לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Komorebi


"It's the thrill that I live for... So let the games begin"


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2016

Fast forward please


טוב, אז הרבה זמן לא רשמתי פה. לא יודעת למה... חוסר זמן, יותר מידי התרחשויות, שימוש יתר בטוויטר שהוא סוג של יומן בשבילי... אז כן, יצא הזנחתי את הבלוג הזה ממש. אבל האמת שאני נכנסת לפה איזה פעמיים בחודש לעדכן את הרשימות בצד, אבל פוסט של ממש- לא רשמתי למעלה משנתיים.

 

הסתכלתי על הפוסט האחרון שכתבתי כאן, רשמתי מה עבר עליי ב- 2013 ומה אני רוצה להגשים ב- 2014. ובכן, מאז הפוסט האחרון שלי- הספקתי להיכנס לאוניברסיטה, להיות שוב ביפן, לטוס גם לאמסטרדם וברלין, לקנות לעצמי מצלמת רפלקס כמו שתמיד רציתי (Nikon D5100), לצבוע שיער (לכחול, סגול, כחול וסגול...) ועוד דברים קטנים.

אז כן, כמו שאמרתי, אני סטודנטית. כבר שנה שנייה בחוג ללימודי אסיה ושירותי אנוש באוניברסיטת חיפה. זו חוויה להיות סטודנטית.

קודם כל, אני גרה רחוק מהבית. גרה בחיפה, אמנם במעונות של האוניברסיטה ואני חוזרת כל סופ"ש הביתה (למעט פעמים מועטות שלפעמים אני מעבירה אצל אחי בקריית חיים או במעונות עצמם), אבל זה סוג של צעד גדול בשבילי. תמיד הייתי ילדה של בית וילדה של אמא... לא תמיד זה נראה (אולי לקרובים אליי כן), אבל אני באמת כזאת.

חוץ מזה, יש לי פה חברים חדשים, אני לומדת דברים חדשים ומעניינים, אני עושה דברים מעבר (כמו מלגות של התנדבויות או להיות בועד החוג) וכו'... אבל כן, כשמגיעים העבודות והמבחנים- זה לא זמן כיפי כל-כך, במיוחד כשזה מגיע הכל ביחד ויש לחץ. אבל הנה, אני כבר בשנה השנייה שלי, עברתי בדיוק חצי (3 סמסטרים מאחוריי ו-3 מלפניי), אני מאמינה שאני שורדת טוב, יש לי אחלה ציונים ו-וואלה, זה לא כ-ז-ה רע.

מה שכן, השנה השנייה היא בהחלט העמוסה והנוראית ביותר, באמת-באמת. אני מאוד מקווה ששנה הבאה יהיה פחות עומס (למרות שהולכים להיות לי שני סמינריונים- הצילו!)

חוץ מלימודים, הספקתי להיות שוב ביפן, ב- 2014. אני פשוט אוהבת את המדינה הזו. הפעם נסעתי עם חברה ולא לבד וזו גם הייתה הפעם השנייה שלי ביפן וידעתי לאן אני רוצה ללכת- והספקתי לעשות הרבה דברים שלא עשיתי בפעם הקודמת. יפן ארץ מדהימה! כל יום אני חולמת לחזור לשם שוב. כשאני אומרת כל יום- אני מתכוונת לזה! באמת כל יום, אבל כל יום, אני חושבת ורוצה להיות שם. אין יום שאני לא מדברת על יפן או עושה משהו שקשור ליפן (במיוחד כשאני לומדת יפנית). בקיצור- אני רוצה לחזור ליפן! גם אם זה לביקור קצר (של שבועיים. כן, ביקור של שבועיים זה מאוד קצר ליפן!).

וכאן מגיעה הפואנטה מדוע החלטתי לכתוב פה שוב.

 

יש לי תסכול ורצון ענק לעשות fast forward לחיים שלי.

זה נובע מהרצונות והחלומות שלי והרצון לעשות את זה עכשיו, עכשיו, עכשיו. זה בעייתי, אני יודעת. אבל זה ממש מתסכל אותי שאני לא יכולה.

אני רוצה לסיים כבר את התואר, אני רוצה לעבוד כבר במשהו שקשור ליפן או לקוריאה, אני רוצה להיות ביפן!! אני רוצה הכל, ועכשיו.

הבעיה- שאי אפשר שזה יהיה עכשיו.

קודם כל, אין לי עבודה והמצב הכלכלי שלי לא משהו בכלל (בכל זאת, סטודנטית שמשלמת שכר לימוד ומגורים וכו' וכו' בזכות עצמה, ואני גם לא עובדת) וכדי להגיע ליפן- צריך כסף.

בנוסף, אני עדיין סטודנטית. זה לא אפשרי לעשות את כל זה עכשיו. נכון שאפשר בקיץ, אבל שוב- אין לי תקציב לזה כרגע וגם לא בשנה או השנתיים הקרובות.

ועזבו, לא רק יפן שזה באמת רצון גדול גדול שלי לחזור לשם שוב (וזה באמת מסתכל אותי שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו),

זה גם שאני מתה לסיים כבר את הלימודים, לקבל את התואר ולדעת מה יקרה עם החיים שלי הלאה.

הכל כרגע בתיאוריה וזה משגע אותי!

אני רוצה לדעת שאני אמצא עבודה. ועבודה טובה. ושזו לא תהיה סתם עבודה טובה, אלא משהו שישלב את שירותי אנוש ביחד עם יפן. או קוריאה. אבל בעיקר יפן.

אני רוצה לדעת שיהיה טוב בהמשך. אני רוצה לראות שאני לא אשב כמו מסכנה ואהיה מתוסכלת כמו שאני בזמן האחרון.

ברור לי שאי אפשר לעשות את זה וברור לי שזה לא יבוא מעצמו ושאני צריכה לעשות הכל, כל מה שאני יכולה, כדי שאוכל להגשים את כל מה שאני רוצה. אבל לפעמים אני לא מאמינה בעצמי מספיק. אני בנאדם שצריך חיזוקים. הבעיה... שאני לא מראה לאחרים שאני צריכה חיזוקים ואז לא באמת נותנים לי חיזוקים. ואז יש לי תסכול. והכל נשאר בפנים.

אתם לא רואים אותי כותבת את הפוסט הזה, אבל בזמן כתיבת המשפט האחרון- ממש ירדו לי דמעות. אולי תוך כדי כתיבת הפוסט אני באמת מבינה מה עובר עליי, כי אני אף פעם לא מדברת על זה.

אני לא אומרת שרע לי בחיים. לא. אבל קשה לי.

ואני צריכה סימן, משהו, שיגיד לי שעוד שנתיים יהיה בסדר.

 

הלוואי שעוד שנתיים אני אראה את הפוסט הזה ואני אצחק על עצמי ואגיד "סתם דאגת יותר מידי". הלוואי.

בינתיים אני רק פורקת קצת. והאמת שזה עשה לי ממש טוב! אני שמחה שכתבתי פה שוב. אולי אני צריכה לעשות את זה יותר...

נכתב על ידי ™iLonelyShadow , 11/4/2016 23:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ™iLonelyShadow

בת: 31

MSN: 




15,989
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , אהבה למוזיקה , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל™iLonelyShadow אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ™iLonelyShadow ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)