גיגית הגיגיי

כנראה שנגזר עלי לעולם להיות המוזרה שמתאהבת בסטרייטיות הלא מושגות.

החלק הכי בלתי נסבל בזה, זה שאנאבל היא קרוב לודאי החברה הכי טובה שהייתה לי מאז ניקולאי.

הנה תקציר של השבועות האחרונים, שיפורטו בימים הקרובים כי שברון לב זה לא משהו שאפשר לכתוב מהר ובתמציתיות.

-אני אוהבת את אנאבל יותר ממה שאני אוהבת את החיים עצמם.

-אנאבל מתנהגת סטרייטית בעליל, למרות כל הכרבולים והדיבורים הלא סטריטיים בעליל והעובדה שאנחנו בעיקרון מתנהגות כמו זוג חולה אהבה.

-אנאבל מפגינה עניין מרומז בבחור שיצא לי להכיר פעם, ומתחילה לדבר איתו קצת.

-שלושה ימים לאחר מכן: אנאבל באה אלי, כולה מבולבלת ודכאונית. הסיבה: הבחור ניסה לנשק אותה, והיא מרגישה שהכל מתקדם מהר מדי. אני: מתה לתלוש את השפתיים שלו ולמלא את הפה שלו בדלק. היא: מברברת על כמה שהוא בחור טוב ונחמד וכמה שהיא מחבבת אותו. שברון לב מס' 1.

-כמה ימים לאחר מכן: אנאבל מנפנפת אותי באכזריות לא מכוונת לטובתו. הסירנה בראש שלי: היא לעולם לא תהיה שלך. הפנים שלי: מוצפים דמעות.  שברון לב מס' 2.

-מאוחר יותר באותו ערב: אנאבל מודה לי על כך שעזרתי לה לבלות ערב כל כך מושלם. אני חושבת: פאק יו, אנאבל. היא מספרת לי בסמס נרגש שהם התנשקו.

-בימים שלאחר מכן: שברון לב אחד גדול. דילמה. אבק רגשי ענק. מצבי רוח. דמעות. חרטות. כעס. אנוכיות. מחילה. עוד כעס. אהבהאהבהאהבה.

-רשמיים בפייסבוק. היא מדווחת לי על כל מזמוז קטן.

-אהבהאהבהאהבה ושנאה עצמית.

אני אחזור השבוע עם המון פרטים. אני חייבת את הכתיבה של הפוסט הזה לעצמי.

ספויילר - הכל בסדר אצלנו. חוץ מהעובדה שאני מתעבת את החבר שלה ושכל פעם שאני מחבקת אותה הסירנה בראש שלי חוזרת. כל מגע הופך להיות מייסר בכמה שאני זקוקה לה.

ניה. שבאמת הייתה יכולה להחטיף לאפלטון הדביל הזה מכות. וגם לבחור שנוגע באנאבל שלה. ולמבט בעיניים של אנאבל כשהיא מדברת עליו.