אז כן. היום בבוקר התעוררתי עם תחושה חונקת של בדידות. כמו כותונת משוגעים עבשה שקושרת אותך בשלשלאות ברזל. אני חושבת שכל הקטע עם אנאבל ורותם וכל אהבה נכזבת אחרת שאי פעם הייתה לי סוף סוף מגיע אלי. פתאום יש לי חלומות מוזרים, של אנשים שפשוט מחבקים אותי. חיבוק פשוט שמלא בכל כך הרבה אהבה וביטחון, שגורם לי כמעט לבכות מאכזבה כשאני מתעוררת ממנו.
אני מתחילה קצת להתייאש מעצמי. מעצמי ומכל האהבות הבלתי אפשריות שלי ומכל מי שלא מוכן לאהוב אותי בחזרה.
אוף. אני נעשית נואשת. תנו לי עוד קצת זמן ואני אתחיל לתפור לעצמי מאהבים. [או שבעצם לא.]
בנושא החדשות השמחות יותר, אני מתחילה לראות את אנאבל לאט לאט בתור חברה טובה מאשר עוד אהבה בלתי אפשרית. שזה נורא טוב, בגלל שאני לא אהיה מסוגלת לוותר עליה בעד שום הון שבעולם. אנחנו קרובות יותר מדי בשביל שאי אילו רגשות מהצד שלי יהרסו את זה.
וגם יש לי הרגשה שהיחסים שלה עם החבר הארור שלה מתפוררים לאיטם. [*ריקוד ניצחון*]
אח. ביום שהיא תזרוק אותו אני אהיה כל כך מאושרת.
אני חושבת שאני עלולה להפוך את השירים למשהו קבוע. אני אוהבת לשמוע מוזיקה כשאני קוראת וכותבת, אז הנחתי בלי לשאול אתכם שגם אתם תהנו מהמתנות הקטנות שאני משאירה לכם בסוף הפוסט. נו, אבל למי אכפת מכם. אני סתם אוהבת את הטעם שלי במוזיקה.
צ'או, אנשים, אני לא במצברוח לחפור. אבל טוב להיות בסביבה. ניה.
היי, עדיין יש לי בלוג. מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא הייתי פה כמעט חצי שנה. וגם כש"הייתי" פה, לא טרחתי לעדכן יותר מדי. אוי, אני פשוט חייבת להודות יום אחד שאני פשוט לא בנויה לתחזוק בלוג. יותר מדי עבודה ורגשות אשם בעקבות חוסר עדכונים. אבל מה אני יכולה לעשות, ישראבלוג הארור מושך אותי אליו כל פעם מחדש. אני מניחה שזה בגלל שאיכשהו בישראבלוג אני הופכת למשהו שהוא יותר ממה שאני בדרך כלל, מין ישות פיוטית שכותבת אפוסים נשגבים על חייה המרתקים. [עזבו את זה שאני בסך הכל מתבגרת שמתלוננת על החיים שלה, תנו להתפלש קצת בזחיחות.]
אז הנה אני, חוזרת לבלוג מעלה האבק שלי. וזה האמת מרגיש די טוב. אני פתאום מבינה שהתגעגעתי לגיגית הרדודה והסוערת שלי, שאליה אני יכולה לשפוך את כל הקיא המחשבתי שלי. [סלחו לי על הדימוי המקסים]
אז עברה עלי תקופה קצת קשה. לא היה לי כוח לכלום, לא לבצפר, לא לסביבה שמחוץ לחדר הסגור שלי ולא לעצמי.
אבל בזמן האחרון אני שוב על הרגליים, בסך הכל מיחלת שהשנה המזדחלת הזאת תגמר כבר כדי שאני אוכל לעוף לחודש לאמריקה למחנה הבינלאומי הכי מגניב בעולם שאני מבטיחה לחפור עליו בהזדמנות.
אני די בטוחה שהייתה לי נקודה להעביר כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל מאז עברו כבר איזה שעתיים ואיבדתי אותה. דעתי מוסחת בקלות.
אז קחו את זה כהבטחה לבאות. לכו תדעו, אולי אני באמת אחזור לפה!
אה, ותודה לקורא הכי הזוי שאי פעם היה לי, שהזכיר לי ברוב טובו שהבלוג האהוב שלי עדיין קיים, ושהיה לו יום הולדת 3 במרץ. (:
[בתקווה שהשיר המדהים והחדש למדי הזה של פליט יעלה כמו שצריך ויפיץ אצלכם קצת אהבה ממני]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִיָה
