טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

כמו שכתוב בכותרת, אני אדם. [:

אני בדיוק מוסיף את הרשימות שלי לרשימות של עכשיו...

אבל בכל מקרה, אני אציג את עצמי.

אני בן 15.

ואני לא יודע כל כך עם אפשר לקרוא עוד למקום שאני גר בו בית כי אין לי מושג עוד כמה זמן אני אשאר כאן.

אני די דכאוני, ואני מאוד מזיק ומעצבן את האנשים שמסביבי בגלל שאני כל כך... לא יודע מה. משהו בי גורם לאנשים להתעצבן.

אבל זה לא העניין, אני לא רוצה סתם לדכא.

אממ.. אני נראה די רגיל אני חושב,

שיער שחור ועיניים ירוקות כהות,

ומה עוד? נראה לי שזהו...

טוב, כמו שענבל אמרה בפוסט הקודם, אני גם עושה סיפור בבלוג שלי שאני סוגר עכשיו [כי אין לי כוח לעדכן],

התחלתי את הסיפור עוד לפני שידעתי שהסיפור של ענבל גם מתבסס על פנימיות וכל מיני דברים כאלה.. אבל בכל מקרה, הנה הוא:

"ז'ניה קום!" צעק רון,

"נו אנחנו מאחרים!"

"איזה מאחרים? יש חופש שכחת?" אמרתי בקול מנומנם, מכסה את ראשי עם הכרית החמה,

"כן חופש.. חופש של חצי שעה שאחריה מתחילים הלימודים!!"

"מה??" שאלתי מופתע וקמתי במהירות מהמיטה.

"נו לך להתלבש עוד מעט כריס ולי באות ונלך ביחד לכיתה"

"טוב"

אני ז'ניה, בן 16. בגיל 3 עליתי לארץ מרוסיה, עכשיו אני גר עם שותף בפנימייה במרכז הארץ. 

לבשתי את החולצה השחורה עם הסמל של הפנימייה ומכנסי ג'ינס והלכתי למטבחון הקטן.

"רייז אנד שיין ז'ניה הקטן" אמר רון במבטא ישראלי בקול של אמא דואגת מבעד למטבחון,

"קמתי" אמרתי בחיוך. אחרי רבע שעה של אירגונים, כריס ולי הגיעו.

"ז'ניה לא יצאת כל החופש!" אמרה לי,

"נרגעתי בבית.. בשביל מה יש חופש? בשביל לנוח או בשביל להישאר ער שבוע שלם?"

"צודק" אמרה לי ונתנה לי חיבוק ונשיקה בלחי. כריס ולי היו גם שותפות בחדר ותמיד הן היו ביחד.

"מה שלומך כריס?" שאלתי,

"הראש שלי הורג אותי מאתמול"

"אהה היית במסיבה אצל יפעת?"

"כן.. הייתי מביאה לך וויסקי"

"לא מתחשבת שכמותך!" אמרתי בחיוך והתחלנו ללכת, אחרי 20 דקות של חיבוקים ונשיקות עם חצי מהבנות בשכבה שלנו וגם כמה "בעיטות" מהבנים, נכנסנו לכיתה שלנו.

התיישבתי בשולחן שלי וחיכיתי לגיל שיבוא, גיל היה מעופף כזה ובכל בוקר הוא היה מספר לי את החלומות שלו, מוזר אני יודע.. אבל למה לא? עברו כמה דקות והמורה נכנסה וגיל עוד לא הגיע.

"שלום תלמידים ותלמידות, לכל אלה שהשתכרו ולא זוכרים את השם שלי, אני רינה. המחנכת שלכם." אמרה המורה והכיתה גיחחה.

פרצתי לדבריה ואמרתי,

"כן כן.. בלה בלה בלה.. איפה גיל?" שאלתי,

"אוו! ז'ניה שלנו! מה שלומך?" שאלה בזלזול,

"הכל בסדר מה איתך?"

"כן.. מצחיק. גיל עבר לפנימיה צבאית" לא הייתי מופתע. זאת היתה רק שאלה של זמן עד שגיל יעבור למקום אחר. לא הצליח לו בפנימיה הזאת.

"אבל יש לי הפתעה קטנה ז'ניה חמוד" אמרה המורה ואני איבדתי עניין וניסיתי להירדם על ידי.

"לכיתה המוצלחת הזאת מצטרפת תלמידה חדשה ובגלל החוצפה שלך מיסטר ז'ניה גליקוב, אתה תראה לה את בית הספר. החל מהחצר עד תאי השירותים!"

"עם מעורבים בזה תאי שירותים אני מוכן לתת לה סיור"  אמר רון מאחורי וכל הכיתה צחקה.

"לא. המסימה הזאת שמורה לז'ניה" אמרה בחיוך ופתחה את הדלת,

"בואי היכנסי יש לך כבר מדריך שיראה לך את בית הספר" אמרה המורה מחוץ לדלת. לי שלחה לי פתק שבו היה כתוב:

"ראיתי אותה..היא נראית מדהים! אז תשתלט על ההורמונים שלך כי היא שלי!" כתבתי לה בחזרה:"לא נראה לי שלכולן יש את אותם העדפות מיניות כמו שלך..." שלחתי לה את המכתב והמורה נכנסה שוב,

"או קיי תלמידים, קבלו את לי-אור" אמרה וכל הכיתה כיוונה את גושי הניירות לכיוון הדלת, זאת היתה "קבלת הפנים" שלנו לכל תלמיד או תלמידה חדשים. התלמידה נכנסה וכל הכיתה קפאה במקומה, לאט לאט הידיים שהורמו ירדו למטה והפיות נפערו. אני העדפתי לתפוס עוד כמה דקות של שינה והנחתי את ראשי שוב על ידי,

"ז'ניה!" צעקה המורה ואני קפצתי

"קום והראה ללי-אור את בית הספר"

"עכשיו?" שאלתי בקול עצל,

"לא בשנה הבאה!" אמרה המורה ואני קמתי והלכתי ליד הילדה, לא הסתכלתי בה, אפילו לא מבט אחד, העדפתי להישאר קר ומרוחק.

"איזה זוג.." אמרה המורה וכמה ילדים שרקו.

"קדימה, טיול נעים ו.. ז'ניה?"

"מה?"

"בלי וויסקי או בירה או כל משקה אלכוהולי אחר!"

"טוב.. רדבול אפשר?"

"אוי אתה מצחיק היום!!" אמרה המורה ודחפה את שנינו החוצה,

"אני לי-אור" אמרה בקול מבוייש,

"ז'ניה" אמרתי בקול חלול והסתכלתי במבט מזוגג אליה.

"טוב.. בואי אני אראה לך את החצר" אמרתי והלכנו בהליכה איטית לחצר הירוקה של בית הספר.

"טוב, כאן יש אבן ופה ספסל.. את יודעת דברים של חצר" אמרתי והיא צחקה צחוק קטן ומיד הפסיקה,

נעמדתי והתיישבתי.

"או קיי עכשיו אני אסביר לך מה באמת קורה כאן בבצפר הגרוע הזה"

"טוב.."

"הבצפר הזה, הוא אחד מבתי הספר עם כמות המסוממים הגדולה ביותר בארץ. אני למזלי לא משתמש אבל בקלות אפשר להידרדר לזה, אלכוהול, סיגריות סמים, הכל נכנס לכאן." מבט של פחד עבר בעיניה, רק עכשיו שמתי לב כמה שהיא יפה. היא לא היתה בלונדינית ולא עם עיניים כחולות, היה לה שיער חום ועיניים כהות, היא הייתה מיוחדת, היה בה משהו שעוד לא ראיתי אצל שאר הבנות בפנימייה, התקרבתי אליה לאט לאט ו...

אני מקווה שאהבתם את הסיפור...!

תגידו לי מה אתם חושבים זה ממש חשוב לי

טוב, אז ביי