כל הדברים גדולים כקטנים

כשכתבתי על הים החלק הזה שנמהל לשמיים בלי אופק הוספתי קטגוריה חדשה – "לנצח את כח המשיכה".  הכוונה היתה שזה מאותם הדברים המצליחים לשאת אותך מעלה. מן כח קסם הנושא אותך מתוך כל מה שסביב, מן הרגיל, היומיומי, המציית לחוקי הטבע, הצפוי, הידוע, אל מה שמחוץ לכל אלה. עושה זאת בפתאומיות, כלומר לא כמו גמד קטן שאוחז בידך ואומר "בא איתי" והוא מוליך אותך דרך כל הדברים הידועים ואחר כך אל סמטאות לא מוכרות ומעברים סודיים ורק לבסוף מביא אותך לדלת סתרים שמעבר לה חי הקסם. לא. הקסם הזה לוקח אותך מיד, אבל יחד עם זאת משאיר אותך במקום שהיית, שכן משם הוא נובע, מהמקום בו אתה נמצא. הדרך היחידה לעשות זאת היא לעוף. כמו על אבקת פיות אתה מוצא את עצמך מרחף מעלה. אתה עדיין היכן שהיית, אך באופן אחר לחלוטין. הרי אפילו מגובה מועט כל העולם נראה אחרת. כל הכיעור הופך לנוף מקסים. אין עוד קסם כמו זה שמחולל מעוף הציפור, או ראש ההר, או הכדור הפורח. מלבד אותם דברים קטנים היודעים לנצח את כח המשיכה.

למרבה הצער, אולי מתוך חוק טבע אחר, אותם קסמים הם קצרי ימים ופגים כהרף עין. אתה נאחז בכל שניה, מנסה למצות עד תומו את הרגע הקצר הזה. ברגע כזה של קסם אתה לא רוצה ולא יודע שום דבר אחר. רק שלא יגמר (ואתה יודע שכן). הקסם חזק דיו להתגבר על כח המשיכה אבל אף הוא אינו מצליח לעצור את סיבוב כדור הארץ.

אחד הקסמים האלה הוא פריחת ההדרים. בארץ הפרדסים המתמעטים, עדיין יכול האוטו לחלוף בסמוך לפרדס.  ואז, הריח הזה. אני מנסה רק לשאוף ולא לנשוף. לעצור ולא לחלוף. הריח עדין כל כך וחמקמק. מריחים אותו גם במרחק קילומטר מהפרדס, אך אם מנסים לפסוע בין העצים, קרוב ובפנים, אין הבדל. אי אפשר לחזק את הריח. כאילו הריח יודע ומעניק את עצמו במשורה. נגיעה קטנה ומרפרפת שאי אפשר לאחוז. כמה שבועות בשנה. בשעה הנכונה, בדרך הנכונה, אפשר להריח את פריחת ההדרים.

וגם בבית. בחצר כמה עצים, וגם הם, כמו חיה בלתי ניתנת לאילוף, מעניקים רק נגיעות של ריח. אבל איזה ריח. מה עוד נחוץ מול החלון הפתוח?

כשאומרים לי שהחברים באינטרנט זה רק בתחום אחד צר ואין לי שום מושג נוסף על החיים שלהם אני אומר שזה כמו משחק כדורסל שכונתי. חברה שמגיעים למגרש פעם בשבוע ומשחקים. הם באים מרקעים שונים לגמרי, ומה שמשותף הוא שכולם אוהבים לשחק. הם מכירים זה את זה רק בשמם הפרטי ולעיתים רק בכנוי, וזה מספיק. הם לומדים דבר או שניים על האחרים. מי רגזן, מי דואג רק לעצמו, מי בדחן. לעיתים ימשיכו במפגש גם בתום המשחק ואולי יבססו את הקשר גם מחוץ למגרש. בדרך כלל לא. ככה זה באינטרנט.

כשאומרים לי שבאינטרנט אי אפשר לדעת מה באמת, ואנשים מציגים את עצמם כפי שהם רוצים להראות, אני אומר שבחיים זה אותו הדבר ואפילו יותר. שגם בחיים אנשים מציגים את עצמם כמו שהם רוצים, ואי אפשר לדעת. לפחות לא בהתחלה. אי אפשר לשקר במילה הכתובה יותר מאשר בחיי היום יום. ברור שיותר קל לזייף ולהוסיף או לגרוע 20 שנה או ק"ג. מצד שני, המשקל והגיל בעולם הזה הוא חסר משמעות. כמו בגן עדן. אז כל שקרן משקר היכן שנח יותר. בדברים החשובים האמת ממילא נמצאת בין השורות. אם תרצו לדעת, המאפיין העיקרי לתקשורת כתובה שכזאת, ממש כמו בס.מ.ס, הוא ההזדמנות לחשוב רגע לפני שעונים.

דווקא באינטרנט אנשים אמיתיים יותר כי הם רשאים להסיר את המסכות. הם מוותרים על כל התפקידים והזיופים שסיגלו לעצמם והם מציגים את עצמם כפי שהם באמת. ואם הם מתחזים למי שהיו רוצים להיות, זה אמיתי על אחד כמה וכמה. הם מציגים את החלומות שלהם. במובן הזה, אף פעם אנשים לא אומרים דברים כל כך אמיתיים כמו בשעה שהם משקרים. ואף אחד עדיין לא הצליח לעבוד עלי ולשכנע אותי שיש לו חוש הומור. (וכן, אני יודע שבדרך כלל, מה שכתבתי כאן איננו נכון).

בחיים האמיתיים צריך לחדור כל כך הרבה קליפות ולהסיר שכבות ולעבור תהליכים ולרכוש אמון עד שמצליחים לגעת אחד לשני במהות. אם בכלל. ובאינטרנט זה להיפך. מתחילים במהות. בדברים הכי מעניינים וקרובים, ורק אם נוצר חיבור שם, עולים החוצה אל השכבות החיצוניות. אז לא צולים יחד בשר על האש ולא ערבים זה לזה בבנק למשכנתאות אבל בהחלט נהנים.

כשאני מדבר על חברים באינטרנט אני מתכוון לעולם הבלוגים. לכותבים ולקוראים. לשיחה ולאינטראקציה שנוצרת ביני לאנשים שאני קורא, ואלה שקוראים אותי. יש כאן חברים, וחברים שאני מאד אוהב. הדבר האחד שבאמת חסר הוא חיבוק אמיתי. בצאתך ובבואך, חיבוק עם זרועות פרושות וחם גוף. לא וירטואלי.

כדי להיות חבר, אין צורך בתעודת חבר. כמו בחיים, לא כל מי שיש לו 5000 חברים יש לו 5000 חברים. הנה קיבלתי לאחרונה הצעת חברות ממישהו. ההצעה הגיעה באימייל, וכשנכנסתי לקישור הגעתי לאתר דה-מרקר. בפעם זו או אחרת קראתי שם ורציתי להגיב אבל זכות התגובה נשמרה רק לחברים רשומים, אז נרשמתי. ומאז לא נכנסתי. לא פרסמתי דבר ולא הגבתי אצל אף אחד. אין לי פרופיל, לא תמונה, לא תחביב או תחום עניין. לא כלום. ובכל זאת, מישהו מציע לי חברות. אולי הוא מכיר את שמי ממקום אחר? ואז ראיתי את שמי, בעמוד האישי. לא זיהיתי  את עצמי, כמו שאומרים. כשנרשמתי והייתי צריך לבחור שם כתבתי "תיכף אשוב". אז מה מצא מישהו להציע חברות לזר שאין לו כלום, אף לא שם? אולי הוא פשוט נחמד כזה שניגש למי שעומד בשקט בצד, לא מכיר אף אחד, לא מדבר עם אף אחד, ומזמין אותו להצטרף. יפה מצידו, לא?

עכשיו שאלה רצינית, מסוג השאלות שמפנים לחברים.

מישהו כאן מכיר מישהו שקשור להוראה בקורסים לפסיכומטרי? אפשר גם מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. אפשר לענות גם באי-מייל.

נ.ב.

ראיתי כאן שהנושא החם הוא 30 שנה לשלום עם מצרים.

ראשית, 30 שנה להסכם השלום עם מצרים הוא ניסוח שיהיה עליו קונצנזוס רחב יותר. אבל מה שרציתי להגיד, בתור מי שהיה וזוכר - המועד שממנו צריך לספור הוא נובמבר 1977. הרגע בו יצא אנואר סאדאת עליו השלום מפתח המטוס בנתב"ג. הרגע הזה היה רגע אמיתי של שלום, של התרגשות של התרוממות רוח, של התגשמות חלום, של תחילתה של ידידות מופלאה. כל היתר היה סתם טכנוקרטיה.

מכירים את זה שיש תכנית שאתם נוהגים לצפות בה, "נניח ארץ נהדרת" ומגיע היום, באה השעה, ואתם מתיישבים, מזפזפים, ומה? היום לקט. אוסף של שידורים ממוחזרים. איזה אכזבה. ממש לא בסדר.

זה בדיוק מה שתכננתי לפרק הזה. בהתחלה לא. זה היה הפרק החגיגי. הבלוג הזה סוגר שנה, ואיך חוגגים? איך לבנות פוסט חגיגי כאשר אני משתדל שכל אחד יהיה חגיגה קטנה? וזמן פנוי נמצא עכשיו בגרעון גדול. אז גלגלתי כמה מחשבות, בחנתי כמה אפשרויות, ולא מצאתי. החלטתי להכין לקט. כלומר לא ממש לפרסם כאן ציטוטים נבחרים, אלא לבחור. לעבור על הפוסטים שהיו (מעל 150) ולמצוא את אותם שהיו מעל ומעבר. להביא את הנבחרת. והתחלתי.

התחלתי לעבור ולנסות לברור. אבל מי יכול לבחור את הילדים הכי מוצלחים שלו?  היו לי בראש כמה מועמדים בטוחים, אבל כשהתחלתי לעבור על כולם, אחד אחד, נתקעתי. מה פתאום לוותר על זה או על זה. אתם תחליטו. אני שם את כולם. כך החלטתי שהפוסט הזה יהיה הפוסט של כל הפוסטים.

להכין רשימה עם כל הפוסטים, עם קישור לכל אחד, זאת מלאכה קשה ומתישה. הפוסט הזה, הפך למושקע ביותר. לא רואים את זה. לכאורה אין בו דבר. הנה, זאת הדרך לחגוג – להסתיר העבודה הקשה והאפורה מאחורי הקלעים ולהסתפק בתוצאה.

את הרשימה הענקית לא הטמנתי בתוך הפוסט הזה. היא מונחת על השולחן, בצד. כמו כיבוד לאורחים. הרשימה ארוכה. אני מקווה שהאיכות תפצה על הכמות.

אז מה היה לנו? כל המחשבות, ההערות, הקלישאות, הברכות, הסיכומים והתודות העולים בדעתכם – נכונים. חוץ מזה – עשה לי טוב הבלוג הזה. נהניתי לכתוב וליצור, וזה העיקר. ואם אתם נהניתם* – זה עיקר העיקרים. יאללה, מתחילים עונה שניה.

כולם כאן

* אז למה לא אמרתם שום דבר על המונטאז' של שרי אריסון?

עיתוני סוף השבוע מלמדים דברים חשובים ולמרות שבודאי קראתם בעצמכם אני חייב לשתף. הפעם אין בפי פרשנויות והארות ודומני שהדברים מדברים בעד עצמם. לצערי, התגליות של השבוע האחרון כולן נוגעות לנשים אבל אני בטוח שזאת מקריות מוחלטת. אני כשלעצמי מאד אוהב נשים.

דרך העושר

היא התחילה לעבוד בגיל 13 במסעדת המבורגרים ומאז היא לא מפסיקה לעבוד, והיא עובדת קשה. היא הגיעה למה שהגיעה בזכות מודעות, ידע ורצון להצליח. והכי חשוב לדעת – כל אחת יכולה. צריך רק לרצות, לדעת ולהבין, לקחת אחריות ולצאת לדרך. זאת התשובה של שרי אריסון לכל אלה שחשבו שהיא נולדה עם כפית זהב בפה.

בדרך למיליארד השני

דרך החכמה

מורן אייזנשטיין, בלונדינית עם סיליקון, מבצעת מהפך. היא נפטרה מהסיליקון וכעת מצפה שיתייחסו אליה בהתאם ויציעו לה תפקידים של שחקנית רצינית. היא בעיצומו של תהליך כואב להוצאת הסיליקון גם מהשפתיים, ובשיאו של התהליך היא אפילו צבעה את שערה לחום. "זה לא היה יפה לי, אפילו מכוער, והגיע ממקום של 'תסתכלו עלי, אני חכמה'.

(עכשיו אני חייב את המבט הזה של גיא זוהר בחדשות היום שהיה בערוץ 10).

אני בכל זאת חייב לפרגן ולשבח על הוצאת הסיליקון. אני מקווה בשבילה שלא מאוחר מדי וגם בגיל 31 אפשר להתחיל לעבוד במסעדת המבורגרים ולהפוך למיליארדרית.

 

שחקנית רצינית צוחקת בדרך אל הבנק

גלוי נאות: בלונד אכן יפה יותר.

אחד הקטעים המוסיקלים האהובים עלי הוא Shine on you Crazy Diamond. הוא מופיע באלבום I Wish You Were Here. פעמיים. פעם בפתיחה, ופעם נוספת בסיום, בוריאציה אחרת. אני מאד אוהב את האלבום כולו. Shine on you  בפתיחה, אחר כך כל הקטעים, ואז, לקראת סיום, ההתחלה המוכרת של הפעם השניה. התרוממות רוח של שיא שציפיתי לו, עם ידיעה שהגענו לסוף הדרך. אני מניח שרבים מכירים את הקטע ויודעים בדיוק על מה אני מדבר. אם כן, הם יודעים בדיוק מה הרגשתי כאשר הגעתי שוב לפרק "הנער הקרוי עורב".

זה שמו של הפרק הפותח את "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. אחריו, כל הפרקים במסע ממוספרים. פרט לפרק אחר, קרוב לסיום, בשם "הנער הקרוי עורב". כשהפלגתי בין הדפים והגעתי שוב לפרק הזה, ראיתי את המעגל נסגר. הרגשתי כל כך Shine on you  שממש, בפועל, שמעתי את הצלילים מתנגנים באזני. ראיתי את הסיום.

הקריאה בספר הזה היא שהולידה את הפוסט הקודם, על מסעו של הקורא, אבל כמו שכתבתי, החוויה ההיא משותפת לספרים רבים. כאן, אני רוצה לפרוש קטעי מחשבות ותחושות שהעלה הספר הזה עצמו. בעצם, לא אתייחס לספר, אלא לדברים שצצו אצלי. מן הסתם, אצל כל אחד יצוצו דברים אחרים.

כמו בסרטים המצוינים  שנעשו על הקולנוע ואהבת הקולנוע, כך אני נהנה לקרוא בספרים על הקריאה ועל אהבת הקריאה. אמנם אהבה עצמית יש כאן, אך היא רבה ואמיתית. גם כאן, בספר שלנו, יש מקום חשוב לאות הכתובה ולהעדרה. לספרים, לדפים, למה שנכתב ולמה שנמחק. הייתי מתאר זאת כ"סביבה ידידותית לאוהבי הספר". ואם פתחתי בהמשלה על המוסיקה, גם אהבת המוסיקה לא יפקד מקומה בין הדפים. אבל מעל לכל, בשורה הראשונה, יושבת אהבת האדם.

עברתי כברת דרך קטנה עד שהגעתי לשם. עד שנפלתי לתיאורים הקטנים, מלאי הסבלנות והקבלה, לנינוחות של תשומת הלב. אלה הדברים שמי שאינו כותב מאהבה לא יצליח לבשל. מרגע שמצאתי אותם וטעמתי, יכולתי להכריז בבטחון כבר לאחר עמודים אחדים – אני אוהב את מורקמי.

את הספר רכשתי במבצע " ארבע במאה". לבחור ארבעה לא יותר קל מאשר לבחור אחד. כשהחלטתי שמורקמי יהיה ביניהם, התלבטתי. אחזתי וליטפתי ספרים אחדים, ניסיתי להרגיש והתקשיתי להחליט. מדוע בחרתי דווקא בקפקא על החוף? כי התרגום היה מיפנית ולא מאנגלית. כאשר עלעול בספר הבהיר לי כי העברית שלו עומדת היטב על שתי רגליה (וסוגיית התרגום בהחלט מצדיקה דיון מיוחד), בחרתי בזה הקרוב ביותר למקור. אגב, במקריות מוזרה הראויה לספר, בדיוק באותו השבוע כתבתי את הפוסט היחיד שלי הקשור ליפן.

לא מזמן, כשביקר מורקמי בארץ, קראתי ראיון שנערך עמו. הוא נשאל על הפנטזיות המופיעות בסיפוריו וענה בערך כך – רק לקוראים במערב יש תהיות ושאלות לגבי האירועים המוזרים והפנטסטיים שבספרים. למה הכוונה? מה זה מסמל? מדוע זה נכתב? לקורא היפני אין בעייה כזאת. הוא פשוט קורא את הדברים כפי שהם ומקבל אותם. כך קרה וזהו. אין צורך במשמעות מיוחדת לתופעה של חתולים מדברים. אני מודה שאני, בכלל וגם כאן בספר הזה, קורא כמו יפני. אם מסתתרת סמליות מיוחדת אני לא טרוד מדי בחיפוש אחריה. אני מקבל את הדברים ואת הסיפורים כפשוטם. העניין היחיד הוא אם הסיפור מעניין והקריאה מהנה ומושכת. ובמפגש ראשון, בגלל חוסר הידיעה וחוסר הציפיות, ההנאה כפולה.

הקריאה הזכירה לי שני ספרים. "בוֹרוֹת" – בגלל המארג העלילתי, ו"שר הטבעות" – בגלל הלך הרוח של העולם הפנימי. אבל הם אינם ספרים דומים. גם כאשר אני מוצא דמיון בין בני אדם, אפשר למצוא קווי דמיון בין אנשים שכלל אינם דומים. יתכן דמיון בפנים או בתווי הפנים. במבנה הגוף, או בתנוחה, או בצורת התנועה והיציבה. ויש דמיון בדיבור, שיכול להיות בצורת הדיבור, בקצב או רק בתיבת התהודה. כך אפשר למצוא "דמיון שאינו דומה" כמעט בכל דבר. כך מצאתי ספרים שאינם דומים. הם עלו מכיוון שהם מטפלים במהויות ובחומרי גלם דומים אבל אין באמת דמיון בינם לספר הזה. מעניין לשים לב לכפל המשמעות של המושג דמיון. הדמיון העיקרי בספר הוא הדמיון העשיר של המחבר.

אם הזכרנו סרטים, הרי שהמיוחד בקריאה, בשונה מצפיה בסרט, הוא הדמיון שלנו. אמנם הוא לא פועל בצורה מלאה ומדויקת ואינו ממלא את כל הפרטים כמו בסרט, אך הוא מלהק את התודעה בדימויים מוחשיים גם אם אינם ויזואליים ממש. מורקמי המתבונן מטריח את עצמו ומביא אלינו את הניחוחות של פרטי הפרטים. שמתי לב לדבר מוזר. אני מדמיין את הדמויות ומלביש אותן בכל אותם פרטים, ואז אני נזכר שכולם יפנים. בכל פעם אני צריך לפטר דמות שנולדה מחדש בדמיוני ולהחליף אותה ביפני. כאילו יש מן חוק המחייב להעסיק רק דמויות דמיוניות מבני המקום.

עדיין אינני יודע עד כמה הספר הזה מאפיין את מורקמי, אבל מה שכבש אותי הוא האופן בו הוא מפעיל אותי. כל אותם תיאורים מעוררי דמיון אינם סתם גיבוב של פרטים. העולם המיוחד של מורקמי הוא לא זה של הדמויות והעלילה אלא זה של הרובד המקביל. המילים שלו בוחשות ורוויות במטפורות (ואף הספר עצמו מרבה לעסוק במטפורות). זה מה שהופך את הקריאה לחוויה. אנו נאלצים לעשות שימוש בכל הכלים שברשותנו כדי לספוג את אותו עולם. כל תחושה ונגיעה בהוויתנו מגויסת כדי להיות הד למילים הכתובות. לא העלילה. זאת ההסתכלות של מורקמי. הדרך בה הוא מסתכל ומתאר. לא השפה, שהיא מתורגמת. זאת תבנית החשיבה. העושר והחופש שמאפשר לו לגעת בכל דבר ולהזיז אותו ממקום למקום כאילו אין חוקי טבע. והיכולת שלו לשתף אותנו. זה הסוד הגדול.

החופש התפישתי המדהים מגיע בעיני לשיאו כאשר הוא הופך את היוצרות. שוב אין משל ונמשל. אין הירארכיה ואין סדר והכל הופך לישות אחת. הנה ציטוט שרשמתי במהלך הקריאה, כי עוד לא ראיתי כמותו בשום מקום - "אבל ידי אינן מוצאות דבר חוץ מענפים מעוותים וקשיחים, כמו נפשן של חיות קטנות שהתעללו בהן".

עכשיו יש חשק לקרוא עוד דברים של מורקמי. וגם של קפקא.

אחרית דבר.

טרם הקריאה לא ידעתי דבר ולא קראתי דבר על הספר, וטוב שכך. הספר אינו מעודד ספוילרים, אם כי אין שום בעיה לקרוא אותו פעמים נוספות. בכל זאת, יש טעם בפעם ראשונה בתולית.

גם לאחר שסיימתי עדיין לא קראתי דבר. ראשית, כתבתי אני את דברי שלי. רק עכשיו התפניתי לקרוא. כמובן שברשת לא חסר חומר. כבר מהקריאה הראשונה אני גאה בעצמי. ראיתי טורים ומאמרים אשר ללא בושה חופרים בעלילה ובדמויות, חושפים אותם, וכל זאת ללא מילת אזהרה. מהיום נקרא לה בשם חדש – "ביקורת צהובה", על שם העיתונות שכל מטרתה להשיג פרסום ותפוצה על ידי חשיפה רכילותית. הנה הצלחתי לכתוב תיאור לבן לחלוטין.

משום מה קודם לא ראיתי את הקישורים ליוטיוב. אבל תמונה חייבים. אז הוספתי. על החוף.

מה צריך להבין קורא העיתונים התמים שבא בלי אג'נדה?

בפנים

אסור להכנע לדרישות של ליברמן. אם הוא יתמנה לשר חוץ זאת תהיה קטסטרופה. היחסים החשובים עם מצרים יפגעו מאד. הנשיא המצרי לא יגיע אפילו לביקור אחד בישראל.  המצרים יאפשרו בהעלמת עין הברחה של נשק וכספים לעזה. האיגודים המקצועיים והאליטות יסיתו וישניאו והשגריר הישראלי ירגיש כמו מצורע. טורקיה, השותפה האסטרטגית החשובה, תתרחק ותגלה עוינות לישראל גם בדרגים הבכירים ביותר, מה שישפיע גם על היחס ליהודים שם, שלא לדבר על היחסים הכלכליים. באירופה יקום גל של מחאה אנטי ישראלית. הפגנות, החרמות ותביעות משפטיות נגד אישים בהנהגה. אפילו ספורטאים ואמנים לא יוכלו לייצג את ישראל מבלי להיות מותקפים. מדינות נאורות כמו בריטניה, ספרד ושבדיה יהפכו לעוינות ממש. אם ליברמן יתמנה לשר חוץ זאת תהיה קטסטרופה.

אסור שאדם כמו פרידמן יכהן כשר משפטים. אלמלא הכוחנות של ליברמן והקיצוניות של נתניהו איש לא היה מעלה על דעתו למנות אדם כזה לשר משפטים. בכלל, מערכת אכיפת החוק עומדת בפני סכנה חמורה. אי אפשר יהיה לסמוך על המשטרה. הפשיעה תשתולל, הבטחון האישי יתמוסס והפשע המאורגן יחגוג. בתי המשפט לא יתנו מענה, תיקים יתקעו, דיונים יסחבו ושופטים יושפעו משחיתות ואיומים. אסור להניח לליברמן להרוס את שלטון החוק במדינה.

בחוץ 

לא נכון לצאת לפעולה צבאית נגד איראן. יש להפעיל לחץ באמצעים אחרים. לחץ כלכלי הוא השיטה הטובה ביותר. סנקציות על איראן יחריפו עוד את מצבה הכלכלי הרעוע. לא יהיה דלק למכוניות, לא יהיה חשמל והאבטלה תגיע לחמישים אחוז. רק כך יופעל לחץ על השלטון. הלחץ שיבוא מלמטה, מכל השכבות בעם, יאייים על ההנהגה ויביא לקריסתה או לשנוי בעמדתה.

חייבים לפתוח מיד את המעברים לעזה. המצור פוגע רק בשכבות החלשות ולא מזיז להנהגה. במקום ליצור לחץ, הוא רק מלכד את העם סביב הנהגת החמאס וגורם לשנאה לישראל להתגבר.

טורקיה - נאלץ להסתפק בתמונות