מפעם לפעם נשמעות תביעות מפי מדינות "עם הסטוריה" כלפי מדינות המערב – "השיבו לנו את העתיקות".
המוזיאונים הארכיאולוגים החשובים בעולם נמצאים בבירות החשובות ביותר. הלובר בפריס, הבריטיש מיוזיאום בלונדון, הפרגמון בברלין, הוותיקן ברומא והמטרופוליטן בניו-יורק, והם מהווים אטרקציה תרבותית ותיירותית ראשונה במעלה.
גולת הכותרת של האוספים באותם מוזיאונים הם שכיות החמדה של העולם העתיק – פסלים, תבליטים ולפעמים מבנים שלמים שפורקו והועברו להרכבה מחדש באותו מוזיאון. רב המוצגים עשו דרכם למערב במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. תקופת השיא של הקולוניאליזם. האדונים, הקצינים והג'נטלמנים עמדו בראש צבא ארכיאולוגים שחפר בשיטתיות ושלח הביתה כל ממצא מעניין, כאשר לתושבים המקומיים לא ניתן שום פתחון פה. כעת, באיחור של מאה שנה, הם פותחים את הפה ותובעים את השבת האוצרות – יוון, טורקיה, מצרים ועיראק, כולן מדברות בקול אחד: ונוס הביתה.
למרות ההתנגדות של אותם מוזיאונים מפוארים, למביט מהצד נראה שאין להם קייס.
לוונוס טוב ונעים באולמי הלובר. מיזוג האוויר מושלם והתאורה עדינה ומתחשבת. גם האורחים הרבים נוהגים בה בהערצה וכבוד. אחרי מאתיים שנה בלובר היא מרגישה ממש בבית. אבל כמו במקרה של ברונה-קרולין, הפעוטה החטופה-מאומצת, אשר בית המשפט פסק כי עליה לשוב להוריה הביולוגיים גם אם לכאורה צפויים לה חיים קשים ואומללים בהשוואה לאלו שבחיק משפחתה המאמצת, גם ונוס ונפרטיטי צריכות לשוב לידי הוריהם הביולוגיים.
אולם מה אם האבא הביולוגי הוא בעצם אנס? האם גם אז מגיעה לו זכות הראשונים כהורה? שכן אמנם ונוס נלקחה מיוון ונפרטיטי ממצרים, אך התושבים באותם מקומות לא רק שונים מאותם תושבים עתיקים שיצרו אותם, אלא שהם יושבים שם מכח כיבוש ובמקרים רבים אף אחראים לחיסול התושבים והתרבות שיצרו את אותן יצירות. האם הפסל שייך לעם או לארץ? ושל מי הארץ הזאת? האם עם שיוצא לגלות צריך להשאיר את יצירות המופת שלו מאחוריו או שהוא יכול, בגלוי או בהחבא, לקחתן איתו לדרך? ומה הקשר בין היוונים הקדמונים שיצרו את ונוס ובין הטורקים ששלטו במילו בעת שנמצא הפסל?
ואיזה יחס מגלים התושבים באותם מקומות לעתיקות שבשטחן? האם הם ממציאי המחיזור, מפרקים ארמונות עתיקים כדי להשתמש באבנים המסותתות לריצוף ולבניה? אולי הם מהווים סכנה מוחשית ליצירות האומנות העתיקות, כמו אפגניסטן של הטאליבן שהשמידה פסלי בודהה ענקיים בני אלף וחמש מאות שנה (והוכיחה את הכתוב – מי שמשמיד יצירות מופת ענקיות מעשי ידי אדם ישמיד מגדלים ענקיים הומי אדם). ברור שוונוס במקום כזה נמצאת בסכנה ואילו יכלה לדבר היתה מבקשת מקלט מדיני וזוכה למעמד של פליט. האם הייתם מסגירים ונוס חשופת חזה לידי המוסלמים?
כשנתקלתי מקרוב בעלילה שיש לה גיבור, שיש בה עליה ונפילה, ורוח אלוהים רעה ומשפחה אומללה וריחות של כפר, הבנתי שיש כאן סיפור, כלומר רומן, ואני לא אכתוב אותו, ומכאן שטולסטוי כבר לא אהיה. ומכיוון שבזמן האחרון קראתי מעט מטולסטוי ודוסטויבסקי הבנתי שאני ממש מביט בפניו רומן רוסי, וברור לי מדוע קרא מאיר שלו לספרו בשם הזה אף שעדיין לא קראתי אותו. מוטב לי אם כן לחפש בחיים סיפורים של צ'כוב ומִשְׂרת הטוסלטוי כאמור נשארת פנויה.
דרוש שייקספיר
ומעבר לגבול, סיפורו של מובאראק, שזכה בשלטון כאשר הנשיא המכהן נרצח על ידי קיצונים מוסלמים, ומממש כשהתכונן לחגוג שלושים שנה למלכותו ותכנן להוריש את הממלכה לבנו, קם עליו העם והפילו, ותוך ימים מצא את עצמו עצור בכלוב, נאשם בהאשמות חמורות על ידי השלטון החדש – ממשיכי אותם קיצונים שרצחו את קודמו, ושערו הצבוע הפך בן לילה שחור ללבן. בכל חודש נפוצו שמועות מוקדמות מדי על מותו. והנה, הנשיא שקם תחתיו עצור כעת ומובאראק ממתין לצאת לחופשי. ובזכות נפלאות הרפואה, גם במצרים החדשה והנחשלת, זכה לעבור בשלום את השנתיים הקשות כדי לצפות בפרק הסיום* (בינתיים), ומי שממש ממש חסר הוא שייקספיר, מצרי או אנגלי, שיוסיף כמה תיקונים קלים ויערוך הגהה ויעלה על הבמה (וזאת ההזדמנות להזכר בעוד רודן, קורבן האביב הערבי, שכנו המטורף ממערב (שהסיפור שלו, ללא כל ספק, יכול לעלות רק כמחזמר (כלומר – דרוש בדחיפות אנדרו לויד ובר)) אשר טען בתוקף כי שייקספיר האמיתי לא היה אלא נכבד ערבי לובי ששמו האמיתי שייך-זוביר).
(מובאראק משתחרר היום, עד לתחילת משפטו (ביום ראשון הקרוב). הוא כבר זוכה מרב ההאשמות של שחיתות וקבלת שוחד. כעת נותר לו רק לעמוד לדין באשמה של ... רצח מפגינים. (אבל בל נשכח ששיקספיר כתב גם קומדיות מצוינות)
* וממש תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מתבשר בחדשות כי בית המשפט המצרי החליט על שחרורו.
דרוש צבא
לנוכח כל הקריאות בעד חברה אזרחית ונגד עוולות הכיבוש שמהן עולה כי ראוי לקצץ ולסרס את כנפי הצבא שהפך בארצנו לזנב המכשכש בכלב, באים הארועים הסוערים במזרח התיכון ומצננים את ההתלהבות. ראשית, סוריה. בראותנו את הטבח האינסופי ואת מלחמת הכל בכל, אפשר רק לדמיין מה היה קורה, והיכן, אלמלא עמד בגבולנו, בצד הנכון, צבא חזק, נחוש וחמוש היטב, שיודע לנבוח וגם לנשוך. מצד שני, במצרים, מתבררת חשיבותו של הצבא כמכשיר להשבת הסדר, לסילוקם מהשלטון של נשיאים נבחרים אך לא ראויים. הצבא הציל את מצריים מגורלה של איראן.
דרוש מנהיג
טורקיה המודרנית נוסדה ברוחו של כמאל אתאטורק שיצר מדינה חילונית ומינה את הצבא לשמור על רוחה ועל חוקתה. הצבא אכן "טיפל" כמה פעמים במנהיגים שסרחו והעמידם במקום, ובכללם המנהיג הנוכחי ארדואן שאף הוא הספיק לשבת בכלא. אולם, ככל שהוא מתחזק פועל ארדואן נגד הצבא, והפעם הוא זה שמכניס לכלא את מפקדיו. כלומר, על פי הפרשנות הטורקית של ארדואן, המהלך של הצבא המצרי להפלתו של מורסי הוא לא פחות מהפיכה צבאית (וכולנו יודעים כי את ההיסטוריה כותבים רק המנצחים, אך יש לזכור כי הנצחון זמני והיסטוריה אפשר לא רק לכתוב אלא גם למחוק (ע"ע קונטרול-Z) . את כוחו מבסס ארדואן על תוצאות הבחירות אשר מעניקות לו גבוי ותמיכה גדולה. בהדרגה הוא הופך את טורקיה, בחסות הדמוקרטיה, למדינה דתית ואנטישמית. אפשר לסכם ולומר אם כן כי תפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה מפני הדמוקרטיה, ואוי לו לצבא שיכשל בתפקידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
