עברה שנה, ניקולאי.
שנה שלמה בלי הנסיעות התקופות לביה"ח, בלי הישיבות הממושכות בכיסאות הלא נוחים בחדר שלך וההצעות שלך לעלות ביחד על המיטה כדי שלשנינו יהיה נוח. שנה שלמה בלי שיחות להוטות על ספרים שהתפתחו לויכוחים סוערים שהזעיקו את האחיות. שנה בלי חיבוקים זהירים, כי אחרי הכל אתה בכימותרפיה.
שנה בלי קיפולי אוריגאמי ביחד, בלי להציק לאחיות המגעילות במשמרת הצהריים, בלי לצחוק ביחד עד אובדן שליטה ואז לנסות לעצור כי אתה חלש קצת.
שנה בלי המבט הרך בעיני הערמון הגדולות שלך, שמבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
שנה בלי החיוך שלך. החיוך הארור והאהוב והמכאיב והמרגיע שלך, שתמיד עודד אותי. אפילו כשלא היו לך שום חדשות טובות לספר לי. אפילו כשהטיפולים התחילו להכשל. תמיד החיוך שלך נסך בי תקווה.
שנה בלעדייך, חבר.
אני רוצה לחשוב שהצלחתי לחיות כמו שרצית שאני אחיה. חייכתי, ניקולאי. חייכתי וצחקתי וחייתי, וניסיתי להתנהג בדיוק כמו שאמרת לי שהיית רוצה שיתנהגו אחרי שתלך.
אמרת לי פעם שאתה לא מפחד למות, שאתה בסך הכל מפחד מאיך שהמוות שלך ישפיע על האנשים שמסביבך.
ובכן, הוא באמת השפיע. יותר ממה שאנחנו רוצים להודות. ניסיתי להקל על אמא שלך, אבל היה לי מאוד קשה עם העובדה שהיא התחילה להרעיף עלי את כל החפצים הישנים שלך. איך אני יכולה לחייך כשהאוריגאמי שלנו יושב לי בהאשמה על השולחן? איך אני יכולה להמשיך עם החיים שלי כשהתמונה הממוסגרת שלך, שלי ושל אמא שלי מונחת ליד המיטה שלי, והחיוך המוכר להכאיב שלך זורח ממנה?
לפני שנה, בנר השמיני, התאספנו אני, אמא שלי ואמא שלך וליד החנוכייה. אתם נוצרים, אז סיפרתי לאמא שלך על חנוכה. ואיך שהמסורת היא תמיד להדליק ביחד את הנרות, כל המשפחה. להיות מאוחדים ומלוכדים. לפני שהעיניים שלי התערפלו, שמתי לב שגם הן בוכות. כולנו לא יכולנו להבין איך נשמה טהורה כמוך יכלה לחלוף מהעולם הזה. הגיע לך לחיות הרבה יותר מחלאות אחרות שמסתובבות ברחובות, לא מודעות אפילו לעובדה שאתה כבר לא פה.
הגיע לך לחיות הרבה יותר ממני. אם הייתה לי האפשרות, הייתי עושה הכל כדי לראות עוד פעם את החיוך שלך.
אני לא יודעת איפה אתה עכשיו, ניקולאי. הייתי רוצה להאמין בגן עדן. הייתי רוצה להאמין שאיפה שלא תהיה, טוב לך. שאתה יושב שם איפשהו ומציק לאחיות מטומטמות ומקפל עגורים יפהיפיים שירדו אלי יום אחד ויזכירו לי שהייתה לי הזכות להיות חברה של בן האדם המדהים שהיית. שאתה עדיין. אני בטוחה שאתה עדיין. אפילו המוות לא יכול לתלוש ממך את האצילות, היושר, והשמחה האינסופית. כי זה אתה.
אתה הנער שלעולם לא הפסיק לחייך.
אז תסלח לי, חבר, שאני מרשה לעצמי להתאבל עליך השבוע. אני לא כמוך. לא זורחת בי תמיד שמש נצחית שמקרינה על כולם אושר. אני לא מסוגלת לחייך כל הזמן. אני מעדיפה לשתוק ולהתפלש ברחמים עצמיים. אבל אני עושה מאמץ גדול בשבילך. אני מאושרת בזמן האחרון.
היית מאמין? אני מאוהבת שוב. בבחורה הכי נפלאה שיצא לי לפגוש. אני אעדכן אותך אם יהיו התפתחוית. [למרות שאם נלך כבר עם תאוריית גן העדן והצפייה על הכל מלמעלה, אתה בטח תדע. אבל אתה בטח תדע כל מה שאני כותבת עכשיו, לא? ואז זה די חסר טעם. נו, מילא. תן לי להנות מחמת הספק.]
אחרי חנוכה אני אקום מהמחשבות עליך ואחזור לחיות שוב. בינתיים, תן לי להיות איתך קצת.
אני אוהבת אותך, ניקולאי. אתה באמת ובתמים החבר הכי טוב שאי פעם היה לי, ואני בספק אם אי פעם יהיה לי בעתיד.
מתגעגעת וכמהה לעוד חיוך אחד,
ניה. שבאמת משתדלת לחייך בשבילך. ובשביל עצמה. אבל בעיקר בשבילך, כי היא יודעת שאתה תחזור מהמתים ותרביץ לה אם היא לא תחייך ותפסיק לרחם על עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִיָה