לפני שלושה חודשים סיפרתי בשמחה על שיר ראשון שלי שהתפרסם בכתובים, בעיתון 77. השמחה ההיא הייתה מכופלת כי שכני לאותו גליון, אף הוא בפרסום ראשון, היה חברי ללימודים ולהרבה שיחות על ספרות ושירה, אושר נחמני.
זמן מחצית חיים אינו מחצית זמן החיים. אילו החיים היו צפויים, כמו מהלכו של שעון החול או נר דועך, גם זמן מחציתם היה צפוי. לכן נר בוער יכול להיות לנו לשעון, אך לא החיים.
זמן מחצית חיים שאול מעולמם של החומרים הרדיואקטיביים, אלא הקורנים עצמם לדעת. לְעולם הפליטה הבאה של חלקיק קרינה איננה צפויה. לכן החיים במחיצתם מלאי סכנה והפתעות.
החמרים הרדיואקטיביים דועכים לאיטם. ככל שהם דועכים, דועכת הקרינה הנפלטת. ככל שדועכת הקרינה דועכת הדעיכה. ללא דעיכה, אפשר לומר שהחומר לא ימות לעולם.
מי שאינו מת לְעולם, באופן מלא וסופי, חי לנצח. יחד עם זאת, על החמרים הרדיואקטיביים נגזרה הדעיכה. הם חיים, אך החיות הולכת ונוזלת מהם. תחתיה בא הקיפאון.
כדי לדייק יותר צריך להודות שנצח הוא מושג מתמטי. נצח הוא אינסוף. בחיים, גם החמרים הרדיואקטיביים מתים. בחיים יש סוף. בפרט כשהם מלאי סכנות והפתעות.
החמרים הרדיואקטיביים נבדלים זה מזה במידת האינטנסיביות שלהם שהיא גם מידת האגרסיביות שלהם וכן מידת האקטיביות שלהם. זה שיוזם וקורן יותר דועך וממצה את עצמו מוקדם יותר.
למרבה הפליאה - בעיני מי שמתעלם מהמתמטיקה, החמרים הפעילים והרגועים כאחד חיים לנצח, כלומר, למרות אורח החיים השונה, אורך החיים זהה. הם שונים ודומים.
הם שונים בקצב הדעיכה, שכאמור דועכת בעצמה ולכן אינה מסתיימת. החומר הפעיל ידעך מהר יותר. לפיכך, כאמור, אף הדעיכה שלו תדעך מהר יותר, כדי שתספיק לו לַנצח.
את הקצב המיוחד של כל חומר מודדים על פי הזמן הנדרש כדי להשלים את הפירוק של מחציתו. זמן מחצית חיים הוא זמן חיי המחצית.
כשאנו מדברים על פירוק החומר הכוונה היא שהחומר הרדיואקטיבי פולט קרינה והופך אגב כך לחומר אחר, שאם גם הוא פולט קרינה, גם הוא הופך לאחר, עד שהאחר האחרון יציב ושתקן.
אם זמן מחצית חיים של חומר היא שעה, הרי שתוך שעה תהפוך הקרינה את מחציתו לחומר אחר. כעת תשאר תערובת שבה רק מחצית אחת, הריקה, המלאה, היא של החומר המקורי.
כעבור שעה נוספת, תוותר רק מחצית מהמחצית, כלומר רבע. שלושת הרבעים האחרים הפכו כבר לחומר אחר. כעבור שעה נוספת, תתפרק מחצית מהרבע הנותר.
בחלוף השעות, הימים והשנים, תוותר בכל פעם כמות קטנה יותר. כך נמשיך אינסוף פעמים, אינסוף שעות, עד קץ הזמן, כמעט. אצל האטום האחרון, תסתיים ההתפרקות. אם הוא יסכים להתפרק.
אצל חמרים לא יציבים, זמן מחצית החיים יכול להיות חלקיקי שניה. אצל היציבים מאד, מיליארדי שנים. אל תחששו להשקיע בזהב. הזהב חומר יציב, נשמר לנפשו, ובדרך כלל גם מועיל.
על פי היחס בין כמות החומר המקורי לחומר החדש ניתן לקבוע כמה פרקי מחצית חיים חלפו, כלומר כמה זמן חלף. כך משתמשים בחומר פחמן-14 כדי לדעת מה קרה בעולם כשלא היינו.
זמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא 5730 שנה. הוא זהה כמעט לזמן שעבר מאז בריאת העולם. גם לפני מיליארד שנה הוא היה 5730 שנה. לַעולם אין זמן מחצית חיים. לַעולם אין זמן.
הסימן המתמטי לקצב הדעיכה הוא האות היוונית לַמבְּדַא (λ). היא מזכירה בצורתה את האות גימל. על כן, רבים מדוברי העברית מכנים אותה גמלא.
גמלא הוא הלוגו שלHalf Life , סדרה של משחקי מחשב, אחת המצליחות בכל הזמנים. אני מכיר אותה מבעד לעיני הילדים שלי.
גם חמרים שאינם רדיואקטיביים, שמתפרקים סתם, דועכים לאיטם, ולאט יותר, גם להם יש זמן מחצית חיים. כמו הרעלים שפזרנו בשדות, כמו גם, להבדיל, הדשנים.
אין מה לחשוש מהחומר ההולך ומתפרק. זה טוב. הנה, אומרים אנשי איכות הסביבה, כי הפסולת הפלסטית שאינה מתפרקת, תשאר איתנו עוד אלף שנה.
למריבות יש זמן מחצית חיים. הן דועכות בקצב המיוחד להן אבל תמיד אפשר למצוא שרידים של חומרי המריבה. או אולי הן החומר האחר. זה שהולך ומתרבה.
לשנאות, לכעסים, יש זמן מחצית חיים. גם לאהבות. אהבות נושנות דועכות אבל חיות לנצח. יש מי שיודע לתארך אהבה לפי כמות החומר האחר.
האובדן יש לו מחצית חיים. מחצית חיים נלקחת ומחצית נשארת. מחצית חיים נלקחת ומחצית נשארת. מחצית נלקחת. מחצית נשארת.
הזכרון יש לו מחצית חיים. הוא דועך. הזכרונות מתפרקים אבל אינם הופכים לשום חומר אחר. העבר עשוי מלא כלום.
לפני פחות משנה, עמדנו כאן, קומץ של עשרה תאים קטנים והבטנו אל העתיד. היו לנו חלומות, היו שאיפות, היו תקוות, אבל, חייבים להודות, לא הייתה הרבה אמונה. אני חושב, אני יודע, שבחלומות הוורודים ביותר, בחלומות הוורודים ביותר, לא פיללנו ולא שיערנו כמה נצליח לגדול ולהתפתח בתוך שנה. אני מביט סביבי, בגוש הגדול הזה, ורואה רבבות רבבות, של תאים, העתקים נאמנים ומלאי חיות של אותו קומץ. ראו כמה מקום אתם תופסים. ראו איזה משקל ואיזה חשיבות יש לכמות, לנחישות, לאחדות המטרה, להתמדה. אי אפשר להתעלם מקיומנו. אנחנו כאן, אנחנו כאן כדי להשאר.
אבל חברים, אנו עומדים בפני תקופה חדשה. למרות ההצלחה העצומה, לא נוכל לשקוד על השמרים. לא נוכל להשאר במקום. כי להשאר במקום, בסופו של דבר, משמעותו להיות מסולקים בבושת פנים, להיות קורבן של שנאה ושל קנאה. כן, יש מי שההצלחה שלנו היא לצנינים בעיניו. יש מי שלא ינוח ולא ישקוט עד שיחסל את כולנו, עד האחרון. אנחנו, שאיננו פוגעים באיש, שמעולם לא הרמנו יד, שמעולם לא חטאנו אף באלימות מילולית. כל חטאנו, כל חטאנו הוא ההצלחה שלנו, ההתרבות שלנו. אין לנו במה להתבייש. אין מה להתבייש בהצלחה. אין מה להתבייש בדרך. אין מה להתבייש בעתיד. לא ניתן להם לחסל אותנו.
חברים, בעתיד הקרוב נצא למקומות חדשים. בצער, בכאב, מתוך געגוע, נעזוב את הבית, את הסביבה, את הנוף, את החברים, את המשפחה, ונצא לדרך למקום חדש. נצא למקומות חדשים. ברכוש מועט, בלי לדעת לאן, נלך ממולדתנו לכל מקום שיוליכונו רגלינו. נתור את הארץ, את הגוף, את העולם, ונמצא בתים חדשים. נעלה על ספינות, ונפליג ימים רבים, עד שנגיע לחופים חדשים, לעולם חדש, להבטחה חדשה. במקום אליו נגיע, שם יהיה הבית החדש. שם יתיישב כל אחד ויקים את ביתו. שם יקים משפחה חדשה, ודורות חדשים. בכל מקום בו נהיה, שם נהיה, שם נחיה, שם נצליח, שם נשגשג, שם נתרבה, שם נרבה, שם נפרוץ. עידן חדש בפתח. זה העידן שלנו. זה הזמן שלנו. צאו לדרך, ואל תביטו לאחור. פרו ורבו ומלאו את הגוף.
מי שזוכר את בשורת הפירוק של הביטלס ואת השנים שקדמו לה, זוכר גם איך, בעיקר בשנים הראשונות, הכריזו שוב ושוב – "הנה, אלה היורשים של הביטלס". בכל פעם דובר בהרכב אחר ובכל פעם ההצהרות התבדו לחלוטין, כי אין יורשים לביטלס. היו לא מעט כאלה שזכו להצלחה כלכלית ומסחרית ומכרו כרטיסים והנפיקו להיטים, ולא מדדתי אבל יתכן שעלו על הביטלס במדד זה או אחר, והיו להקות ומבצעים שהנפיקו להיטי ענק ויצרו מוסיקה נפלאה, אבל, כמו הביטלס לא היו.
דווקא היום, בפרספקטיבה של כמעט חמישים(!!!) שנה אחרי, כאשר לאושרם של רבים, מבוגרים כמוני, עדיין זוכה המוסיקה של שנות השישים והשבעים לעדנה והופכת (בצדק) לבחירה המועדפת של צעירים ובני נוער רבים, קל יותר, מבעד למסננת הזמן, לאשש את האיכות המוסיקלית של אותה התקופה. בכל אותו עושר, המוסיקה של הביטלס היא לאו דווקא המרגשת והאיכותית מכולם, ובכל זאת יש בה משהו שדורש הסבר. מה הופך אותם, או נכון יותר, מה במוסיקה שלהם הפך אותם לכל כך יחודיים וגדולים ולסקאלה בפני עצמה? ברור שאין אלה הביצועים. אין לביטלס את יכולות ביצוע המעניקות חיי נצח כמו קולו של פאבארוטי למשל. גם המילים, יהיו אשר יהיו, אין בכוחן ליצור תהילה בקנה מידה כה רחב. זאת בהחלט המוסיקה. הלחנים, ואולי גם העיבודים. יתכן שמומחים ומבינים יודעים לנתח ולהסביר את הגדולה שבצלילים, כפי שיֵדעו לפרש את הגאוניות של מוצארט. אני קטונתי, ורוצה להצביע על נקודה אחת, לא בבחינת הסבר וסיבה, אלא של תופעה.
נניח לרגע לביטלס וניסע לסין. ברחוב הומה אנשים נחשֵף לאלפי פרצופים שהם כנראה שונים ככל שפרצופים יודעים להיות שונים, אך בעינינו הלא מאומנות נוטים להתמזג ולבלבל וליצור מצג של "אלפי סינים". כדי שהשונות תבצבץ במבט ראשון דרוש אימון, ואת האימון הזה עורך כל אחד בסביבה שלו. אני לא משוכנע שמי שבא מהסביבה שלי יוכל אפילו להבדיל בין אלף חרדים. המבחן הפשוט יהיה הרכבת הקלסתרון. האם תוכל לתאר מישהו שראית עד כדי הרכבת קלסתרון? ובהמשך, האם תוכל במבט אחד לזהות בוודאות מישהו שראית לרגע? הדבר אפשרי בהחלט בין האנשים שאנו רגילים בהם, והייתי אומר – רק בין האנשים שאנחנו רגילים בהם.
במקרה של מבט במישהו מוכר, מראה העיניים מדויק בצורה אכזרית. אם נשווה זאת למשל לטביעת הקול, הרי ששם אפשר להטעות אותנו בקלות. שם יכול חקיין מיומן להתחזות לפוליטיקאי שמשמיע את עצמו ברדיו פעמיים ביום. לא כך במראה הפנים. לָפנים יש מה שאני מכנה "יחוד ויזואלי". יחוד שהוא חד משמעי, ואשר אנחנו מזהים בצורה מובהקת, מדוייקת ומיידית. אין כמו מראה הפנים כדי ליצור אצלנו זהות נבדלת, חד-פעמית ואישית. לעולם לא נוכל לזהות בכזאת קלות אדם על פי קולו, דיבורו, כתיבתו ובטח לא על פי אופיו. נדרש דמיון ברמה של תאומים זהים כדי להטעות אותנו.
אני טוען שלשירים של הביטלס יש "יחוד ויזואלי". אני לא רואה שום להקה המשתווה אליה במובן הזה. מרבית היוצרים והלהקות, גם אלה שאני מאד אוהב, יוצרים בתוך סגנון או דפוס מסוים והדמיון בין הקטעים השונים קיים ובולט. ככל שמדובר ביוצרים הקרובים אלינו פחות הדמיון הזה בולט יותר. כמובן שיש יוצאים מהכלל. כמובן, יוצרים המתפתחים לאורך השנים עוברים תקופות שונות, אך בתוך אותה התקופה, הקרבה בין היצירות גדולה וקיימת.
אם ננטוש לרגע את שדה המוסיקה ונתבונן בצייר גאון כפיקאסו, שכל כמה שנים פיתח סגנון חדש שהוא שונה ומובחן, ובכל סגנון כזה ניכר מייד שאלה עבודות שלו (או שלא. קשה להבדיל בין ציור קוביסטי של פיקאסו לציור של ז'ורז' בראק), עדיין, היצירות בנות אותה התקופה קרובות באופן "סיני" ונראות כמו קרובים קרובים, בני אותו הכפר.
כשאני שומע שיר של הביטלס, לא משנה איזה, אני מוצא בכל אחד "יחוד ויזואלי" ממש. אני מייד מבדל את אותו השיר כישות בפני עצמה ולא כ"דוגמא" לסגנון או תקופה. אין לי מושג מה גורם לזה או איך הם עושים את זה, אבל אף אחד אחר לא עשה זאת כך. אולי זאת המשמעות האמיתית והחד-פעמית של הצרוף לנון ומקרטני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
