לילה חם של תקופת מבחנים. המזגן של מור מקולקל כבר שבועיים. בעל הבית מבטיח כל יום שמחר מגיע טכנאי, ומחר נשאר מחר. אין למור זמן לשטויות האלה. המבחן בתולדות האומנות ביום חמישי והיא צריכה להתרכז. הימים חמים הרבה יותר, אז במקום להזיע אל תוך הספרים היא ישנה בתחתונים עד שהשמש שוקעת. ממילא היא חדה יותר בלילות. כשהשעון מעורר אותה הטמפרטורות כבר הרבה יותר נסבלות, כולם ישנים והיא יכולה לשקוע אל תוך החומר.

אנחה שוברת את דממת הלילה. לא שוב, מור חושבת בכעס, ממשיכה להתמקד ביצירה שמול עיניה אבל הראש שלה כבר לא שם. עוד אחת, חזקה יותר. הוא לא רציני. כל לילה?? האנחה הבאה אינטנסיבית יותר ומלווה באנחה נוספת שמגיעה מייד אחריה. בניגוד לרצונה, מור מרימה את מבטה מהספר אל החלון הפתוח שמעל שולחן העבודה שלה. גם החלון בדירה ממול פתוח לרווחה ומן החדר המואר נשקפים גבו השרירי וישבנו המוצק של איתן, השכן, ושתי רגליים שחומות של בחורה שנכרכת סביבו בעונג בזמן שהוא מזיין אותה. זאת לא הבחורה מאתמול, מור חושבת בזמן שהחום הבלתי נסבל מכריע אותה וטיפת זיעה צונחת על ספר הלימוד. היא לא מצליחה לראות את פניהם, אבל הבחורה אתמול הייתה בלונדינית, וגם פחות ווקאלית, מבחינה מור, בזמן שהתחתונים שלה מתחילים להירטב. אנחותיה של האלמונית נכנסות לקצב ומור נזעמת. הם מעירים את כל השכונה. מה הוא חושב לעצמו. היא לא יכולה לסגור את החלון כי היא תמות מחום, וגם לא להוריד את התריס. היא יכולה לפחות להסיט את הווילון, ואז היא לא תצטרך לראות את כל זה, אבל יד אחת שלה כבר בתוך התחתונים, והשנייה משחקת בפטמתה דרך הגופייה הדקה שלגופה. איך אפשר להתרכז ככה בלימודים, כשכל לילה מגיע החצוף הזה עם המופע הפורנוגרפי שלו. האצבעות שלה חודרות לתוך הכוס הרטוב שלה והיא מענגת את עצמה באותו המקצב של הזיון של איתן. בלי להתכוון היא פולטת אנחה שקטה. למה הוא לא סוגר את החלון. לא מפריע לו שכולם שומעים אותו?! תוך כמה רגעים כאלה מור גומרת, אבל הבחורה בצד השני רק התחילה. הם משנים תנוחה ולמור ממש איך עניין לראות אותה רוכבת עליו. היא קמה בזעף, מחליפה תחתונים, לובשת מכנס קצר ויוצאת מן החדר בטריקה.

בזמן שמור מרתיחה מים לקפה, ענבר, השותפה שלה והבחורה הכי נאיבית ביקום, נכנסת למטבח. "הכל בסדר?" היא שואלת בחיוך רחב ובקול מתוק בשעה שמור מחטטת בארון בחיפוש אחרי כמה עוגיות. "בטח...", מור עונה, "הערתי אותך?"

"לא יותר מדי" משיבה ענבר. "מה העניינים?"

"סתם... לחץ מבחנים", עונה מור. ממש אין לה סבלנות לשתף את שותפתה התמה במה שמעולל לה השכן מהצד הלא נכון של הבניין. "אוי מאמי...", ענבר מחייכת אליה, ומתחילה באותו נאום עידוד קבוע שמור שמעה כבר מאות פעמים. גם אם הייתה מנסה, להקשיב לא הייתה מצליחה, כי היא בטוחה שהיא עוד שומעת את שאגות העונג של הזיון החדש של איתן. אבל כנראה שהיא רק מדמיינת, כי ענבר ממשיכה בשלה. בשלב מסויים מור נשברת, מגייסת את כל כוחה על מנת להציג את החיוך המתוק ביותר שביכולתה - "תודה מותק עזרת לי מאוד אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב!" - קמה מכיסאה ושופכת את שארית הקפה לכיור. "אני יורדת להוציא את הזבל", היא אומרת, בזמן שענבר מתמוגגת מעצמה ומהשותפות הפנטסטית שלהן.

מסביב לפח חתולים מיוחמים מייללים זה לזו. למזלם הם בורחים כשהיא מתקרבת עם האשפה. מור משליכה אותה לפח ומסתובבת חזרה, כשהיא קולטת את איתן יושב על הספסל עם סיגריה, ושולח לעברה חיוך זחוח. היא מנסה להתעלם אבל במקום זאת נעמדת במקום ושולחת לו מבט עוין. "מה העניינים מותק? למה את ערה בשעה כזאת?"

"לומדת למבחנים. אין לך כאלה??"

"יש לי מבחן בפיזיקה עוד יומיים..." הוא משיב, מרוצה מעצמו מאוד. הגופייה הלבנה של מור מכסה בקושי את שדיה הלבנים, ואיתן רואה דרכה את פטמותיה הכהות מזדקרות.

"אני רואה איך אתה מתכונן...", עונה מור, פניה סמוקות מזעם, "חשבת פעם לסגור את החלון? אתה מעיר את כל השכונה!"

"בחום הזה? השתגעת?" צוחק איתן. מור פותחת את פיה להגיב אבל לא יודעת מה לומר. היא מסתובבת סוף סוף בחזרה לבניין ועולה הביתה.

הלילה הבא שקט למדי. בבניין ממול מור רואה את איתן, אמנם בתחתונים, אבל לבד. לקח לילה חופש, היא חושבת בשביעות רצון. סוף סוף יהיה אפשר ללמוד פה. אחרי כמה שעות האור בחדרו נכבה. אולי הוא הלך לישון, חושבת מור, באכזבה מסויימת. היא לוקחת הפסקת קפה. "אני שמחה לראות שנרגעת!" אומרת לה ענבר החייכנית, בזמן שהיא נכנסת למטבח ומוציאה את הפח. "כן, הרבה יותר טוב, תודה", עונה מור.

בחזרה ללימודים. התקדמות יפה הערב. מור שוקעת בתוך הטקסט. לפתע אנחה שקטה מפלחת את הלילה. אני בטח מדמיינת, חושבת לה מור. עוד אחת. קול מוכר. זה לא יכול להיות. באנחה הבאה מור מרימה את הראש ולא מאמינה למראה עיניה. בדירה ממול, ענבר שעונה על הקיר, עירומה לחלוטין, גבה אל החלון, ואין לה מושג קלוש שמור נמצאת רק כמה מטרים ממנה ורואה את איתן מזיין אותה בכוח. החצוף הזה יודע טוב מאוד, ומור לא הולכת לעבור על זה בשתיקה בשום אופן. בלי לחשוב, היא קמה מהכיסא ויוצאת מהבית, לא טורחת ללבוש מכנסיים או חזייה. היא נכנסת לבניין של איתן ומזהה את הדירה לפי זעקות העונג של ענבר. מה לעזאזל הוא עושה להן??

היא מתפרצת לדלת פתוחה ומגיעה לחדר השינה. ענבר שעונה על הקיר, שדיה נמחצים לעברו, רגל אחת ברצפה ורגל אחת באוויר בזמן שאיתן מחזיק אותה בידיו החזקות ומזיין אותה באותו הקצב שמור התרגלה לאונן בו. העיניים של ענבר עצומות בזמן שהיא מרוכזת בזין שלו דופק אותה; אם איתן שם לב שמור שם, זה ודאי לא מפריע לו. "מה אתה חושב שאתה עושה?!", מור צועקת, וענבר מתעוררת מייד, קולטת את מבטה הנוקב של מור, מאדימה לחלוטין בן רגע ומבלי להתעכב שולפת מתוכה את איתן, אוספת את בגדיה ונמלטת מהמקום.

איתן נשאר במקומו, משועשע מאוד מהמצב. "אפשר לעזור לך?"

מור מביטה בזעם בזין הזקור שלו, שעדיין רטוב מענבר. הוא מזדקף בתגובה למבטה. היא לא עומדת בזה יותר. "זה חייב להיפסק!"

"מה חייב?"

היא מתקרבת אליו ותופסת בכוח בזין הלח והגדול שלו. הוא פועם בידה. "זה!".

"ומה את מתכוונת לעשות בנידון...?", הוא מכניס את ידו לתחתוניה וחופן את ישבנה. מור דוחפת אותו בכוח על חזהו עם היד הפנויה ומפילה אותו על המיטה, מורידה את התחתונים בכוח ומתיישבת עליו, מחדירה אותו לתוך הכוס הרטוב שלה במכה אחת, שואגת אנחת עונג. הוא מייד מתחיל לדפוק אותה באותו הקצב שהיא מכירה ורגילה לו כל כך. "כן... זה טוב... תמשיך ככה..." היא נאנחת בלי לחשוב בזמן שהוא מזיין אותה בדיוק כמו שהיא דמיינה. אחרי כמה רגעים הוא מפסיק, קם מהמיטה, וחודר אליה מאחורה, מזיין אותה כמו כלבה. מור מאבדת את זה לחלוטין, שוכחת למה היא באה, צונחת אל הזין של איתן. הוא תופס לה בשיער ומושך. "זה חייב להיפסק?!" הוא שואל, "ממממ... לא... לא... תמשיך..." היא עונה בחוסר אונים. הוא מכה בישבנה, משאיר סימן אדום. "אני מפריע לך?!" מפריע? מור לא מבינה את השאלה. הזין שלו גדול עליה והוא חופן את שד ימין שלה בכוח. היא שומעת את הקול של עצמה מעיר את כל השכונה, אבל היא לא מסוגלת לעצור. הוא מעיר עוד כל מיני הערות אבל היא כבר לא שם. היא גומרת, והוא ממשיך לזיין אותה. כשהוא סוף סוף ממלא אותה בזרע, היא גומרת פעם נוספת, באנחת רווחה של מישהי שחיכתה למשהו הרבה מאוד זמן.

איתן יוצא ממנה ומביט בפניה של מור בזמן שהיא מסתובבת על גבה ומבינה איפה היא נמצאת. הוא מתכופף, מרים את התחתונים שלה ומוסר לה אותם. "היה עוד משהו שרצית להגיד לי?" - מור נאלמת. הוא הולך להתקלח ומור מסתובבת, מביטה לעבר החלון, סקרנית לדעת איך זה נראה מהצד הזה. כשהיא מביטה אל תוך חדרה, היא מחווירה אל מול פניה המזועזעים של ענבר.

***

(לסיפור הזה יש המשך ותוכלו לקרוא אותו כאן)