אצלי בבית מעולם לא סופר שום סיפור בעניין השואה.

 מצד האבא אני יודעת רק שלסבא שינו את תאריך הלידה כדי שלא יאלץ להתגייס ואני יודעת שאחד האחים שלו או אולי של סבתא היה שתול אצל הגרמנים.

אמא אף פעם לא מדברת על מה שקרה. אני רק יודעת שגדלה בבית נורא נוקשה, ניכר עליה. אפילו כשכתבתי את עבודת השורשים בכיתה ז' לא קיבלתי ממנה כלום. הייתי צריכה ממש לנג'ס כדי לקבל סיפור על אחת הבנות דודות הרחוקות של סבתא, שאיבדה את התינוק שלה ברכבות. לא יצא לי לדבר עם הסבים מצדה על הנושא. סבא נפטר כשהעניין היה כל כך רחוק ממני, הייתי בת 7 אז, אולי 6. עם סבתא אף פעם לא אזרתי אומץ לדבר על כך, אבל אני זוכרת פעם אחת ששמעתי משהו. זה היה בתקופה שהייתי בכיתה א'. היו לי אז כינים וכשסבתא גילתה היא נתקפה חרדה ומיד לקחה את העניין לטיפולה. היא גררה אותי אל האמבטיה והתחילה לקרצף את ראשי באובססיה עם סוג של כהל (מיותר לציין שהכינים לא חזרו יותר). בין אנקות הכאב שלי יכולת לשמוע אותה ממלמלת משהו על מלחמה, כינים וסבון. סבתא נפטרה כשהייתי בת 15. אם יש סיבה שבגללה אני שונאת את עצמי, זה בגלל שלא שמרתי איתה על קשר בחודשים האחרונים לחיה. הייתי קטנה (האם בכלל התירוץ הזה מתקבל בגיל 15?!) ופחדתי פחד מוות מהמצב אליו הדמנציה הכניסה אותה. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא התחילה לקרוא לי בשם של מישהי, אני לא מושג מי, היא צעקה עלי שאביא לה דליים, וכל כך פחדתי, כי בחיים שלי לא ראיתי אותה במצב כזה. סבתא שלי, שטיפלה בי מגיל אפס, לא זיהתה אותי יותר.

אז אצלנו בבית פשוט לא מדברים על שואה.