טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

אחרי הנסיונות המרובים שלי להחזיר את הזמן לאחור, החלטתי להדחיק, לחשוב שמחר אני אתעורר ליד ביל  כאילו שום דבר לא קרה, אולי בדבר אחד הצלחתי, להתעורר בבוקר, אבל לא הייתי ליד ביל. הייתי במיטה לבד, בחוץ, כאילו שהשמיים עצובים כמוני, ירד גשם, היה לי קר אבל הדבר היחידי שחשבתי אליו זה ביל.

"ענבל.. בוקר טוב" דפקה אל דלתי סבתא ונכנסה לחדר וראתה אותי עם בגדים ונעליים אל המיטה וראתה גם את העיניים האדומות שלי,

"מה קרה?" היא שאלה והתיישבה לידי,

"כלום.." אמרתי וניגבתי את הדמעות,

"זה אלה שהכרת נכון?" אמרה סבתא ואני התפרקתי, הדמעות יצאו אבל הכאב נשאר בפנים, כאילו משהו תקוע לך בגרון, אבל את לא יכולה להוציא אותו, נשארתי ככה וסיפרתי לסבתא שלי הכל, היא אמרה שהכל יהיה בסדר ושהם יסלחו לי ויצאה מהחדר. לקחתי את הפלאפון וראיתי 3 הודעות קוליות, אחת מטליה, אחת מאמא שלי ואחת מתום. דילגתי אל טליה ואמא ושמעתי את ההודעה של תום, הקול שלו עשה אותי יותר מסכנה, זה היה לפני שהם באו, הוא שאל איפה אני ושהוא מצטער.

ואז נזכרתי, אני אחייג לביל!! פתח של תקווה נפתח וחייגתי את המספר שלו, חיכיתי וחיכיתי אבל הוא לא ענה, הפתח של התקווה נסגר בבום אדיר והדמעות המשיכו.. החלטתי שאני הולכת לסטודיו, יצאתי מהחדר ומהמלון והתחלתי ללכת, ההליכה נראתה ארוכה יותר ממה שזכרתי, עם עליות ומורדות, אבל הלכתי הכי מהר שאני יכולה והגעתי לסטודיו, באתי לדפוק אל הדלת, אבל פחדתי, הלכתי אל המרפסת וטיפסתי אליה, ראיתי את גוסטב רואה טלויזיה, דפקתי אל החלון וגוסטב נראה מופתע מימני, הוא פתח את החלון וחיבק אותי,

"בואי תיכנסי.." אמר

"לא.. איפה ביל ותום?"

"ביל בחדר שלו, כנראה עוד רגע מתאבד ותום הלך.."

"מתאבד??" שאלתי בצעקה

"לא היית צריכה לעשות לו את זה.."

"תן לי להיכנס!!" אמרתי וגוסטב הכניס אותי, רצתי למעלה והגעתי אל מול הדלת של ביל, מתוך הדלת שמעתי יבבות, מה שהגביר את רגשות האשמה שהיו לי, במקום לדפוק אל הדלת, שרתי את הפזמון של אין די נכט, ביל שמע, היבבות הפסיקו ושמעתי צעדים, הגנתי אל פניי מסיבה כלשהיא, הדלת לא נפתחה,

"ביל.." אמרתי ונתקעתי, לא יכולתי להוציא מילה מהפה, נפלתי אל הרצפה ובכיתי,

"למה עשית את זה?" אמר ביל מעבר לדלת, המילים נתקעו לי בגרון וחנקו אותי והדמעות ממש לא הוסיפו,

"ענבל? את שם?" אמר ביל באי הבנה, לא עניתי, פשוט לא יכולתי.

"תעני לי!!!" אמר ביל ואני, נתתי אגרוף בדלת ונשכבתי אל הרצפה באפיסת כוחות ובכיתי, כל כך כאב לי לשמוע אותו, הבנתי שזהו, זה נגמר. גם אם הוא אוהב אותי ואני אותו, הוא לא יפתח את הדלת, הרגשתי שאני שוב מתעלפת, אבל מימה? מעצב? עזבתי את המחשבות ונתתי לעייפות והיאוש להטביע אותי, בדרך, ראיתי כל מיני קטעים שלי ושל ביל, מתי שפגשתי אותו, הנשיקה הראשונה שלנו, הגן שעשועים, האגם, האמבטיה והבכי שלו אתמול. העיניים שלי היו עצומות ופה רועד מהעצב, העיניים סורפות מבכי.

חושך. אין אף אחד מסביב. ייאוש בכל פינה, אורב לתנועה אחת, בכדי לחשמל אותך ולהכאיב לך. עצב מחלחל אל הלב ואל עורקיו. שקט, אין תזוזה, הפחד משתק ומרעיד בו זמנית, מגע קר ואפל צץ פתאום ונוגע לא נוגע בך. רגשות האשמה מרחפות מעל, מחכות לנשימה אחת בכדי לטרוף אותך. רחמים עצמיים נופלים ומקפיאים לרגע.

לפתע, קולות נשמעים, לפתע, אור קטן זוהר, תקווה פותחת את התריסים ומעירה לחיים את הזכרונות. האור מתפשט לאט לאט וחושף תמונה גדולה מול עניי, עיניים טובות ודואגות מופיעות מולי, הן דומעות. זוג ידיים נשלח, מחמם ומבריח את הייאוש, אפשר לזוז. שובר את את רגשות האשמה, והנשימה חוזרת, הפחד נעלם, הרעד נפסק, הלב מתנקה מהעצב שחילחל. מגע לח ורך אל לחיי מורגש, דיבורים ועוד דיבורים ובינהם לחישות. העיניים פקוחות לרווחה, הנשימה טובה, אי ההבנה משגעת ומענה, הכל חוזר אליי.

"איפה אני?"

"אוו.. איזה מזל" אומר מישהו מעליי,

"איפה אני?"

"ענבל" קול מוכר לוחש ומנשק לאט לאט...

"מי מדבר אליי?" אני לוחשת.

"זה אני, ביל."

"אני בסדר?"

"כן, את בסדר גמור"

"ספר לי ביל, האם קרה לך פעם, שהלב שלך כואב? כואב מרגשות אשמה ועצב?"

"כן"

"כי זה קרה גם לי, שקעתי בעצב של עצמי, היה מישהו, דומה לך, יש לו קול דומה לשלך, הוא בכה, אני גרמתי לזה"

"אוו.. " נאנח האיש וחיבק אותי.

"ביל, אני מכירה אותך? אתה מאוד מוכר לי..."

"כן, את מכירה אותי, ואני מכיר אותך"

"הגיוני שעם אני מכירה אותך, אתה מכיר אותי" אמרתי באיטיות וחייכתי.

"אתה מכיר אותי טוב?" שאלתי,

"כן."

"תספר לי, ביל, אני אדם טוב? אני עוזרת לאנשים?"

"כן, אף פעם לא פגשתי אדם טוב מימך"

"אני שמחה לשמוע, איזה קשר יש בנינו?"

"קשר עמוק וחזק"

"מה זאת אומרת?"

"אני אוהב אותך אותך"

"הבנתי, אני מלתחילה להיזכר לאט לאט" אמרתי שוב באיטיות.

"יופי."

"אני נזכרת ב.. במשקפיים שחורים ואדם נחמד שהציע לי לשתות מים, האדם הזה לא היה לי מוכר אבל אני התאהבתי בו, אפילו שלא הכרתי אותו" לאט לאט נזכרתי בעוד ועוד דברים וחזרתי לעצמי.

"אל תלך.." לחשתי אל ביל, "אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך"    הסתכלתי אל ביל וראיתי בצד את תום, ואז, ראיתי דמעה נופלת מעיניו.

זהו... פרק עצוב.