גיגית הגיגיי

סוף השנה עושה לי טוב. אין יותר ציונים לדאוג מהם [נו, חוץ מה50 בספורט שההורים שלי יתעצבנו עליו], המורים החליטו לקיים הברזה המונית, והתלמידים השבוזים גם לא בדיוק מגיעים. אז אני יושבת לי בבית, חסרת דאגות, סורגת, קוראת ומקשיבה בלופים לאלבום החדש והסופר מדהים של פליט פוקסז. [אני לא אובססיבית, אני פשוט נורא נורא אוהבת אותם.]

אני פתאום מרגישה נורא רגועה. השנה הזאת הייתה כל כך כבדה ומעיקה שכשאני סוף סוף משתחררת ממנה, אני מרגישה כל כך קלילה.

אז מה עכשיו? אני מניחה שאני אנסה לתפוס את כל השלווה שאני מסוגלת לפני שאני טסה לאמריקה כדי להתווכח עם פלסטינים ולנסות לא לאבד את העשתונות שלי שם. כן כן, ב27 [שזה עוד פריקינג 12 ימים] אני טסה למחנה במיין, אמריקה לחודש, שבו אני אפגוש אנשים בגילי מעזה, יהודה והשומרון, ירדן, מצרים, הודו, פקיסטן, אפגניסטן ואמריקה. חוץ מזה שזה המחנה הכי מגניב ביקום, כל יום אנחנו נבלה שעה וחצי בדיאלוגים עם הפלסטינים. משמע, וויכוחים, צעקות ונסיונות להציג להם ישראל אחרת ממה שהם חושבים שהיא.
אנחנו 60 אנשים במשלחת הישראלית, בערך שליש מאיתנו ערבים ישראלים. אגב, הערבים הישראלים מקסימים בטירוף. ממש. ובזמן הסמינרים הארוכים שהיו לנו איתם אפילו התחבב עלי מבטא ערבי! לא שאני אתפוס לי איזשהו מאהב או מאהבת ערביים נוטפי סקס אפיל במחנה, אבל אני כבר לא נרתעת קלות כשמישהו פונה אלי במבטא ערבי מובהק.

פרט טריוויה קטן ומשעשע - חלמתי על המחנה הזה מאז שאני בת 6 בערך, ואחותי הגדולה השתתפה בו. כל השנה ציפיתי לתחילת המיונים, ואז המחנך שלי שלח לי את המייל לגביהם ביום של המיונים. כשיה צריך להרשם שבוע מראש. אבל! לא וויתרתי, ונסעתי למיונים בלי שום הודעה מראש. נדחפתי למיונים הראשונים, בלי שום המלצה ומכתב מבית הספר. ואני נורא שמחה שלא ישבתי בבית והתמרמרתי, אלא עשיתי משהו. אז קרה איזשהו נס, ועברתי את כל המיונים, ואני אשכרה טסה למחנה הזה. עדיין לא יאומן בשבילי. אני מצפה שכל רגע יגיע מכתב שיאמר שהבוחנים עשו טעות, ושאף אחד לא רוצה ילדה עילגת כמוני במחנה המגניב שלהם. זה אפשרי, אגב. בשלב המיונים אמרתי כאלה שטויות מטומטמות, שאפילו ילדים אוטיסטים היו צוחקים עלי. הקאתי להם דברים שאני בכלל לא מאמינה בהם ויצאתי טיפשה שלא מבינה כלום. אבל לא נורא, עמוק בפנים אני יודעת שאני לא ממש כזאת ):
סתם, הייתי נורא לחוצה. אני מסוגלת לנהל חתיכת וויכוח פוליטי. [משתגידי, ניה]

אז כן. אני מתרגשת נורא ומתה מפחד באותו הזמן.
ובגלל זה אני הולכת לתפוס כמה שיותר שלווה כל עוד אני יכולה. לא יהיה לי זמן לחשוב אפילו על להרגע שם

הה. קלטתי איך להקטין את החרא הזה. אני די שונאת את עצמי על זה שהפכתי להיות מהמאוסים האלה שמדביקים שיר לכל פוסט, אבל זה מהחדש של פליט ובמקרה שמעתי אותו לקראת סוף הפוסט. תתמודדו, כלבות!

ניה