כל הדברים גדולים כקטנים

(אזהרה - תמונות קשות!)

אפשר להבחין בין התרנגולות על פי צורת הביצים. שני לולים קטנים, שש מטילות, ורק אחת מתמידה - ביצה בכל בוקר. זאת שלה, הגדולה מכולן, וצבעה כפני הגיר – בוהק לבן ומחוספס. האחרות כולן שבתו ממלאכתן. הסיפור מתחיל באותו בוקר בו שוב הופיעה ביצה על רצפת הלול השני. שתיים תרנגולות משוטטות, תמיד יחד. כולם קראו להן הלסביות. ביצים הטילו יחד, דגרו יחד, והתנפלו שתיהן יחד על מי שהתקרב לאפרוחים, כשהיו. הביצה החדשה היתה משל הלסביות. ביצה יפהפיה, חלקה חלקה וזוהרת כפנינה.

למחרת, כשהצצתי לאותו המקום, קמה הלסבית מרבצה, ובפינת הלול זהרו לפתע עשר ביצים, שכולן הוטלו ממש מתחת לאפי. הביצה שאספתי היתה רק אחת מתוך אחת עשרה, וכך זכו האמהות, והביצים נותרו בחזקתן, סופרות לאחור תחת גופן החם.

עם תם הספירה הראשונה בקעו ארבעה אפרוחים והחלה הספירה השניה, הבלתי נמנעת. במלאת שלושה ימים בא חג האהבה וחשבנו על גן עדן. איש ואשה עירומים בפינה שקטה ומוצלת. אבל בא הנחש.

בבוקר, בלול המערבי היתה מוטלת הלסבית האחת, מתה, על אחד המדפים. בפינה, התכנסו האפרוחים תחת כנפי השניה, שישבה כהרגלה, אך בעיניים עצומות. מדי פעם פקחה והציצה לרגע. בלול המזרחי נמצאה המטילה החומה הגדולה, זו שתמיד רדפה את כולם, שרועה על הרצפה. מתה. עד שחזרתי עם שק ניילון שחור, כבר צנח ראשה של הלסבית השניה, וכשפיניתי אותה ספרתי שלושה אפרוחים יתומים.

היתומים הועברו למרחב מוגן, והמרחב הוצא מן הלול, לא למשוך אורחים לא קרואים. כמו בסיפור אגדה, ניסיתי  את התרנוגולות שנותרו, שישמשו להם אמא אחרת, אך אף לא אחת הסתגלה לתפקיד ומתוך חוסר נוחות עמוק בקשה לחזור הביתה. שעה אחר כך, מצא המוות  גם את התרנוגלת שחזרה הביתה. המוות הזה אמר – אני עדיין כאן. ואני, נעלתי נעליים ובגדים ארוכים, הצטיידתי בארגז כלי משחית שנראה כמו שלל מימי המשט הטורקי – ברזלים, גרזנים, סכינים, אתים ומעדרים, ובזהירות התחלתי לתור את הלול. דחפתי חפצים חדים לחריצים הרבים שברצפה ומתחת לדפנות, הזזתי הכל ולא מצאתי דבר. אז עברתי ללול השני. שם, הפך החיפוש החששני, הזהיר, המעורפל בשאלות, לתשובה ברורה. במרווח צר, בין קיר הרשת למעמד מדפי פח, בפינה הרחוקה, על הרצפה, נמה צפעונית שמנה ומפותלת.

סיפרו לי שאצל הצפעים קל לזהות את הנקבות. הן יפהפיות. הציור על גבה היה חד וברור. אמנם דוגמת הסוואה שהשתלבה נהדר עם כל פינה בלול בה ערכתי חיפוש, אך בכל זאת, מסוגננת ואלגנטית, מודעת לנשיותה.

אולי המחשבה על מינה היוותה גורם מעכב, כמו בסרט מטומטם – גיבור לא הורג אשה, אפילו אם היא רעה. מכל מקום היופי דיבר אלי. את הראש, והעיניים לא ראיתי מהרווח הצר. אי אפשר להשאיר נחש צפע בתוך לול תרנוגולת שאני נכנס אליו כל בוקר והתרנגולות מבלות בו את כל חייהן. אי אפשר לגדל נחש צפע בחצר הבית. אי אפשר לאזרח קטן כמוני ללכוד כך צפע, הרי זה בניגוד לחוק. אך מעל לכל ריחפה הנקמה. ארבע תרנגולות נאמנות, חפות מפשע. מילא, היית בולעת ומסתפקת באפרוח, אבל ארבע תרנגולות רצוחות? רק בגלל שעמדו בדרכך? "מה אתה רוצה?" שאלה בלחישה, "בני המין שלך לא עושים את זה כל הזמן?".

ביום האהבה, אני והאשה, בברזל, הכינו בראש הנחש.

במרחב המוגן, גרים, עד היום, שלושה אפרוחים יתומים.

במקרר, בתבנית, עדיין שלוש ביצים בצבע גיר לבן, מזכרת מתרנגולת שהיתה.

הסיפור הזה חייב להופיע בבלוג הזה.

שלושת השופטים צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם הרשיעו פה אחד את סבאר על שקרא לעצמו דודו ודנו אותו לשנה וחצי בכלא.

רבים וטובים כתבו על פסק הדין הזה כמעט כל מה שניתן

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180945.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180774.html

 אבל קשה לי להתאפק ולכן אוסיף מה שלא נאמר.

חוק התג:

אמר השופט: "שעה שנשמט בסיס האמון בין בני אדם, כל שכן עת מדובר בנושאים כה אינטימיים ורגישים, מכונני גורלות, נדרש בית המשפט לעמוד איתן לצדם של הקורבנות - בפועל ובכוח, ולהגן על שלומם. אחרת, אותם ינצלו-יתמרנו-ירמו במחיר עונשי נסבל וסמלי".

ואני אומר, כמו תמיד הבעיה אינה בשופט אלא במחוקק שהיה יכול למנוע את התופעה הקשה הזאת. ולכן, יש לחוקק ויפה שעה אחת קודם. יחוייב כל ערבי לשאת סימן היכר בולט על בגדיו (להלן התג), שיסומן בצבע כפי שתקבע הממשלה, וכך יוכל כל עובר אורח לזהות מייד כי המדובר בערבי. העובר על החוק, דינו שלוש שנות מאסר".

כצפוי יקומו צבועים ומתחסדים למיניהם ויאמרו שהחוק הזה הוא גזעני. אין שטות גדולה מזאת. הרי מיטב בנינו, המשרתים בצה"ל לחילותיו, נושאים איש איש על בגדו שלל סימנים המעידים על שיוכם המדויק - הכומתה הצבעונית והסמל מעידים על החיל. תג היחידה מספר על הבסיס. סיכות ותגים מסבירים את יכולתו המקצועית, וסימני הדרגה מעידים על הדרגה. ומדוע יהיו הערבים שאינם משרתים בצה"ל פטורים מהנוהל הזה? הרי כל תינוק יודע היטב כי כנפי הטייס עם דרגות הקצונה הן אישור והרשאה לנושא אותם להיות גבר נחשק ולזכות בזיונים ככל שיחפץ, ועדיין השכם והערב אנו שומעים על אנשים סתם המתחזים לטייסים וזוכים לשכב עם קורבנות תמימות.

כאשר מביטים בעיני הקורבנות, שיכולות להיות גם הבת שלכם, אין שום שאלה. ערבי עם תג לא יכול לאנוס במרמה.

החוק החדש חשוב מאין כמותו ויש להקפיד מאד על אכיפתו. לשופטים סגל, דרורי ונועם מובטחת עבודה רבה.

חוק השם:

לא יאשר שר הפנים לאדם להחליף את שמו במרשם האוכלוסין אם בשם החדש יש כדי להטעות בדבר מוצאו של המבקש.

נקמת החנונים:

ומצד שני, יש ברכה בפסיקה התקדימית של השופטים הנכבדים. שנים רבות נאלצו החנונים לספוג ולבלוע. שוב ושוב התעלמו מאתנו כל אותן חתיכות וכוסיות, לא קנו את הכנות, העדינות והרומנטיקה הביישנית. שוב ושוב נאלץ בנצי לראות בעיניים כלות את נילי נופלת ברשתו של מומו החתיך החלקלק, בעל החיוך המפתה והמבט הנוקב. בכל פעם הופיע מומו חדש מלא סיפורים והבטחות, הרפתקאות וקסם מזויף שהכניסו נילי ועוד נילי למיטתו. לא עוד. עם הפסיקה החדשה, יואשם כל גברבר שהשתמש בחיוך שלא מן הלב, במחמאות שלא התכוון אליהן באמת, ובמבט ממיס באונס. לא פחות. עם כל הגברברים בכלא, יפתח לחנונים עידן חדש. גם לנו מגיע לשכב עם בחורה חמש דקות אחרי שהכרנו. (אלא אם כן התקדים הוא רק על ערבים ).

הסנגור:

כל התגובה לסיפור התמוה והמזעזע הזה מבוססת כמובן על מה שנאמר בתקשורת (ולא הוכחש). אחד הדברים המטרידים בסיפור הוא העובדה שההגנה הציעה עסקת טיעון שכללה הודאה באונס. עם כזאת הגנה צריך תביעה?

באחת הידיעות נאמר "הסנגורים אף ישקלו לסגת מהסדר הטיעון, ובכך בעצם לערער על עצם ההרשעה באונס, ולדרוש את החלפתו בסעיף קבלת דבר במרמה". ולמה לא לדרוש זכוי מוחלט? בשביל מה יש סניגור?

עונש מוות:

כשיחול בארץ עונש מוות, כמה שופטים יבקשו לפטור אותם מהדיון בתיק כזה?

השופטים לפי מראית עין

אמרו שבסיפור המשט הפסדנו (שוב) את הקרב על ההסברה. טיימינג משופר ועוד כמה סרטים, והכל היה אחרת. ולפני שהפצצנו בעזה, הם ירו מתוך בית-החולים, ויש עדויות. ואת הילד מוחמד דורה הרגו בכלל פלשתינאים, אם בכלל. שוב ושוב אנחנו נכשלים רק בהסברה. אבל המורה אומרת שהכל עניין של רגש. ששיר או סיפור טוב צריכים לעורר רגשות. אחרת לא שווה. כשהרגש מגיע הוא לוקח את העניינים לידיים ומחלק הוראות לכולם. ככה אצל רב האנשים, בעיקר אלה עם רגשות. והרגש המופנה היום לישראל הוא השנאה והדחיה. וזאת הבעיה האמיתית שלנו. קם עלינו רגש.

יש מדינות ארורות, מרושעות, תוקפניות, מתנשאות, מוחרמות, הרבה יותר מישראל. אבל רק ישראל מעוררת תגובות רגשיות בעצמה כזאת. תמיד הייתה תגובה רגשית לישראל, וכמו שאמרה המורה זה דבר טוב, אבל הרגש המוביל היום הוא השנאה. ושנאה גוררת שנאה. ברעש שאחרי המשט, כשהרגשנו מנודים בכל בעולם, קראתי אצל מישהו שאנחנו מגזימים. שאנחנו לא המצורעים של העולם. שצפון קוריאה הרבה יותר (איזה נחמה). הוא לא הבין. צפון קוריאה שיחקה במונדיאל, וזכתה לאהדה ומחיאות כפיים. רק נבחרת ישראל הייתה צפויה להפגנות (תשאלו את האמנים הישראלים שמצליחים להופיע בחו"ל, ואני לא מתכוון לחו"ל מצרים).

יותר ויותר, בעוד מקומות וזמנים, הרגש יוצא נגדנו. לא משנה למה, אבל אפשר לדבר על זה. בגלל החזק והחלש, בגלל הכובש והנכבש, בגלל הפורנוגרפיה של הדם, בגלל ההסתה של האסלאם, בגלל ההרגל האנטישמי שלא פס מן העולם. לא חשוב אם בצדק או לא. האנטי על ישראל הוא אנטי של רגש. נמאס להם. והשנאה מתפשטת כמו אש איטית וחוסר הסבלנות כמו מים, והם גורפים עוד שונאים. ולא מדובר על שנאתם של שונאי ישראל הטבעיים שהיא מובנית ומובנת ואין לה תקנה. זוהי שנאתם של האנשים הטובים, הרגילים, של היפות והיפים, של ההולכים לעבודה בבוקר, הרודפים צדק, היוצאים לחופשה, הלומדים ומלמדים באוניברסיטה, המאזינים למוסיקה, האוהבים בלילה, הקוראים וכותבים ספרים, המאכילים חתולים. ושנאת האנשים הטובים והאנשים הרעים יוצרת ברית לשעה. ואנחנו נשארים בחוץ. הרגש פנה נגדנו, ועד שישוב, יוסיפו הרוחות לנשוב רעות.

שום הסברה שבעולם לא יכולה לבטל שנאה. כמו הילד הדחוי בכתה, שאם תבדוק, אין שום דבר פסול במעשיו. הוא מתנהג יפה ולא מרביץ ומשתדל להתחבר ולא עשה רע לאף אחד. ובכל זאת הוא הדחוי והמנודה, ולא הבריון ההוא שמרביץ לכולם, או מלכת הכיתה הגועלית והמתנשאת. ומה מועילה כאן הסברה? מה יכולים נאומי "זה לא יפה" של המורה או ההורים? בסוף הילדות הדחויות שוכבות עם כולם בנסיון עקר להשיג אהבה, והבנים הדחויים זוממים נקמות בסתר ומגשימים אותן בבגרותם. או שעוברים למקום אחר. ולאן תעבור כשבית-הספר הוא העולם כולו?

לא הסברה אנו צריכים אלא מהפך רגשי. לא למכור עובדות והסטוריה, לא נתונים ומספרים. רק מומחים לרגש. כל אחד בסך הכל רוצה שיאהבו אותו וגם צריך. אפילו מדינה.

זאת דעתי.

דרוש מומחה

לרחוב הראשי בשכונה קראו רחוב שבטי ישראל. הוא היה אהוב על רוכבי האופניים והסקייטבורד בגלל הירידה התלולה והעליה התלולה לא פחות שאחריה. הרחוב נולד ישר כסרגל. ישי, פקיד העיריה, קיבל את המפה ובלי להבין דבר שרטט בסרגלו את מפת הרחובות. כשהגיעו המהנדסים לשטח הם נוכחו שהוטל עליהם לסלול רחוב ישר על שטח עקום. כך חצה הרחוב את הואדי העמוק ובכל חורף חזרו האנשים לביתם בסירה.

תריסר רחובות קטנים התפצלו מהרחוב הראשי והתכנון כולו נעשה מתוך מחשבה מרובה. לפי הסדר הורו השלטים על רחוב ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי וכן הלאה. בקצה הרחוב נפתחה כיכר יוסף וממנה יצאו עוד שלושה רחובות. הימני והשמאלי נקראו שניהם מנשה וזה שממול נקרא שמו אפריים. בכל שנה, כשלמדו תלמידי כתה ב' על בני יעקב, הגיעו לסיור בשכונה והטמיעו במו רגליהם הקטנות את הקשר המתחדש בין ימות העבר לחיינו היום.

כשהייתי אני בכתה ב' הצטרף אלינו נשיא המדינה בכבודו ובעצמו. הנשיא האהוב והמורם מעם צעד עמנו, זכרון שלעולם לא ימחה. הוא אף הבטיח שיבוא ויצטרף לתלמידים בכל שנה, אך בשנה שבאה נפל למשכב ולאכזבתנו נשאר רתוק לביתו. כך גם בשנה שאחריה. עד שיצאה השנה השלישית הכריעה אותו מחלתו והוא נטמן ברב עם וכבוד בחלקת הנשיאים בעיר הבירה. באותה שנה החליטו כל העיריות לקרוא רחוב על שמו. אצלנו, מפאת הכבוד שהעניק לנו, נבחר אחד הרחובות בשכונה שלנו. שמו של הנשיא לא היה מנשה, אך זה הרחוב שנבחר לקבל את שמו. כך שונה שמו של רחוב מנשה הימני לרחוב הנשיא, ואילו השמאלי שנה את שמו לחצי המנשה.

ביום שלמחרת נערך טקס לתלמידים המצוינים בבית התרבות הישן, איפה שהיום הישיבה, ושם שאל אבנר הביישן למה לקחו את השם לרחוב המנשה ומה יהיה עליו, והמורה ענתה שכדי לקרוא לרחוב על שם הנשיא היו חייבים להחליף, ובכל זאת הרי נשאר עדיין חצי מנשה. וכשישראל החנפן שאל למה לא קראו לרחוב הנשיא עוד קודם, ביום ההוא שהנשיא היה כאן, אמרה המורה שאסור. שקוראים לרחובות רק על שם מי שכבר מת, וזאת הדרך לזכור שהם היו פעם.

לאט לאט החליפו את השמות של כל הרחובות. בכל שנה או שנתיים נערך טקס שבו קראו לרחוב על שם מישהו שמת. למנשה היה רחוב כפול אבל את השבטים האחרים מחקו ולא נשאר להם זכר, חוץ מהרחוב הראשי שעדיין נקרא שבטי ישראל וחצי המנשה כמובן. ככה, מתו שר החינוך ושר החוץ וראש העיר וראשי המחלקה בעיריה וכל אחד קיבל רחוב למזכרת. נדמה לי שהיתה תחרות בין ראשי העיר וכל אחד רצה להחליף יותר רחובות מקודמו. אם לא מתו מספיק אנשים חשובים נתנו להם שמות סתם כמו רחוב הנשר, רחוב המעיין ורחוב הפרדס.

פעם אחת, אני כבר הייתי בצבא, החליטו לקרוא לרחוב בשם רחוב העבודה. קמה צעקה גדולה והמתנגדים אמרו שאי אפשר שרחוב יקרא על שם של מפלגה, ובסופו של דבר התכנית בוטלה. פעם אחרת, הגיעה שרת החינוך כדי לחנוך את רחוב המדע, וכשנפתח רחוב העצמאות, הוזמן שגריר ארצות הברית בכבודו ובעצמו והגיע לטקס. היו נאומים באנגלית וזיקוקים.

לא מזמן חנכו את רחוב החרות. הפעם, אלה שנפגעו מהביטול של רחוב העבודה ניסו להתנגד, אבל הסבירו להם שהמפלגה לא נקראת החרות אלא חרות סתם ולכן אין אפשרות לשנות. היו כאלה שניסו למחות וכולם חטפו מכות רצח מהמשטרה ומאז לא ראיתי אותם.

למען השלום החליטו בכל זאת לרצות את כולם ולהוסיף גם את רחוב העבודה, אפילו שזה שם של מפלגה. זה היה בִמקום הרחוב האחרון שנשאר מהשבטים, רחוב יהודה, איפה שהסבלים הסודנים יושבים כל בבוקר ומחכים.

עכשיו נשאר רק הרחוב הראשי, שבטי ישראל, אבל יש דיבורים שרוצים להחליף אותו למדינת ישראל.