בול עץ טרוט, בודד ואפור עומד באמצע הטירוף של התחנה המרכזית בבוקר יום ראשון. כולם רצים לאנשהו ואני יודעת שאני גם צריכה לרוץ, אבל לוקח לי זמן לארגן את המחשבה ולכוון את עצמי אל עבר 370. צעד, צעד, צעד, ובסופו של דבר משב רוח מעורב מפליטה של אוטובוסים וילד אתיופי קטן שצורח לי לתוך האוזן מוציאים אותי מהאובדן ומחזירים אותי למסלול.
זה נחמד, שבאוטובוס של 5:30 אפשר להתרווח על שני מושבים ומאחור ולחזור לאותה נקודה שקטע השעון המעורר הדפוק. חייל חמוד מהמושב המקביל שולח אלי חיוך עייף, אבל אני עייפה מכדי לזכור אם החזרתי לו אחד בחזרה.
נקסט ט'ינג איי קנואו, אני במערבולת חדשה. רועש שם ומסריח וכולם עצובים או עצבניים או אבודים, וכמוני בדיוק כולם רק רוצים הביתה.
עוד אוטובוס, והנה היעד. כמה שליחים נחמדים מחכים בצד הכביש עם כיבוד ושתיה. האנשים הראשונים שאני רואה היום שלא נראים כאילו בא להם לדפוק לעצמם כדור בראש. קצת אנשויות, היאח.
מגיעות כל השאר ואנחנו נלקחות אל היעד. בתכלס, לא היה נורא בכלל, דווקא היה דיי חמוד. ואוכל של בסיסים זה לא כזה מגעיל. וההוא בקיוסק שם או איךשלאקוראיםלזה הביא לי שייק בננה, שלא היה טעים בעליל אבל ממש ממש חמוד מצדו. והבנות והבוחנים היו ממש נחמדים.
סופו של יום חוזרים על אותו תהליך של הבוקר, רק הפוך. השקיעה מרככת את הפנים של כולם והעייפות שלהם כבר לא נראת כל כך איומה. ולא נתנו לי לישון באוטובוס שני עריבים שמלמלו משהו איש לרעהו כל הנסיעה, אבל זה בסדר. כרגע, פרט לקטע שנראה לי שלא עברתי ושממש בא לי קפה, הכל פריטי מאץ' בסדר. כרגע.
ואיזה באסה אם בסוף לא יסתדר לי עם מצ"ח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
