הכל שקט.
הציפורים מצייצות,
שישי בצהריים.
הבטן מלאה בממולאים של סבא
המיטה חמימה.
האור מעומעם
העיניים עייפות.
המוח לא מצליח להחליט מה הגוף יותר צריך עכשיו
שינה או מקלחת.
בעצם אני לא ממהרת לשום מקום.
ללכת לסבא וסבתא שלי מרגיש כמו להכנס לתוך מנהרת הזמן,
השירים ברקע מרשת ב' או ג' אני לא זוכרת
להיטי מזרחית ממגוון שנים
לפעמים מכניסים שם גם איזה שיר בערבית.
האוכל קונבנציונלי, למזרחים כמונו.
סבתא שלי לא יוצאת מהקופסא,
ואם כן, זה רק פסטה בולונז.
לכל המאכלים יש שמות בערבית
שאני תמיד שוכחת אותם.
סבא שותה כמות נכבדת של יין אדום
או ערק
או בירה
ומתחיל לשיר עם הרדיו בקולי קולות.
מכבד בכוהל רק את הגברים והאורחים בשולחן
נשים-לא.
אם הוא במצב רוח רע הוא יצעק על סבתא
אם הוא במצב רוח טוב הוא יצחק סתם ככה.
אני אוהבת את שישי בצהריים,
זאת האווירה שבו.
הכל שקט
נחים לפני ארוחת שישי,
המשקיענים והחרוצים גם מנקים כל שבוע
אני אוהבת לסדר ולשמוע מוזיקה.
ולפני ארוחת הערב, אני מתאפרת ומסדרת את השיער,
ובוחרת בגדים שנראים לי יפים לארוחת ערב.
שבוע הבא החלטתי שנעשה ארוחה כל המשפחה ביחד
אבא, אמא, אחים, סבים, וכל מי שירצה לבוא.
מקווה שזה לא יגמר רע.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
