טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה....

באמת שלא.

היום קמתי עם מצב רוח חרא..

 אני הייתי המשמעות של:"על הפנים"

לא היה לי כוח לכלום והייתי אמורה לנסוע לסבים שלי..

לא רציתי לראות אנשים בגלל איזה סיבה שאני לא מתכוונת לומר כאן כי יש כאן ילדים שאני מכירה ואני לא מעוניינת שידעו את המידע הזה.

בקיצור, התחלתי להתלבש ואחרי איזה חמש דקות נשכבתי בחזרה במיטה שלי ואמא שלי באה לחדר ואומרת:"מה קרה עכשיו?"

במין טון של 'תעזבי אותנו בשקט...'

מיד אמרתי שלא קרה כלום והכחשתי שאני בדיכאון.. למרות שזה מה שהיה, אחרי כמה צעקות ירדתי למטה וראיתי טלויזיה ואמרתי להם שאני לא רוצה לבוא.. אז אמא שלי שואלת אותי,

"אני לא חושבת שמותר לי להשאיר אותך בבית"

חטפתי התקף זעם והרגשתי שעוד רגע אני חונקת אותה!

"מה? למה לא?"

"כי את יכולה לעשות משהו"

אז אמרתי לה:"אני לא פסיכופטית! גם עם זה נראה ככה אני לא!"

אז היא נבהלה קצת מהתגובה שלי ועזבה אותי...

די לא יאמן שאני בוכה מול המחשב.. כל כך נמאס לי מכל העניין המתוסבך הזה! אני רוצה לצאת מהכל וללכת למקום אחר...

מקום מרוחק מכל החרא שיש פה.

אני לבד. וזה הדבר שהכי מציק לי. ואף אחד לא מבין את זה.

אי לא רוצה להעיק על אנשים.. בגלל זה אני מעמידה פנים שהכל בסדר.. אבל יש כאלה שיודעים לזהות מתי אני בדיכאון.

זה קורה כל הזמן, באמת שכל הזמן.

ואף אחד לא מבין את כמה זה מפחיד ועד כמה זה כואב לעבור את הדבר הזה.

אני מפחדת שברגע אחד שאני לא אהיה בפוקוס, אני פשוט אתאבד.

לא אחשוב פעמיים ואתאבד.

אף אחד לא באמת יכול לעזור לי... וכולם יודעים את זה,

לא פסיכולוגים, לא הורים, לא חברים, לא כלום.

שום דבר לא מצליח לגרום לדיכאון להיפסק. עם היה מישהו או משהו כזה, הייתי רוצה לדעת אליו...

,

כאן אדם...

הנה ההמשך לסיפור:

התקרבתי אליה לאט לאט והסתכלתי בעיני שהתמלאו בדמעות, המשכתי להתקרב אליה אבל היא הסיטה את ראשה.

"אממ.. כן זה לא היה במקום" אמרתי תוך כדי שיעול והרגשתי איך הפנים שלי מאדימות מבושה.

"כמו שאמרתי.." התחלתי לומר אבל היא קטעה אותי,

"כן אפשר להדרדר במהירות, אפשר להמשיך?" שאלה,

"כן בואי" אמרתי באדישות וקמתי.

עברנו ליד הכיתות וליד חדר המנהלת ובסוף, לפי מה שהמורה אמרה, ביקרנו בשירותים.

"כל כך לא בא לי ללמוד עכשיו" אמרה לי-אור

"כן גם לי" נעמדתי וחשבתי עם כדאי לי להבריז 'עם אני אבריז, היא תבוא איתי, זה טוב??' שאלתי את עצמי,

"ז'ניה? זניה? אתה איתי??" אמרה ונופפה בידה מול עיני,

"כן" התחלתי ללכת לכיוון היציאה.

"אפשר לבוא איתך?" שאלה לי-אור,

"לא נראה לי שכדאי לך... בכל זאת את חדשה"

"מה אתה דואג לי?"

"אולי.."

"במילא עוד מעט יראו שאני ולימודים זה לא מסתדר"

"בכל זאת.."

"טוב עם אתה לא רוצה שאני אבוא, בסדר" אמרה והלכה לכיוון הכיתה

"יופי מטומטם!" אמרתי והרגשתי שאני חייב לחפר על הטעויות שלי, חזרתי לכיתה וראיתי שהיא התיישב במקום של גיל.

"נו ז'ניה, איך היה הסיור?" שאלה המורה,

"בסדר" אמרתי והתיישבתי ליד לי-אור

"מה אתה עושה פה?" שאלה בשקט,

"אני לא כזה בדרך כלל באתי לבקש סליחה"

"טוב אמרה ופתחה מחברת חלקה והתחילה לצייר, מידי פעם היא הסתכלה אלי והמשיכה בציור פרט אחר פרט,

"את מי ציירת?" שאלתי בלי להסתכל על הדף, היא לא ענתה, רק דחפה את הציור מול פניי.

"אותי? למה ציירת אותי?" שאלתי מופתע מרמת הדיוק והיופי בציור.

"למה לא?" אמרה בחיוך.

כל השיעור התרכזתי בציור, בחנתי כל סנטימטר בקפידה.

"ז'ניה יש סיבה שאתה לא מקשיב לי?" שאלה המורה,

"לא.. אממ הכל.. הכל בסדר" אמרתי והתנתקתי מהציור.

בסוף השיעור יצאתי לחצר והתיישבתי על ספסל אחד ובהיתי בעצים.

"היי" אמרה לי והתיישבה לידי,

"היי" החזרתי,

"איך היה?"

"איך מה היה?"

"הסיור!"

"או.. כן היה בסדר" לי הרגישה שאין לי מצב רוח אליה והיא הלכה, נשארתי לבד כל ההפסקה מחכה שמשהו יקרה.

"כל שכבת י' להגיע בבקשה למרכז הפנימייה" אמר קול מהרמקולים ברחבי בית הספר, התחלתי ללכת למרכז.

"היי ז'ניה!" שמעתי צעקה מאחורי והסתובבתי, ראיתי את כריס ולי-אור הולכות לכיווני, כריס נתנה לי חיבור ולי-אור הסתפקה בחיוך.

"בואו נלך היחד" אמרה כריס והתחלנו ללכת, הבנות התלחששו כל הדרך ואני חלמתי על משהו לא ברור.

"'ז'ניה? מה קורה? אתה לא בפוקוס היום" אמרה כריס,

"מה? לא אני.. אני בסדר" הגענו לממרכז שם אמרו לנו להתיישב איפה שאנחנו רוצים אני כריס ולי-אור התיישבנו על גג המקלט ורון ולי הגיעו אחר כך.

"או קיי, לפי מיטב ידיעתכם, בשנה הבאה אנחנו אמורים לטוס לפולין ולגרמניה לזכר השואה. אבל האחראים נתנו לנו הצעה שקשה לסרב לה, הטיול יתקיים השנה, והתשלום יהיה קטן במאתיים שקל לכל תלמיד! הבעיה היא שאנחנו חושבים שאתם קטנים מידי בשביל המסע המיוחד. אז החלטנו לשאול אתכם. מי שרוצה לטוב לחו"ל שירים את ידו!"

חשבתי עם כדאי לי. משום מה חששתי מהטיול הזה. הרגשתי שמישהו מסתכל אלי, הסתכלתי על לי-אור שנעצה בי מבט.

חייכתי אליה והנהנתי ומיד שנינו הרמנו את ידיינו.

"אז יש לנו החלטה! נוסעים לחו"ל!" אמרה המורה באושר וכל התלמידים צעקו ושרקו.

אחרי הפגישה הזאת, שבה גם הסבירו לנו את המסלול ומה המשמעות הרגשית של המסלול, היתה הפסקה.

כולם ירדו חוץ מימני, אני נשכבתי על המקלט ועצמתי את עיני,

"עם מי תהיה בחדר?" שמעתי מישהו שואל ופקחתי את עיני,

 מעליי ראיתי את לי-אור, מיד מצב רוחי השתפר והתיישבתי.

"לא יודע.. עם מי את חשבת להיות בחדר?"

"נראה לי שעם כריס אבל היא רוצה להיות עם רון"

"או" אמרתי באכזבה על כך שאני לא הייתי הבחירה הראשונה שלה ונשכבתי שוב.

"אבל רציתי לשאול אולי אתה רוצה להיות איתי בחדר" פקחתי את עיני והתמלאתי בתקווה. כאילו אנג'לינה ג'ולי מבקשת מימני להיות חבר שלה..

"אממ אולי.." אמרתי וניסיתי להישאר שלוו,

"אולי תספר לי על עצמץ קצת?" שאלה לי-אור והתיישבה,

"מה את רוצה לדעת?"

"למה ניסית להפחיד אותי בסיור ואחרי זה לנשק אותי"

"זה לא נקרא להכיר אותי"

"או אפשר להכיר אנשים לפי ההתנהגות שלהם"

"למה עשיתי את זה?"

"כן.."

"כי.. כי חשבתי שזה נכון"

"או.. הבנתי"

"ולמה ניסיתי להפחיד אותך? לא ניסיתי.. זה נכון וגם תיזהרי מלי כי היא שמה אלייך עין"

"לי?" צחקה, "היא.. לסבית?"

"כן.. או דו מינית עוד לא תפסתי את זה" אמרתי ולי-אור צחקה,

"יש לך חברה?" שאלה,

"לא.. אני בודד וגלמוד..."

"אז שנינו בודדים וגלמודים" אמרה בחיוך,

"תודה על הציור דרך אגב" אמרתי והיא חייכה אלי,

"הייתי חייבת לצייר אותך"

"למה?"

"יש לך פרופיל מעולה.."

"אממ.. תודה אני חושב.." אמרתי והיא צחקה, היא נשכבה לידי ושתקנו.

הפניתי את ראשי אליה והסתכלתי על עיניה נעצמות, כאילו מחכות למישהו שיעיר אותן.

ליטפתי את שיערה והיא חייכה.

קירבתי את פני לאוזנה וחייכתי והיא צחקה.

העברתי את ידי משיערה לפניה וליטפתי את לחייה, קירבתי את פניי לשלה לאט לאט, נזהר לא להבהיל אותה או להכניס בה חוסר ביטחון וא הצמדתי את שפתיי לשפתיה בעדינות, נזהר לא לעשות דברים חודרניים מידי אבל היא משכה אותי אליה ושיתפה איתי פעולה.

"ז'ניה ולי-אור לנצח.. שתי נשיקות ב.. פהההה!" צעק מישהו ומיד התנתקנו,

"מה אני מפריע? חכה ז'ניה כשאני אומר את זה למנהלת מה היא תעשה לך!" זה היה רון,

"רון תעשה טובה ותעוף מכאן!!"

"אסור להתגופף בבית הספר!" אמר בקול של המנהלת וקיפץ מצד לצד ומיד נשפכנו מצחוק, רון הלך משם ואני הסתכלתי לתוך עיני של לי-אור.

"את רוצה להמשיך?" שאלתי בחיוך והיא חיבקה אותי ונתנה לי עוד נשיקה קטנה וקמה.

"נמשיך אחר כך." אמרה בחיוך, ירדנו מהמקלט והלכנו לכיתה.

בסוף היום חזרתי לחדר שלי ושל רון.. התיישבתי מול הטלויזיה ובהיתי במסך.

"ז'ניה!" מישהו צעק מבחוץ,

"מה?" שאלתי ופתחתי את הדלת, זה היה גיא, השכן שלי ושל רון.

"אוו נזכרת להתעורר" אמרתי בחיוך כשנזכרתי שלא בא היום לבצפר,

"כן כן.. תגיד שמעתי שיש תלמידה חדשה" אמרה בחיוך

"כן.."

"ושאתה הספקת לנשק אותה"

"מי אמר לך?" שאלתי מופתע,

"רון.."

"אוי ואבוי.. לא רציתי שהוא יגיד את זה לכולם!"

"לא לכולם רק לי"

"כן ואתה תגיד לכולם.."

"או. זאת נקודה למחשבה" אמר ואני צחקתי,

"טוב מה אתה רוצה?"

"יש לכם בירה?"

"מה לא קנית?"

"לא.. ההורים שלי הקמצנים לא נותנים לי כסף!"

"אז כדאי שתתחיל לעבוד!"

"לא רוצה.."

"טוב קח וזאת פעם אחרונה!" אמרתי והאתי לו בקבוק,

"כן כן.. בסדר תודה" אמר והלך.

הטלפון צלצל.

"מה נהייתי? ראש הממשלה?"

"הלו?" עניתי,

"אתה ז'ניה?" שמעתי קול מוכר..

"כן.. מי זה?"

"זאת לי-אור"

"אוו היי"

"היי... תגיד בא לך ללכת לאנשהו היום?"

"או קיי.. לאן?"

"לסרט?"

"נשמע מצוין.. איפה את גרה?"

"בחדר 301"

"או קיי.. יפריע לך עם נלך ברגל?"

"חח לא"

"או קיי אז אני אבוא בשבע.."

"טוב יופי"

"ביי"

"ביי"

התרחצתי והסתדרתי ובשבע הייתי מול החדר של לי-אור.

דפקתי בדלת ופתחה את הדלת מישהי שלא הכרתי.

"אוו... ז'נוצ'קה...... מה?"

"מי את?"

"אוי ואבוי.. אני אנה!"

"אנה...?"

"כן אנה..."

"איזה אנה?"

"או לא חשוב! באת ללי-אור?"

"כן.."

"היא לא כאן ביי!"

"רגע מה זה לא כאן?"

"היא הלכה עם........ גיא!"

"את בטוחה?"

"כן.." אמרה וסגרה את הדלת, התיישבתי על הספסל מאוכזב, ראיתי אנשים מתקרבים, אלה היו גיא ולי-אור! הולכים מחובקים!

"טוב הוא עוד רגע בא..." אמרה לי-אור ונישקה אותו בפה ונכנסה הביתה, גיאג הלך לכיווני ורק כשהתיישב על הספסל הבחין בי,

"ז'ניה....!!!!" אמר בבהלה,

"ממ.. מה את העושה כאן?"

"למה לא סיפרת לי?"

טוב.. זהו להיום.. מקווה שאהבתם.. תגיבו!

טוב... חזרתי. מצבי קצת יותר טוב אבל עדיין לא משו....

תודה שרון על השירים... זה עזר לי קצת לצאת מהקטע הזה.

מה שעדיין קשה לי זה שכמעט כל מי שאני מכירה חושב שאני פסיכית,

גם אדם. הוא אמר שהוא דואג לי ושהוא לא רוצה שאני אעשה כלום.

בקיצור, שילכו להזדיין כולם! עם אני אתאבד אני אתאבד ואני יודעת שאף אחד לא יתאבל עלי!

טוב, הנה ההמשך לסיפור:

"מה? מתי החלטת את זה?" שאל שון,

"הם הזמינו אותי.."

"אבל.. חשבתי שאת שונאת אותם... ו.. איך הם השיגו את המספר?"

"הם גם השיגו את המספר וגם באו לכאן"

"באמת?? מה?? למה לא אמרת לי????"

"בחיי לא חשבתי שאתה כזה מעריץ גדול..."

"אני לא מעריץ גדול.. אני אוהב את המוזיקה שלהם.. וגם נפגשתי עם טום פעם"

"מתי?"

"בהופעה..."

"באמת? למה הוא לא סיפר לי.. אה.. כ זה בטח היה בטווח הזה של השלוש שנים"

"אהה... אולי...?" 

"או קיי... איפה זאק? אני צריכה להגיד לו את זה.."

"אממ.. או.. הבנתי" אמר בשקט שון והשפיל את מבטו לרצפה, לא היה לי כוח לשטויות האלה, יצאתי החוצה והלכתי לחדר של לוסי.

"מישהו שם?" שאלתי כשדפקתי בדלת,

"רק איש פשוט בשם זאק" שמעתי את קולו של זאק מבפנים ופתחתי את הדלת, הוא ישב ל ספה וראה טלויזיה.

"היי אן..!" אמר ונתן לי נשיקה,

"היי.... אממ יש לי שאלה.."

"או קיי"

"אני יודעת שזה ישמע מוזר כי ניסיתי לברוח אבל.."

"תגיעי לעניין" אמר בחיוך וליטף את פניי,

"ביל וטום, הם באו לכאן. דיברנו, יותר נכון צעקנו אחד על השני... עכשיו, דיוויד התקשר אלי ואמר לי שהם מזמינים אותי להופעה שלהם בארץ והם נותנים לי אישור למאחורי הקלעים, זה כרטיס זוגי. ואין לי עם מי ללכת."

"מה?? הגיעו לכאן? מתי??"

"בארוחת ערב.."

"או קיי..."

"אז.. אתה רוצה לבוא איתי?"

"אמממ... או קיי.. אף פעם לא הייתי בהופעה"

"או באמת?"

"לא היה לי כסף לזה.."

"אהה.. בכל מקרה, אתה בא?"

"כן..."

"או יופי!! אני כל כך רוצה שתהיה שם איתי!" אמרתי וחיבקתי אותו והוא צחק,

"ותראי לי את הבנאדם המתייפיף הזה שרודף אחרייך כל החיים?"

"חח כן.. אני אראה לך אותו.. וקוראים לו ביל דרך אגב.."

"ביל..או קיי אני אזכור את זה"

"תודה שאתה עושה את זה.."

"את מה?"

"שאתה תבוא איתי.. ושבאת לכאן"

"עשיתי את זה בשביל לראות אותך.. אני אעשה הכל כדי שתהיי שמחה",

"אני כבר שמחה" אמרתי ונתתי לו נשיקה וחיבוק.

"התגעגעתי אלייך..."

"גם אני אלייך.."

"את.. את רוצה שנישן ביחד היום?"

"או קיי.. אצלי?"

"טוב" אמר בחיוך, הייתי שמחה ששוב נהיה ביחד. כי זה כבר ממזמן לא קרה.

הלכנו לדירה שלי ונכנסנו לחדר שלי, הוא נשכב על המיטה ואני נשכבתי לידו,

"את זוכרת איך נפגשנו?" שאל זאק,

"בטח! אן מלכת הקרח נחרט במוחי"  אמרתי ושנינו צחקנו.

"ראיתי שפחדת מימני.."

"כן.. פחדתי.. אבל זה היה בגלל שראיתי שהתשמשת בסמים. אבל מהרגע הראשון אמרתי לעצמי שאתה ממש חתיך"

"באמת?"

"בטח!"

"או... זה.. זה נחמד.. אף פעם לא אמרו לי דבר כזה"

"איך אפשר שלא??"

"אפשר.. תאמיני לי שאפשר..."

"אפשר לשאול, איך הגעת לסמים?"

"אין לי משפחה... אני גדלתי בבית יתומים. מהר מאוד עשו אותי אאוטסיידר והייתי לבד לגמרי, לא היה לי פיתרון אחר חוץ מלברוח. אז ברחתי. ילד בכיתה ג' בורח מהמקום היחידי שנתנו לו קצת צומת לב. לא היה לי לאן ללכת, לא הלכתי כמובן לבית ספר, לא לשום מקום. הייתי כל היום מסתובב בברלין, אני אפילו לא זוכר איפה הייתי מרוב כל כך הרבה מקומות.. הגעתי פעם למינכן והסתובבתי שם... ואז חזרתי למרכז ברלין. כשהייתי בערך בן 13, התחלתי להשתמש בחשיש ואחר כך גם בקוקאין... וזה פשוט התדרדר.. מחשיש וקוקאין פעם ב.. שבוע, כל יום הייתי לוקח ואז זה התגלגל לסמים יותר קשים כמו אקסטזי והרואין... וככה זה היה. עד שאת הגעת.. בגיל.. איזה זה היה? 18 19.."

"כן כן.. 19 אני חושבת.." אמרתי,

"אז החלטתי להפסיק. ראיתי שאני יכול ליצור קשרים שהם בלי קשר לסמים.. ואז קיבלתי את הכסף.. לא נתנו לי אותו ישירות, אחר מהשליחים של המעון, אז מכיתה ג', הם מצאו אותי ונתנו לי את הכרטיס אשראי.. ומיד השתמשתי בו כדי לקנות בית נחמד ולעשות אותו איך שאני רוצה. הבית הזה היה הבית של ג'יני כי רציתי להיות ליד התעלות.. איפה שגדלתי.."

"או.. עכשיו הבנתי..." אמרתי וחייכתי חיוך קטן,

"את עדיין רוצה להיות איתי?" שאל חושש,

"אני עכשיו רוצה להיות איתך עוד יותר מקודם...."

"אני מקווה שזה לא בגלל שאת מרחמת אליי"

"או לא..! זה בגלל שאתה כל כך ישיר איתי וכנה.. ובגלל שאני רוצה.. אני רוצה להיות איתך"

"באמת?"

"כן.. באמת."

הוא שתק. ראיתי שאין לו מה להגיד. וגם לי לא היה, התנשקנו שוב עוד פעם אחת והלכנו לישון.

כעבור שלוש שעות:

"אני שונא אותך!!!"

                            זהו להיום.. מקווה שאהבתם......

שיר ממש יפה לסוף:

http://www.youtube.com/watch?v=tCUb8-xucVw&NR=1

הייתי רוצה לשים גם את פרום יסטרדי אבל לא מצאתי את השיר המלא...

יאללה.. הלכתי... התגיבו??