כל הדברים גדולים כקטנים

עת מלחמה ושלום

פעם מזמן קראתי שיש בפינלנד 250,000 אגמים. עשיתי חישוב מהיר, והבנתי שאם בכל יום אצא לפיקניק באגם אחר ידרשו לי כמעט אלף שנה. אז הבנתי שהעולם גדול באופן כזה שאין לי אפשרות לראות את כולו וצריך מאד להצטמצם. החיים קצרים מכדי לבקר בכל המקומות, לקרוא את כל הספרים, לראות את כל הסרטים, לאכול בכל המסעדות, לשכב עם כל הנשים.

דרושים צמצום, בחירה, מיקוד, וגם ויתור.

הנה, כעת יש לי זמן פנוי ככל שאפשר, ובמקום טיפה בים שהייתה לי קודם, עכשיו יש לי עשר טיפות. עשר טיפות בים! אמנות הבחירה והויתור תובעת ממני לא פחות. ההבדל הגדול הוא שכעת לא ניצב מול הטיפה הבודדה שלי סכר בדמות שעות העבודה. זה אם כן הזמן לקפוץ למים.

אחד הדגים השמנים בים הוא דג הספרים. כשיש לך ספר, אף פעם אין זמן אבוד. כמובן יש את הקריאה של הזמן הלא פנוי, נניח בתור לרופא או בהמתנה לרכבת (אם כי יש להודות שבמרחב הציבורי אני תמיד מתפתה להעביר את הזמן בהתבוננות. על מה שיש). אחר כך יש את הזמן הלא פנוי הפנוי. יש לי חלום למצוא עבודה, ששכרה בצידה, והיא מספקת הרבה המתנה ואפשרות קריאה.

בכל זאת, הגבורה הגדולה היא הבחירה. ההחלטה לקחת את הזמן העומד לרשותי, למקם את עצמי בחוף הים או על הערסל, ולקרוא. הקריאה היא המשימה הראשונה שלי, ועל השולחן המטאפורי הצטברה ערימה ענקית. כל אותם ספרים שעדיין לא קראתי.

מי באמת קרא את "מלחמה ושלום"? כמה מכם חושבים שזהו ספר חשוב וצריך לקרוא אותו. באחד הימים. יום אחד, נקרא גם אנחנו את "מלחמה ושלום". מתי? יום אחד, רחוק. כשיהיה זמן. כשנצא לפנסיה. אולי.

הנה הגיע היום. הגיעה עת "מלחמה ושלום". הגיעה הזמן לקרוא את הספרים האבודים. את ספרי החובה. נגשתי אתמול לארון הספרים בבית לחפש את "מלחמה ושלום". ידעתי שהוא לא שם וחיפשתי את הדבר הקרוב ביותר. יש אחדים. בחרתי בכרך א' של "האחים קאראמאזוב" (משום מה, זה הכרך היחיד בבית). מה אגיד לכם? התרגום ישן ומיושן, כזה שכותב פיודורוביטש, אבל בתם עמודים אחדים כבר מצאתי שהספר מאד לרוחי, והמספר עשיר (רוחנית) ומוכשר כמו שמספרים. יש למישהו את כרך ב?

אחד מ- 250,000

וחידת אקטואליה -

מדוע מדונה נקראת בעברית ריבה (RIVA)?

אוך, כמה חשבתי על הפוסט הזה. כלומר, על איך אספר את מה שמסופר בו. מטבע הדברים, מבחינת הערך הספרותי, הקומי, המקורי, מכל היבט שבו אני מתיימר לגזול את זמנו של הקורא, זה צפוי להיות פוסט סתם. סתם דיווח חדשותי, ועוד לגבי עצמי. בכך מבצע הבלוג הזה תפנית (ולו לפוסט יחיד) ומתיישר עם אותם בלוגים ישנים וראשונים שכל מהותם היותם יומן. סתם יומן במגרה שקופה לכל. הנה אני הולך לספר מה עשיתי היום, באופן הכי שטחי ומשעמם, ואפילו לא מדויק וגם לא נאמן למציאות, כלומר – זאת לא האמת, רק האמת וכל האמת.

אם כן הבוקר קמתי, התרחצתי, לא התלבשתי, הלכתי לים עם הכלב, צעדנו, שחינו, חזרנו הביתה. אחר כך התקלחתי, אכלתי, קראתי, נמנמתי בערסל, כתבתי, הלכתי ללול לחפש ביצים טריות, הכנתי קנקן תה קר, נמנמתי, תיקנתי את המאוורר, האזנתי למוסיקה, שתיתי משהו, הסעתי את הילד, ראיתי סרט, נמנמתי בערסל, קראתי, כתבתי, הלכתי לישון.

נניח שכך נראה יום אתמול. אז כך נראה היום. ושלשום. ומחר. ומחרתיים. ואחרי מחרתיים. ובעדה בעדה בעדה מחרתיים, ככל שמרחיק המבט אל האופק. כי זהו לב העניין. הנה נכנסתי לתוך אוקיינוס רחב שאפילו אני מתקשה לשער את היקפו. אוקיינוס של אפשרויות, ובעיקר זמן. שניהם מוגבלים אך בכל זאת, מתוחים עד קצה גבולם.

הנה, זכיתי. כבשתי חזרה את חיי. המלחמה על חיי היא רצף קרבות. כל אחד מנסה לקנות בהם שליטה. המנצחת הנצחית היא העבודה. תשעה קבין של חיי לקחה, וככל שלקחה רק הלך תיאבונה וגדל. הנה, כמו בתרגיל מס 3 של מתאבק הג'ודו ביצעתי תרגיל התחמקות. הרפיתי, וכהרף עין נשמטתי מלפיתתה. אני על רגלי, מחוץ לזירה, צועד אל האופק. קאט!

מי שזוכר את התחושה הזאת בסיום השירות הצבאי, כשרואים פתאום את העולם כולו פרוש לרגלינו, פתוח לכל עבר, יודע איך אני מרגיש כעת. אמנם אני לא בראשית העלילה אלא קרוב יותר לסופה, אבל איזה עלילה.

המשך יבוא. ועוד איך יבוא.

בעברית פשוטה, אם ביום ראשון השבוע, התחיל היומן שלי כך –

קמתי, התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה –

זאת הייתה הפעם האחרונה, עד להודעה חדשה.   

כשכתבתי את הפוסט הזה, ומחיתי נגד האיש המלבה שנאה ונגד הזוועה שבפרשת פנחס, כללתי את הדברים בקטגוריה שאני מכנה נבואות זעם. מייד אחר כך, עם מעשה הטבח בתל-אביב, נראה היה כאילו התקיימה הנבואה. אני יכול לקוות שטעיתי ואין קשר בין הדברים, אם כי יש לומר – אם לא אלה אז אלה, אם לא מכאן אז משם, וכמה זה משנה? והמשטרה גם היא, כשאין בידה קצה חוט, מכריזה כי אין וודאות שהמדובר בפשע שנאה. כאילו שפשע שכזה יכול לבוא מאהבה. וכל זה מטיל צל שחור על חג האהבה בבגדיו הלבנים והכל מתערבב באדום שנשפך וברקע דגלי הגאווה בשלל צבעי הקשת.

הדברים האלה, הנטווים ונארגים זה לזה מוליכים אותי לסיפור שלגמרי במקרה היה בימים אלה ממש.

הרקע דווקא ישן כימי האינטרנט. זה, בימיו הראשונים, היה שונה מכפי שהוא היום. הדבר הגדול והמובהק שהשתנה הוא זה שהוליד את החברה שהפכה מלכת האינטרנט שהכל נעשה בדברה – הלא היא גוגל. וגוגל נולדה מתוך החיפוש. היום, אין להעלות על הדעת יציאה למסע גלישה ללא מנוע חיפוש. כמו טיול ג'יפים ללא GPS. אך בימיו הראשונים היה זה הים, והספנים היו יוצאים וגולשים, תרים את המרחב לראות אנה יתגלגלו (ולא יגגלו) הפעם.

הטכנולוגיה והרעיונות עליהם קמה הרשת, יש לדעת, הם ישנים כימי תרבות המחשבים וראשיתה עוד בשנות השבעים. האינטרנט נהגה כפתרון טכנולוגי צבאי שיאפשר לבזר את מערך השליטה והבקרה ללא תלות במפקדה מרכזית אחת. עם  השנים נולדו שפע של ישומים ושימושים ברשת - בסיסי נתונים, דואר אלקטרוני, העברת קבצים, קבוצות דיון – אלא שכל אלה היו כעין מגדל בבל של בליל שימושים והתמחויות. האינטרנט שאנחנו מכירים, הרשת העולמית, ה-World Wide Web, הלא הוא ה-www המוכר, היה לגירסה ההופכית למגדל בבל. החידוש היה ביצירת מסגרת אחת, אחידה, שהסתירה תחת מכסה המנוע את אינספור השיטות והשימושים וכך איפשרה למשתמש ההדיוט, חסר הרקע הטכני, לעשות הכל במו ידיו. מרגע הולדת הדפדפן, יכולת לקרוא דף של טקסט, ללחוץ על מילה מודגשת ובו ברגע, כבמטה קסם, לעבור לתוכן אחר, שנמצא במקרה באוניברסיטה באוסטרליה, ומשם, שוב בלחיצה קלה, לדף חדשות של עיתון יומי בקנדה. תודו שזהו רעיון מהפכני ובעל פוטנציאל אדיר.

הנה כי כן, באותם הימים, הגעת לאתר מסוים, לכתובת שנמסרה לך, ומשם יצאת למסע שאת סופו לא יכולת לשער. מקישור לקישור, מנושא לנושא, אסוציאטיבי כמו חלום פרוע, חסר עקרונות, בלתי צפוי ומלא קסם. בדיוק כך נשמעים מן הסתם סיפוריהם של חלוצי התעופה.

בינתיים, קמו מנוע הסילון והמכ"ם, מנועי החיפוש ואפליקציות הג'אווה, מפת העולם נצבעה ונעלמו הכתמים הלבנים.

למה אני מספר כל זאת, ולמה כאן ועכשיו? כי מדי פעם אני יוצא למסע בסגנון הישן, ולגמרי במקרה, דווקא בימים אלה הגעתי למקום מעניין.

הכל החל כשחדר לתודעתי המונח "אקלקטי" בשעה שלא ידעתי מה פירושו. הוא אמנם מזכיר את ה"אפוקליפטי" אך זוהי רק קרבה שבשמיעה. כך רשמתי "אקלקטי" בגוגל ויצאתי לדרך. המונח, היווני במקורו, פירושו – לקטני. שנלקח ממספר מקורות. ומסתבר שקיים סגנון אדריכלי הנקרא אקלקטי, ומטבע הדברים, זהו סגנון המלקט משהו מכל דבר, ותוכלו להתקל בו בכל כפר בארץ. אלא שקיים גם ממש סגנון אקלקטי ארצישראלי. זהו סגנון הבנייה האופייני בעיקר לתל-אביב של שנות העשרים, מיד לאחר טרוק הטורקים וראשית השלטון הבריטי. נבנו בתים ששלבו אלמנטים מהמזרח ומהמערב ומכל הבא ליד. כמה מן הבניינים הנאים המעניינים בתל-אביב שייכים לסגנון זה, כמו בנין הפגודה המפורסם. רובם ממוקמים אגב במרחק שמיעה מהמועדון בו בוצע הרצח.

באותו מקום בו קראתי הופיעו קישורים למספר בניינים לדוגמא וביניהם בית השגרירות הרוסית. אני זוכר את הבניין. אמנם בזמני כבר לא היו שם רוסים, אך תמיד הוא משך את עיני בעברי בשדרות רוטשילד, בעיקר בזכות השילוב בין הגנים המיוחדים, מלאי טרסות, מדרגות ופינות חבויות, וההזנחה וצמחיית הפרא שגדלה שם בזמנו. זה מראה שפוגשים בו רק בספרי האגדות, ויש להוסיף – המתורגמים. המשכתי אם כן אל הקישור, וקראתי אודות הבניין.

הבניין הוקם בשנות העשרים ע"י האדריכל מגידוביץ' ויועד לאחד מגדולי העשירים. עם השנים החליף ידיים ולאחר קום המדינה השתכנה בו הצירות הרוסית. עם הרוסים אנו עוברים מעולם האגדות לעולם סרטי הריגול והמתח. ואכן בליל ה-9 בפברואר 1953, אירע פיצוץ עז במקום. נזק רב נגרם ואחדים מהעובדים נפצעו. הפצצה, היתה בת 15 ק"ג, והיום, למוד דיווחי פיגועים, אני מבין כי זאת פצצה גדולה והרסנית. בעקבות אותו הפיגוע, ניתקה ברה"מ את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל.  הבניין אגב, שופץ מאז, וזכה לעבודות שימור יסודיות, יחד עם גורד השחקים שהוצמד לאחוריו.

היעד הבא במסענו הוא המחתרת המסתורית אשר הניחה את הפצצה. "מחתרת צריפין" עליה לא שמעתי מעודי. הקישור הבא מספר על קבוצה של  אנשי לח"י לשעבר אשר הקימו ארגון בשם "מלכות ישראל". מטרתם הייתה לפגוע בחיילי הלגיון הירדני בתגובה לרצח של יהודים בארץ, ובנציגויות של ברה"מ וצ'כוסלובקיה בתגובה לארועים אנטישמיים קשים שנוהלו ע"י השלטונות. השם המוזר "מחתרת צריפין" נובע מהמקום בו נערך משפטם. קל לכן לנחש מה עומד מאחורי השם "מחתרת ג'למה".

חלק מחברי "מלכות ישראל" פעלו במקביל בארגון אחר, אליו מוביל הקישור "ברית הקנאים". אלה אמנם לא נשפטו בג'למה, אבל שהו שם במעצר. הברית הזו, אשר שמה מרמז על מקורות השראתה, נסתה בכח הטרור לכפות כאן מדינת הלכה. אז, בשנות החמישים, כשמכוניות היו מעטות ונדירות, עלו באש רכבים שנסעו בשבת, וכמו היום, הוצתו אטליזים שמכרו בשר לא כשר. הם ניסו להניח מטען במשרד החינוך במחאה על חוק החינוך הממלכתי, ולהשליך פצצת עשן בכנסת בעת דיון על גיוס בנות לצבא. כאמור, חברי הארגון נעצרו, נשפטו ונכלאו.

בין חברי ומקימי המחתרת, היה מיודענו הרב מרדכי אליהו, זה מפרשת פנחס, שלימים מונה למשרת הרב הראשי לישראל. הנה כך חזרנו לראשית הפוסט וסגרנו עוד מעגל.

מגדל בבל

שתי הערות לסיום –

אחת: מפאת רוח הדברים והנושא, לא צרפתי שום קישור למסע. איש איש ישוטט בזמנו החפשי. למען גלוי נאות אוסיף שהמסע כאן נערך כולו במסדרונות הויקיפדיה, אך רוח ההדברים, ההפתעות והגלויים, לא נפגמו כהוא זה.

שתיים: על פי התיאוריות המקובלות, רב החומר ביקום הוא מה שמכונה "חומר אפל", שאי אפשר לראות וכמעט אין עדות לקיומו, אך הוא אמור להיות שם, מסתתר ושותק כמו רובו של קרחון. מסתבר שקיים מונח כזה גם בעולם האינטרנט. רובו של החומר ברשת בנוי כך שהוא נעלם מעיניהם של מנועי החיפוש. מסתתר בחושך מתחת לפני השטח, נגיש וידוע רק ליודעי הסוד. אז בכל זאת יש תקווה.

הימים ימי קיץ. ארוכים, חמים ומעייפים. מקהים את העצבים. השמש מכה ללא רחם. שורפת. מסנוורת. הנפש כמהה למעט קרירות. למשב שיש בו לרחוץ את הנפש.

***

מאז ראשית הבלוג הזה, תמיד אני מלווה את הדברים בתמונה. ככה. כי תמונה היא אלף מילים. כי היא מוסיפה מימד. כי כשהיא נעדרת לפעמים, היא מותירה מרחב כפול לכח המילים, כמו עז שיוצאת. המילים תמיד שלי, והתמונה כמעט תמיד לא. ולמצוא דובר שיגדיר את המילים שבפיך, לתת בו אמון מלא, להפקיד בידיו את המסר זה קשה כפליים. מלאכת חיפוש ובחירת התמונות היא לעיתים ארוכה ומפרכת יותר ממלאכת הכתיבה. בעיקר, לעולם אין תשובה ברורה - מתי תם נשלם? מתי התמונה שנבחרה היא היא זאת, ואין צורך לתור ולבקש עוד, וגם אם איננה מושלמת היא הנבחרת. ובדרך אליה, נבדקות ונבחנות מועמדות אחרות. ויש כאלה שהן "כמעט" או "אולי", אבל עדיין לא "ודאי". את המועמדות שבדרך אני אוסף אלי, שומר וממשיך בחיפוש. יש ופתאום מופיעה האחת ויחידה המושלמת והמדוייקת, ויש והחיפוש מגיע לרוויה, וההחלטה אומרת "עד כאן", ומתוך מה שראיתי ואספתי נבחרת אחת. כי כידוע, החתירה לשלמות היא אויב לא קטן.

בכל פעם שאני אוסף את המועמדות אני שומר אותן, כמו במרתף המוזיאון הפרטי שלי. בכל פעם מגיעה למקום קבוצה חדשה, וזאת ההזדמנות לבקר את הוותיקות. כולן יפות וראויות. כולן הרי היו מועמדות.

***

היום, בעוד יום קיצי חם, כשסביב שחון ויבש, כשהאוויר מאובק ומתעתע והירוק שדוף ומתגונן, אין כמו כמיהה למטח גשם שוטף. גשם שישטוף את הכל, שירטיב, שיצנן וינקה, שאף אחד לא יוכל לעמוד מעליו לאסור או לנזוף או לגבות קנסות. שאף אחד לא יוכל לעצור ולשלוט. מים בחינם ובשפע, מים מבוזבזים שישפכו בדליים משום מקום לשום מקום. יש התנגדות?

ולמה הכותרת "סבלנות של בדואי"? לפני שנה, בשיא הקיץ הקודם, חיפשתי תמונה שתעטר את סיפורי האיכרים האופים לחם בזעת אפם. אז עלתה גם התמונה הזאת. והיא תמונה איכרית של גשם בהול ומפתיע הפושט על השדה. בדיוק גשם כזה שאני רוצה. בדיוק גשם כזה רציתי אז. התמונה הזאת הייתה ראויה לפוסט של גשם פרוע בשיא הקיץ. אלא שאז עמדו וחיכו לתורם כל מיני פוסטים אחרים והימים חלפו והתקצרו וגם התקררו ובסופו של דבר נרטבו ולפוסט הזה כבר לא היה ערך. כמו דבר אקטואליה שאיבד את טעמו בחלוף הזמן. אלא שאני ידעתי וחיכיתי בסבלנות. ידעתי כי עונות השנה טיבן שהן חוזרות, ולא זו בלבד אלא שהקיץ נעשה קשה וחם ויבש יותר, וכל יום שמגיע רק מגביר עוד את הכמיהה לגשם הזה ויומה של התמונה הולך ומבשיל, או בשפתם של הבדואים שבכותרת – "כֻּל כַּלְב בִּיגִ'י יַוּמוֹ".