קשה לי להחליט אם החיים האלה הם סדרה של טעויות או צירופי מקרים עצובים.

איך זה שלמרות הכל אנחנו נשארים קשורים בחוטי זהב עדינים שלא נותנים מרחב נשימה ומחזירים אותנו כל פעם אל נקודת הציון הקודמת בה נפרדו דרכינו.

והזרימה הזו הופכת מסחררת ברגע שהם מכניסים אותנו למערבולות שלהם ומושכים אותנו מטה ומטה, יותר ויותר עמוק, אל המצולות החשוכים.

העולם הזה קטן לי מדי.

הלכתי לקנות לי חלקה על הירח.