טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

אני יושבת כאן, תוך כדי בכי, מתה מקור, לא יכול להיות גרוע מזה.

אני לא רוצה לצאת מהבית. לא רוצה לצאת יותר אף פעם.

מצידי שיהרס העולם, אני לא יוצאת.

אני חושבת על מה לכתוב... על מה שיגרום להכי הרבה להזדהות.

לפני לא הרבה זמן, החברות הכי טובות שלי, עשו חרם של כמעט 100 ילדים [ואני לא מגזימה, שכבה שלמה של 4 כיתות שבכל כיתה כמעט 40 ילדים].

מה הן לא עשו? השפילו אותי, הרביצו לי, ירקו אלי, קיללו אותי, ירדו אלי.. הכל.

עד מהרה ילדים לא רצו להיראות בחברתי, וכשבאתי לתחנת אוטובוס, עם היה שם איזה ילד או ילדה אחת, הם היו מתחבאים עד שילד אחר היה מגיע.

כך עברו בערך שנתיים... ישבתי לבד כל ההפסקות, מתבודדת תמיד ועם היה לי באותו הזמן משהו לשמוע איתו מוזיקה, הייתי עושה את זה.

כל יום הייתי חוזרת עם פרצוף עצוב ומדוכא הביתה.

אחרי כמה שבועות שכבר לא יכולתי לסבול את זה, ברחתי יום יום מהבית ילדים, למרבה הפלא, בקושי הצליחו לתפוס אותי.

המדריכים רצו אחרי ברחבי כל הקיבוץ, כשהם ראו אותי, הם צעקו לי לעצור.

רק אחרי בערך חצי שעה של לרוץ ולהתחבא, הייתי עוצרת. נושמת קצת וכמעט נופלת על האדמה..

הרבה פעמים קראו להורים שלי באמצע עבודה לבוא ולהחזיק אותי כדי שאני לא אברח אל מחוץ לקיבוץ.

ועכשיו, עד שמצאתי חברה טובה באמת, גם היא עושה את זה.

גם היא נגדי.

היא וידיד שלה.

שהוא כבר נגדי מלפני המון זמן...

התנצלתי בפניו, פעמיים. הייתי אמורה לעשות את זה היום בפעם השלישית,

אבל רק עכשיו הבנתי שהם ביחד בעניין הזה.

אני מספרת לה דברים כשאני בדיכאון, היא לו, והוא מקלל אותי ויורד אלי.

לא אכפת לי עם יגידו שזה לא נכון,

אני יודעת שכן.

וכמה שזה עצוב זאת אשמתי. אשמתי שלא נשארתי לבד כל הזמן.

אני דפוקה לגמרי. לא הייתי צריכה לקנות את כל החרא שנותנים לי.

בזה אני מסיימת את הפוסט הזה.

ביי.