היי...
טוב, לפני איזה.. שלושה ימים,
ילד אחד שהכרתי התאבד.
הוא תלה את עצמו על עץ ואבא שלו מצא אותו ככה.
היום הייתה ההלוויה, אבל לא הלכתי, כי.. לא יודעת למה בעצם..
פשוט לא רציתי כנראה להיכנס לדיכאון יתר,
אמא שלי הלכה, אחרי שהיא חזרה היא סיפרה לי שהוא היה בתקופה קשה מאוד. ושכנראה היו בעיות אלכוהול ויכול להיות שגם סמים..
זה ממש עצוב שאנשים עושים דברים כאלה, אני יודעת שגם אני במצב חרא ושבאמת קשה לי, אבל זה לא נתפס כשזה קורא למישהו קרוב אלייך..
יהי זכרו ברוך.
ועכשיו נעבור למשהו אחר,
לפני כמה דקות, ראיתי סרט אימה, שקוראים לו:
"הסיפור של לוסי קיז"
זה באמת מסובך להסביר.. ולי בטח יקח פוסט ארוך של יומיים בשביל לספר את כל הסיפור, אז החלטתי,
שאחרי שאני אסיים את הסיפור הנוכחי, אני אעשה גרסה משלי לסרט.
יהיו בגרסה הזאת הרבה אלמנטטים שהיו גם בסרט, אז מי שראה, די אבוד לו.. אבל אני אנסה להכניס בזה גם משהו משלי.
שייחודי לי.
אז תאחלו לי בהצלחה
ועכשיו, הנה ההמשך לסיפור:
"א..אתה ראית את זה??" שאלתי בפחד את שון,
"כן.. הם באים לארץ?" שאל בשלווה,
"כן!! אוי ואבוי אני לא מאמינה! למה עכשיו??"
"על תדאגי.. אין סיכוי שהם מגיעים לכאן.."
"הם כן.. הם.. הם יגיעו לפה!"
"איך את יודעת?"
"ביל עכשיו התקשר לכאן.. אני... אני נ.. נשבעת לך! הוא התקשר!"
"או קיי או קיי.. תנשמי, תשבי לידי ותנשמי, הכל יהיה בסדר, עם הם יגיעו לכאן, אני אשמור אלייך" אמר בחיוך,
"באמת?"
"כן.. ועם תרצי אני אבקש מזאק שגם יבוא להציל אותך מפני ידיהם של הלהקה ה... אממ.. מוזרה? הזאת.."
"חח.. תודה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו, אבל מבפנים הרגתשי כאילו אני עומדת לקפוץ ולצרוח הכי חזק שאני יכולה! למה הם באים? בשביל מה?? הם לא יבואו רק כדי לקחת אותי..! או שאולי הם באים לא בשבילי? או הם באים להופעה? ועם כן, אני אלך? זה כל מה שחשבתי אליו באותו הרגע.. לא הצלחתי להוציא את השאלות האלה מהראש שלי, עם כאב ראש ענקי ועם חששות עד השמיים, נרדמתי.
"אן.. בואי.. צריך להתארגן..." אמר זאק בשקט,
"למה להתארגן? אין בצפר בגיל 18.. או שאני בכלל בגיל 19 ולא ידעתי?" אמרתי מנומנמת ושמתי את הכרית שלי על ראשי,
"בואי כבר..!" אמר ושמעתי בקולו שהוא מחייך,
"מה אתה מחייך? יא..שדון רשע שכמותך"
"שדון רשע? לא יכולת להמציא משהו יותר טוב?"
"המוח שלי לא פועל על הבוקר.."
"אהמ.. המוח שלך לא פועל אף פעם"
"אני אפתח במטר כריות.. אתה רוצה?" שאלתי וזרקתי אליו כרית,
"לא.. אני רוצה שתקומי!"
"לא רוצה מה תעשה לי??"
"אני.... אני... אממ..."
"אממ..?"
"אני אעשה את זה" אמר וקפץ אל המיטה,
"אהההה!!!!!!!!! אתה דפוק לגמרי היית יכול לשבור לי את כל העצמות!"
"אז מה? הייתי, אבל לא שברתי.."
"חכם.." אמרתי וניסיתי להירדם שוב,
"אני לא אתן לך.."
" או אתה כן!"
"רוצה לראות שלא?"
"כן"
"או קיי" אמר ותפס אותי חזק ולא נתן לי לקחת את הכרית שלי,
"נו.. תן לי לישון עוד קצת..."
"את במילא כבר ערנית לגמרי!"
"נכון אבל תן לי"
"לא רוצה"
"למה לא? אתה רוצה להתעלל בי?"
"כן" אמר וסובב אותי אליו, חייכתי אליו חיוך ושתקנו, הסתכלתי בעיניו ו...
"יאק יש לך ריח נוראי מהפה.. לכי תצחצחי שיניים!" אמר שון והדף אותי מעליו,
"טוב טוב..." אמרתי והלכתי לצחצח את השיניים.
אחרי שהתארגנו, יצאנו למרכז, בפנימייה שלנו, אין בצפר, אז אנחנו הולכים לעבודות. לי, לשון, ליסה ולזאק אין עוד עבודות כי באנו לפנימייה לפני לא הרבה זמן.. ועוד לא ארגנו לנו משהו.. אז אנחנו ישבנו כל היום במרכז הפנימייה ודיברנו, אני וזאק ישבנו אחד ליד השני והתחבקנו כמעט כל שניה, אבל בראשי ניקרה המחשבה ש.. שביל וטום באמת באים לארץ. לא רציתי שזה יקרה, ניסיתי לברוח מהם כמה שיותר ולמרות זאת לא הצלחתי.. הרגשתי אכזבה. אכזבה עצמית.
בסוף היום, הלכנו לארוחת הערב. התיישבנו כולנו בשולחן אחד, כל החדשים, וגם מאיה, צ'אד ובנג'מין שהתפלאו על "הילד" החדש ועל הקשר שלי איתו,
"אז... למה החלטת לבוא לישראל?"
שאל בנג'מין ובקולו שמעו כעס,
"באתי בשביל לראות את אן.. זה.. זה די מסובך להסביר איך הכרנו ואני גם לא חושב שתתעניינו בזה"
"לא.. תספר.. תספר לנו" אמר צ'אד,
"או קיי.. לענבל היה קשר עם ביל וטום, והיא ניסתה לברוח מהם, היא הגיעה למרכז ברלין, שם אני גר. וככה נפגשנו.. אני גרתי אז בתעלות של ברלין"
"בתעלות.? זאת אומרת.. ממש בתעלות?" שאל בנג'מין,
"כן.. ממש בתעלות.. לא היה לי בית, שם גרתי."
"ואז?"
"וככה נפגשנו, מיד היה סוג של חיבור.. לפחות מצידי, היא לא מאוד אהבה את הקטע שהיא מכירה מישהו.. מהשוליים" אמר זאק בחיוך,
"מיד המצאתי לה את הכינוי מלכת הקרח.. לא היו לי מילים אחרות לתאר אותה, נערה יפיפייה, אבל קרה כמו קרח."
"אני לא יפיפייה, אבל קרה כמו קרח.. זה... אולי" אמרתי בחיוך והוא צחק,
"וזהו?" שאל בנג'מין,
"לא.. אחר כך, היא הלכה לאיזה תקופה, וחזרה. וכשהיא חזרה, כבר היה לי בית מסודר, עם כל הדברים שתמיד חלמתי אליהם, טלויזיה ענקית, מטבח יפה, חדר שינה גדול, הכל! והזמנתי אותה להישאר, ואחרי כמה זמן, היא שוב עזבה, לכאן. לישראל. אז אני באתי בעקבותיה"
"אה... הבנתי" אמרו צ'אד ובנג'מין ביחד,
"זה.." התחיל לומר זאק אבל קול חזק מהרמקולים קטע אותו,
"אן בואי להנהלה"
"אני האן היחידה?" שאלתי,
"כן.." אמרו כולם,
"אהה.. או קיי" אמרתי וקמתי והלכתי להנהלה,
"מכאן" אמרה באנגלית המזכירה והובילה אותי לחדר בקצה המסדרון,
"שבי.. עוד מעט יבואו לדבר איתך"
"מה? אבל מה כבר עשיתי?"
"או.. לא עשית כלום..." אמרה בחיוך ויצאה מהחדר וסגרה אותי. החדר היה קטן, היה בו ריח של אבק מעורבב עם אפטרשייב שמיד שנאתי, שמעתי את הדלת נפתחת ושמעתי דיבורים באנגלית, זה היה בן ובת. הבת דיברה במבטה ישראלי והבן, שבקושי הבין אותה, דיבר גם הוא באנגלית צולעת עוד יותר, הבת נכנסה והתיישבה מולי וחייכה,
"שלום אן.." אמרה באנגלית,
"שלום.."
"את באת לפנימייה שלנו לפני.. לפני כמה ימים נכון?"
"כן"
"או קיי.. אין לך עדיין עבודה נכון?"
"לא עוד לא"
"בסדר.. זה טוב. זה טוב מאוד."
"מה? למה טוב מאוד?"
"באו לקחת אותך מכאן...! המשפחה שלך!"
"המשפחה שלי?? אין סיכוי.. המשפחה שלי כבר ממזמן לא ראתה אותי"
"זה שני האחים שלך.. הם באו לכאן בשביל להוציא אותך מפה"
"איזה אחים? אני בת יחידה"
"באמת? וואו.. או קיי, אני מבינה שזה קצת קשה להבין, ושאולי לא ידעת, אבל, יש לך שני אחים. הם באו עד לכאן, לישראל בשביל להוציא אותך מכאן ולהחזיר אותך לגרמניה"
"אפשר לראות את האחים שלי?" שאלתי, חלק בי אמר לי שזה שטות אחת מוחלטת ושעוד רגע יצא מישהו מאחורי הקיר ויצחק ויגיד שהכל זה מתיחה אחת גדולה, אבל חלק אחר, באמת האמין לזה! הייתי חייבת לדעת במה מדובר, לכן כל כך רציתי לראות את האחים שלי.
"בסדר, הם מחכים פה בחדר, אני אלווה אותך לשם ואשאיר לכם קצת זמן לבד"
"טוב" אמרתי וקמנו ויצאנו מהחדר, היא הובילה אותי לחדר שהדלת שלו היתה סגורה והלכה,
ליטפתי את הידית כאילו היא הדבר הכי יקר לי, פחדתי להיכנס, אני לא יודעת למה אבל פשוט פחדתי.
"נעשה את זה מהר, כמו שמורידים פלסטר" אמרתי לעצמי,
"שלוש ארבע ו.." אמרתי ופתחתי את הדלת, מיד הופנו אלי המבטים של.. של ביל וטום! 'איך ידעתי שהכל זה קשקוש אחד גדול! אחים שלי? יותר נכון אויבים שלי!' חשבתי לעצמי,
"אן!" אמר ביל בחיוך, הבטתי בו במבט קר, משתמשת "במתנה" שנתנו לי, להיות קרה אל אנשים.
"אן? הכל בסדר?" שאל שוב,
"לא! לא הכל בסדר! אתם לא מבינים? אני נפרדתי משניכם בגיל 15, אחרי שלוש שנים, שוב פעם חזרתם והצקתם לי! ואז שוב פעם ושוב פעם! ועכשיו, עשיתי את הצעד הכי גדול, עברתי מדינה, וגם לכאן אתם באים? אני פשוט לא מאמינה! כנראה שזה הגורל שלי, להיות בנאדם מטומטם ושפוט של שני... סלבריטיז חשים..!" אמרתי בכעס והתנשמתי, ביל וטום פערו את פיהם והיו מוכי תדהמה, אני יודעת שהייתי צריכה להגיד את זה, אבל לא בצורה כל כך בוטה.
"בוא.. נלך מכאן" אמר ביל בהשפלה הם דחפו אותי הצידה והלכו משם.
"לא.! לא חכו..! זה לא היה אמור להיות ככה! נו.. ביל! טום? תחזרו! אני מצטערת!" צעקתי במסדרון, אבל הם לא עצרו, רצתי אחריהם עד למכונית והתחננתי שיקשיבו, שלפחות יעצרו. בסוף הם הסכימו,
"מה?" שאל טום ושילב את ידיו,
"אני.. אני מצטערת.. זה לא היה אמור לצאת ככה"
"זה לא יעזור לך הפעם. את אמרת שאנחנו מציקים לך? אז הנה, אנחנו עוזבים אותך, את יכולה להמשיך לחיות כאן.
אנחנו באנו כדי לדבר איתך! אני באתי כדי להזכיר לך כמה אני אוהב אותך! וזה מה שאת עושה? אז תסלחי לי, אבל זה כבר ממש דוחה אותי" אמר ביל, ראיתי שהוא פגוע,
"ביל, תקשיב לי, רק פעם אחת אחרונה, לפני שאתם מחליטים מה לעשות איתי"
"קדימה" אמרו שניהם,
"אני לא.. אני.. אממ.."
"טוב, אנחנו צריכים להספיק להגיע למלון אז.. צחסכי את הנאום המרהיב שלך" אמר ביל וסימן מרחאות,
"לא אתה תקשיב לי!" צעקתי ותפסתי את ידו.
"די להיות כזה! אתה עכשיו עומד כאן ומקשיב לי" אמרתי וראיתי שטום מתכוון לעלות למכונית,
"גם אתה! תעמוד לידו, ותשתקו!" אמרתי בקשיחות ונעמדתי מולם,
"אני לא יודעת מה קורה איתכם.. באמת שלא. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אתה טום, אחרי איזה.. שלוש שנים שבקושי ראינו אחד את השני, אתה אפילו לא מתייחס, שלא לדבר על אחרי שחליתי בסרטן" אמרתי וראיתי את פניו של טום מאדימות,
"את חלית בסרטן????" שאל מופתע,
"אוי ואבוי.. לא משנה. ואתה ביל, אתה אחרי שהרביצו לי וכמעט שברו לי את כל הגוף, השארת אותי להירקב שם מחוץ לאולם וכמעט ולא באת לבקר אותי! מעבר לזה שאתה ברחת כששמעת שאני חולה.. אז מה אתם בדיוק רוצים שאני אעשה? הא? אני ניסיתי לעשות הכל כדי שתאהבו אותי, וזה לא קרה, לא באמת. ואז כשאתה ביל, עוקב אחרי בכל גרמניה, ומחוץ לה, למה אתה חושב שנאי ארצה להיות איתך? אחרי כל מה שעשית לי? אז אולי תקראו לי מטומטמת, ואולי אני אקרא לכם דוחים, אף אחד כאן לא צודק. ואני מודה, ששיחקתי בכם. אני יודעת שזה לא נעים אבל זה לא היה בכוונה ולא רציתי פגוע. ואתם, אתם צריכים להודות שגם אתם לא תלית שכולה תכלת, גם אתם עשיתם לא מעט.."
הם שתקו. ביל שתק בגלל שלא היה לו מה להגיד, וטום שתק בגלל שהוא לא ידע כלום על זה שחליתי בסרטן.
"א.. אנחנו צריכים ללכת" אמר ביל בשקט והם נכנסו למכונית ונסעו משם.
חזרתי הביתה והטלפון צלצל,
"הלו?" שאלתי,
"את אן?" שמעתי קול של בנאדם מבוגר,
"כן מי זה?"
"אני דיוויד, האמרגן של להקת טוקיו הוטל"
"כן..?"
"הם רוצים לשלוח לך אישור לכניסה למאחורי הקלעים וכרטיסים להופעה שלהם בישראל"
"או קיי.. ו..?"
"אז רק רציתי לשאול עם תרצי למסור להם משהו"
"תמסור להם.. ש.. הם יראו אותי כבר שם."
"או קיי.. להתראות יום טוב"
"גם לך ביי" אמרתי וניתקתי,
"אן? מה.. מי זה היה?" שאל שון כשנכנס,
"אני הולכת להופעה של טוקיו הוטל."
זהו להיום.. [: מקווה שאהבתם....
ו... האם תואילו בטובכם להגיב???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
