כל הדברים גדולים כקטנים

"זויה רובינשטיין הייתה ניצולת שואה ודי קמצנית בחייה. כך התברר לאחר מותה, כאשר הסתבר כי אורח חייה איפשר לה (למרות רמת החיים הנמוכה) לחסוך את כל הפיצויים שקבלה מגרמניה במשך כמעט שבעים שנה, ולהגיע לסכום של לא פחות משלושה מליון שקלים. את הסכום הורישה זויה רובינשטיין שהייתה אשה ערירית לקרן לרווחת ניצולי שואה.

אפשר כמובן לברך אותה ואת ניצולי השואה שזכו במענק לא צפוי. ומכל מקום, הרי מדובר בכספה הפרטי. אך בכל זאת, המעשה צורם. צורם מאד.

האם ניצולי השואה הם הסובלים היחידים? האם קשישים אחרים בארצנו זוכים לזקנה מכובדת? למה להמשיך ולהנציח את הפער לטובת ניצולי השואה האשכנזים, שגם כך שפר גורלם וזכו לפיצויים נדיבים? למה להוריש כספים באופן כל כך סקטוריאלי וצר אופקים, שלא לומר עדתי וגזעני? לאן נגיע אם כולם ינהגו כך? ובכלל, מדוע להוריש כספים לזקנים חולים? לציבור שכבר אינו תורם דבר לחברה ואין לו השפעה על עתידה? מדוע לא להפנות את הכספים לטובת הילדים, שהם העתיד והתקווה של כולנו? ההשקעה בהם הרבה יותר חשובה.

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו ניצולי שואה מסכנים. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת.

זויה רובינשטיין רצתה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיחה שהיתה קמצנית לא רק בחייה, אלא גם במותה."

לא, זויה רובינשטיין עדיין לא מתה, אבל את המאמר אני מקדיש ותורם כבר עכשיו*, ללא תמורה, לטלי חרותי-סבור מ"הארץ". אמנם הוא לא מגיע לקרסוליו של הטור שלה אודות תרומתו של אהוד ברק, אבל מי יודע, אולי יום אחד יחסר לה על מה לכתוב. ו"הארץ", שנותר בלי טורו של בני ציפר, לא יכול לוותר על המשבצת הזו, שאין לי דרך להגדיר.

ואני חייב לשאול, האם יתכן שהתנפלו על ציפר רק משום שהוא גבר? 

*יש לי גם אחד על המאדאם שעלתה לגדולה והחליטה להשקיע דווקא בטיפול ותמיכה בזונות, על הפושע מרמלה שחזר בתשובה והחליט לטפח את שכונת ילדותו, ההוא שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים והחליט שרק נכי תאונות זקוקים לעזרה בשיקום, ועל ההוא, שבמיטב כספו התקין מזגן חדש בחדר של הבן, בזמן שיש משפחות עם עשרה ילדים בחדר שיושבים ללא חימום בכלל. 

האגואיסט שתורם רק ליהודים.

מכיוון שהארץ חסום בפני חלק מהקוראים, אני מביא כאן, כשרות מיוחד, את הטור האמור במלואו.

קצת עזרה לבוגרי סיירת מטכ"ל המסכנים

באחרונה התבשרנו על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לתרום יותר מחצי מיליון שקלים בעבור מלגות לבוגרי סיירת מטכ"ל. רבע מיליון שקלים תרם ברק לפני עשרה חודשים, ולא מכבר הוסיף לתרומה עוד 350 אלף שקלים.

יש שיאמרו, כי מדובר בהחלטה ראויה לשבח: קם אדם בבוקר ולא תורם מקופת החברה, אלא מכיסו הפרטי, בעבור מטרה טובה. אלא שבעוד שהעובדה שמדובר בתרומה פרטית אכן ראויה להוקרה — היעד שלה מעורר תהייה. מדוע בחר ראש הממשלה לשעבר לתרום מכספו דווקא לקבוצה חזקה במיוחד בחברה הישראלית? מדוע מלגות לבוגרי סיירת שמתנדבים בקהילה, ולא למשל לבדואי מחורה, בוגר מג"ב, שקצת יותר קשה לו להגיע לאוניברסיטה?

הטענה בעד בוגרי הסיירת אומרת, שאנשים שתרמו ארבע או חמש שנים מחייהם למען כולנו, ואף היו נכונים לחרף את נפשם בעבורנו — ראויים לגמול. זו טענה תקפה לחלוטין. חיילי סיירת מטכ"ל אכן חירפו את נפשם בעבור כולנו, אלא שהם לא היחידים, וכמו תמיד — המשאבים מוגבלים והשמיכה קצרה.

תרומתו של ברק מבטאת תפישה המעדיפה לחזק את הקבוצה הפריבילגית תוך כדי התעלמות מעוררת תמיהה מהצרכים האמיתיים של הכלכלה והחברה בישראל.

והרי ממי שהיה ראש ממשלה ניתן היה לצפות, שיכיר את הצרכים של החברה הישראלית ויידע מי זקוק יותר להזדמנות שמעניקה נדיבותם של פילנטרופים. אבל ברק מעדיף להניח את הכסף שצבר בדין בסל של החזקים. הטענה ש"גם להם מגיע" נכונה, אלא שיש מי שזקוק לזה יותר.

אם השיטה הזאת תתפשט ותיהפך לאופנה, חלילה, בל נתפלא אם טייס לשעבר יחליט לתרום מכספו למלגות בעבור תואר שני לטייסים שהשתחררו, ואם פילנטרופ אחר יודיע שהוא תורם לבוגרי יחידה 8200 — אלה שהשוק חוטף אותם תמורת משכורות עתק עוד לפני שהשלימו תואר ראשון — כי הרי הם שמרו על כולנו, ולמה שלא יקבלו בתמורה מלגה מפנקת כדי להשלים תואר שני במרכז הבינתחומי, או כדי ללמוד בטכניון?

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו גברים לבנים שבאים מבית טוב. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, אולי פחות סקסי, אבל כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת. במדינה שהיתה שוויונית בעבר והיום מככבת במקום גבוה במדדי האי־שוויון — האם מוגזם לצפות מהפילנטרופים לגלות קצת יותר מודעות חברתית?

בחברה שבה יש פערים גדולים בין מי שיש להם הכל ומי שאין להם כמעט דבר — המעשה הנדיב והצודק באמת הוא לחפש את החלשים ביותר ולסייע להם להתקרב לחזקים יותר, שיצליחו גם אם לא יעזרו להם.

החייל הבדואי, האשה החרדית מבני ברק, הבחור בעל המוגבלות מהפריפריה — כולם זקוקים הרבה יותר לעידוד כלכלי כדי להגיע לנקודת ההתחלה של בוגר סיירת מטכ"ל. אהוד ברק רצה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיח שהוא שבוי בעולם צר ואגואיסטי.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

יצחק קלפטר - האהבה שלי היא לא האהבה שלו

כשאני יורד במהירות במדרגות בקפיצות קטנות, אני מרגיש בתוך הלא-כלום שלי איך משהו מיטלטל מתחת לפטמה, כך שאם אני חושב על זה (וחשבתי, כל פעם שירדתי כך במדרגות) אשה מרגישה משהו הרבה יותר משמעותי. וזה כנראה תלוי גם בגודל, כמה שהיא מרגישה. ואם היא ספורטאית זאת כבר ממש בעיה. האמזונות לפני אלפיים שנה אפילו כרתו את השד כדי שלא יפריע להן עם החץ והקשת. כך שאני בהחלט מבין שיש מצבים בהם החזיה היא הכרח.

אבל אני, שונא חזיות אני. מסיבות אחרות משנאתן של נשים (או חלקן – חלק מהנשים, חלק מהשנאות,, אבל שונא). יש להן שימוש מדכא מעניין מאד ופרדוקסלי. החזיה הרי הומצאה כדי להפוך את האשה "ראויה" יותר בעיני הגברים. מטרתה היתה להבליט את החזה, להרים ולשאת אותו בגאווה ולהפוך אותו סמל לנשיות. אלא שבמשך הזמן או המקום התהפך תפקידה. במקום להבליט ולפאר התפקיד והשימוש העיקרי של החזיה בימינו הוא לדכא את הנשיות ולהסתיר את השדיים. ראשית ביצירת מסך עשן חוסם, ובנית כיפת ברזל שמחפה על הפטמה ואוסרת עליה להתבלט ולהתבטא, כאילו היא ילד מופרע שצריך לכלוא במרתף בכל פעם שמגיעים אורחים. אבל עיקר העיקרים, החזיה כולאת ומונעת תנועה, כמו רתמה על סוס היא מונעת את הריקוד החופשי והחי של השדיים. נוצר כאן אבסורד של אביזר נשי מחייב שעיקר פעולתו בכליאה, דכוי ועיוות הגופניות והנשיות. בכך היא דומה לנעלי העקב. אף הן, אביזר נשי מובהק, המאריך ומדגיש את הרגל, אבל  מגביל תנועה, חונק אצבעות, וכופה תנועה לא טבעית. הייתי מסתכן ומהמר כי הסכוי שאשה על עקבים תלבש חזיה הוא גבוה לא פחות מהעקבים. אליהם אפשר לצרף גם את הצפורנים הארוכות. (לכל הפחות ניצלו בנות הדור הנוכחי מעונשו של המחוך).

(ככל שהצלחתי לברר, הצילום מתוך כתבה על מירוץ עקבים במנילה)

חלק הגוף הקרוב ביותר לשדיים מבחינת המעמד והיחס הוא השיער. בעוד שהשיער הארוך, הפזור, הוא סמל לפראות, מיניות וחופש, האיסוף והסידור שלו הוא גם המרסן. האיסוף בגומיה, אך הרבה יותר הצמות, קלועות והדוקות, ממשטרות ומרחיקות (אולי כמו עניבה של גבר?). גם השיער, שלפעמים נקלע אמנם לסיטואציה שמחיבת את אזיקתו, כמו מלאכות בהן הוא מועד להתפס ולהסתבך, או סתם כשהוא מסתיר ומכסה את הפנים, מסומן בקיצוניות כסמל מין, ובני דתות שונות טורחים להסתירו ואף להפטר ממנו, מסיבה זו בלבד. אפשר גם להוסיף שבדיוק כמו החזה, הוא חלק גוף שקיים אצל שני המינים, אך בעוד שאצל גברים תנ"כיים שימש השיער כמקור של כוחות על, אצל האשה הוא נתפש כבעל משמעות מינית פתיינית ויש להסתירו ולהעלימו. אף בחברה שמרנית גלוית שיער, מקובל השיער הארוך כמבדיל מגדרי בין אשה לגבר עד עצם היום הזה.

יש אם כן מרקם חברתי הכופה ומצפה מהאשה ללבוש חזיה, וכאשר הוא נטמע, חריגה ממנו נתפסת כמתגרה ונועזת ומעמידה את ה(לא) לובשת במוקד של לחצים מנוגדים – או שתצייתי ותלבשי, או שתסומני כאובייקט מיני. וצריך להוסיף שאותו דיון בדיוק תקף גם לנושא של עירום וחשיפת הגוף בכלל, והשדיים במקרה זה, כאובייקט מיני, הם ביטוי מטונימי מייצג של הגוף כולו. התואם בין השניים ממשיך ומתקיים גם בנקודה בה תוקפו של הלחץ החברתי עשוי  לפקוע - כאשר האשה מתבגרת. משום שאשה בוגרת, או מבוגרת (וכל אחת תגדיר לעצמה את הנקודה), מחליפה מעמד. הלחץ עליה בשל היותה אובייקט מיני עובר המרה וההאשמה שהיא מתגרה ומגרה בהופעתה מתחלפת בטענה על התיישנות ואי עמידה בנורמות של מושלמות. היא נדרשת להסתיר את עצמה בשל היותה פחות רלוונטית ומושכת, והשדיים, על שום כניעתם לכח המשיכה. והטעם הזה כבר מקומם ומעליב, ובחלק מהמקרים מביא סוף סוף לתוצאה ההפוכה. ההכרה שאין שום תוקף ללחץ, יחד עם הבטחון והכח שמעניקים הגיל והנסיון, מתחדדת עד לנקודה של בעיטה ב"דרישות" ונסיון להתיישר מחדש, והפעם לפי הצורך והתחושה הפנימית, כלומר האמיתית. זה אפשרי כאשר הנזק אינו בלתי הפיך, כלומר כאשר למרות הדכוי והכפיה הרוח נשארה חופשית כרוח.

ואם, כמעט בלי להרגיש, דילגתי מתחום הדעה שלי ונקודת המבט שלי כגבר אל נקודת הראות הנשית והחוויה שלה, אני מקווה שלא נחצה כאן שום קו ושבעצם נשארנו בדיוק באותו התחום ובאותה הדעה.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר - הדודאים