבר הספקנו לנסות טעימה מהפתרונות מימין והפתרונות משמאל ונראה שאף אחד לא עובד. ומי שמבטיח פתרונות – כבר לא מאמינים לו. אולי חוץ מהדתיים שממשיכים להאמין באלוהים, ואולי גם הם כבר לא. כולנו יודעים שלמחרת הבחירות נתעורר, וכל הבעיות יהיו עדיין כאן.

ולהיפך

אולי אפילו, מתוך רחמים, לא נצביע עבור המפלגה הקרובה אלינו. שלא להכשיל אותם. יצביע כל אחד למפלגה ההפוכה. שיזכו הם, ויכשלו במשימה הבלתי אפשרית. כך נוכיח אחת ולתמיד שההם – טועים. אחר כך, אנחנו נזכה, וחוזר חלילה. ממש כמו עשרות האבירים המתחרים על ידה של הנסיכה. נלחמים במפלצת, כל אחד בתורו, ונכשלים. עד שיבוא האביר על הסוס הלבן. ויש אומרים, החמור.

חיוורון

גיליתי שהוריה של ציפי לבני, איתן ושרה, היו הזוג הראשון שהתחתן במדינת ישראל העמצאית. אני חושב שיש בידיעה הזאת הרבה חן וצבע. אני לא מבין מדוע כוורת היועצים המושכים בחוטים שלה לא שחררה את הידיעה הזאת. מדוע הכל נשאר בתחום האפור? לא זה שבין השחור ללבן. זה שמוותר על הכחול והירוק והאדום. ומי צריך להיות מעונין להזכיר שהתפקיד הציבורי הראשון של לבני, היה מנוי פוליטי של ליברמן, שעבד אז אצל ביבי.

מחליפים את המים

למי שתוהה מדוע מפלגת העבודה, התנועה שהקימה את המדינה, הולכת ונחלשת ונעלמת, הנה תשובה חלקית. אין לי את המספר המדויק, אך קרוב למאתיים אלף מצביעים לא יחיו עד לבחירות הבאות. מצד שני, קרוב לחצי מליון בוחרים יצביעו בפעם הראשונה. כעשרה אחוזים מהבוחרים מתחלפים בכל ארבע שנים. בעשור שחלף מאז נבחר ברק לראשות הממשלה התחלפו רבע מהמצביעים. ותיקים וזקנים מתחלפים בצעירים. מעבר לשנוי איטי במצב ובעמדות הציבור – זהו הגורם המשמעותי ביותר. הציבור אינו ישות אחידה, כעין נהר זורם, המורכב ממליוני פרטים. הפרטים החדשים, הצעירים, אינם דומים לותיקים שנעלמים. אפילו לסבים שלהם אינם דומים. לא כל שכן לקרובים רחוקים יותר. ההרכב של ציבור הבוחרים משתנה כל הזמן.

גלגל סובב בעולם

בימים שאריאל שרון נחשב לילד הרע של הפוליטיקה, אהבו מבקריו להביא ציטוטים מפי בן-גוריון, המנהיג הזקן והחכם, אשר העמידו את שרון באור שלילי. השבוע קראתי כתבה אנטי-ליברמנית. הכותב, אמנון אברמוביץ', כשרצה להציג את ליברמן באור שלילי, בחר לצטט מדבריו של אריאל שרון, המנהיג הזקן והחכם... הנה, שרון נכנס לנעליו של בן-גוריון, ואת הזוג הישן העביר לליברמן.

בית הפיל הלבן

כתוב בעיתון שבירושלים קורם אור וגידים הבית הלבן הישראלי. בית ראש הממשלה הבא, מרשים ומפואר המגמד את הבאים בשעריו, ומתחתיו מנהרת מילוט. השקעה של 650 מליון (שקל או דולר, לא משנה). האם מי מהרואים עצמם מועמדים לתפקיד יקדים ויודיע שבכוונתו להקפיא את הפרויקט עם כניסתו לתפקיד? הרי ממילא, כסף לא יהיה. למה לא לתפוס טרמפ פופוליסטי? האם זה אומר שהודעה כזאת לא תעשה רושם על אף אחד? כן תבנו, לא תבנו, מיליארד פה מיליארד שם. למי זה משנה?

שלושת הטנורים

נהוג בדיבור להשתמש במושג של "שלושת הדתות". הכוונה ליהדות, הנצרות והאסלאם, המונות יחד קרוב לשלושה מיליארד בני אדם.  נזכרתי בכך כאשר ראיתי שוב ושוב את הסקרים הבודקים את שלושת המפלגות הגדולות. הליכוד וקדימה המתמודדות על המקום הראשון והשני , והעבודה שבמקום הרביעי. אבל מי יודע? נדמה לי שביום הבוחר עוד צפויות הפתעות.

ציטוט מויקיפדיה

כל 12 ראשי הממשלות שכיהנו בישראל, לא סיימו את תפקידם במועד שנקבע מראש לפי החוק.

אזהרה: מאמר משמים על בחירות

מה באמת משנה את דעתם של אנשים? מה גורם לבוחר לשנות את החלטתו?

מי משנה את דעתו בגלל כרזה בצד הדרך? מי מושפע מתשדיר טלויזיוני? מי משנה את דעתו בעצרת בחירות? האם הצלחתם אי פעם לשכנע יריב בעת ויכוח פוליטי? איך בכל זאת נקבעת העדפה פוליטית? ומעניין יותר – איך ומתי היא משתנה?

על סמך מה אדם בוחר את דתו? תמיד, על סמך ההורים והחברה המיידית. אחוז קטן וזניח משנה את דתו ודעתו מתוך בחירה. מי שאוחז בדעה פוליטית, או בדת, רואה בכל אירוע רק חיזוק לעמדתו. הרב העצום של בני האדם כלוא בדעתו, שהיא דעה לכאורה, שכן היא נמסרה לו מן המוכן.

אף מפלגה לא תצליח לשכנע אף בוחר שהפתרון שהיא מציעה נכון יותר מזה שהוא תומך בו.

אלא מה? בחירה פוליטת אינה תפורה כחליפה לטעמו של הבוחר. כל אחת מהאפשרויות העומדות לבחירה היא עסקת חבילה. בחלקה החבילה מתאימה מאד לבוחר ובחלקה סותרת את טעמו לחלוטין. הבוחר נאלץ אם כן לאתר את הפשרה המתאימה לו. את הפתרון הקרוב ביותר לדעותיו. כאן ניתן אולי להניח שבחינה של מצע המפלגה, סעיף סעיף, תוכל למדוד את מידת ההתאמה. מעין שאלון עמדות שבסופו תקבל את התשובה לשאלה – למי אצביע.

אך הפתרון לא עובד. מדוע? כי מעבר לסקירת הנושאים השונים ומידת ההתאמה בין המפלגה והבוחר, עומדת שאלת המשקל. מהו משקלו של כל סעיף? שנוי במשקלם היחסי של הנושאים שעל הפרק ישנה את התוצאה ואת ההחלטה. עיקר המאמץ התעמולתי אם כן צריך להתמקד בשנוי מידת החשיבות שמייחס הבוחר לכל נושא. אין זה סוד שאצלנו הסעיף המככב בראש ומאפיל, תמיד, על כל הנושאים האחרים גם יחד, הוא הנושא הבטחוני. לכן, רובם של הבוחרים יקבעו את החלטתם על סמך העדפתם הבטחונית. המאמץ של המפלגות להשפיע על החלטת הבוחר צריך שיתמקד בשווי המשקל בין הנושאים שעל הפרק. בהתחשב בכך שאי אפשר לשנות את דעתו של הבוחר, צריכה מפלגה להדגיש את משקלם של אותם נושאים בהם לדעתה יש תמיכה רבה יותר בהשקפתה.

מערכת היחסים הבעייתית בין המדינה לאזרחיה הערבים היא נושא המטואטא דרך קבע מתחת לשטיח. המפלגות היחידות שהתמקדו בו עד היום הן המפלגות הערביות, ואכן, באופן קבוע הן זוכות במרבית הקולות במגזר. ההצלחה של ליברמן נובעת מכך שהוא העלה את הנושא לראש סדר היום שלו - ושל הבוחרים. ליברמן הצליח להעניק משקל מרכזי לנושא, ממש כמו חברת הייטק הממציאה טכנולוגיה חדשה ויוצרת פלח שוק חדש, יש-מאין. בשוק רווי דעות ופתרונות הוא הצליח לגלות יבשת חדשה וזכה בעושר גדול.