 כינוי:
ברוך שינדונג-שוקולד בת: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
קטע שמאשי כתבה
אני מקווה שהיא לא תרצח אותי ששמתי אותו כאן, אבל היא פירסמה אותו, ואני אפילו שמרתי זכויות יוצרים:O
XDD
"זאת שאלה קלה! כמובן שחוש המישוש!"
"למה?"
"טוב...הייתי אומרת שהוא משאיר הרבה מקום לדימיון בניגוד לראיה והשמיעה,וחושים כמו טעם וריח רק מקשים על החיים..."
"את ממש מוזרה,אם היו שואלים אותי איזה חוש הייתי מעדיף לשמור,הייתי בוחר בחוש המישוש כאחד האחרונים.אני בטוח."
"אם כך איזה חוש אתה הייתה מעדיף לשמור אילו הייתה נקלע לתאונה ומאבד את כל החושים האחרים?"
"אני לא יודע...אני חושב שאת חוש הראיה,יכול להיות שאת חוש השמיעה."
-
בתוך בשרי,יותר עמוק,יותר מהר.
-
שערו ממש נשפך על הדשא,מחבק את גרגירי האדמה הזעירים שמתחתיו.איך שידי
החמה והמזיעה מונחת בתוך כף ידו הגדולה.איך שהכל נעצר לרגע קט,ואז חוזר
לזרום.
איך שהכל נעלם לתוך הדממה,ואז משמיע קול.
איך שהכל כלכך צבעוני,אבל מיותר.
הוא מעביר יד על שפתיו היבשות,מזיז את קצוות שערי האדמוני מעור פניו הדק.
-
צעקות,עוד צעקות.
-
"דברי על משהו.כשאת שותקת אני לא מצליח לנחש על מה את חושבת,זה מפחיד."
"מפחיד?"
"לא מפחיד,יותר כמו...אני לא יודע! מלחיץ באופן לא ברור.."
"מי המוזר כאן עכשיו?"
אני שמה לב איך חיוכו עולה שוב למרום פניו,בעודי ממשיכה לגחך.
שנינו צוחקים.
-
משפריץ החוצה,ממש כמו ממטרה.אם לא הייתי קשורה כך,יכול להיות שהייתי צוחקת.
-
"העננים אפורים,עוד מעט יתחיל לרדת גשם."
"כנראה שזה הייה רעיון נהדר לצאת מהבית בכפכפים!"
"אפילו החזאי אמר שאמור לרדת גשם,איך זה ששנינו באנו ללא מטרייה?"
"אני לא מקשיבה לחזאי,הוא סתם שקרן.." אני אומרת בעודי צוחקת.הוא צוחק.
"למה? רגע,תני לי לנחש,יום אחד הוא אמר שיהייה בהיר,ובאותו היום ירד מבול?"
"כן!כן!בדיוק! איך ידעת?"
"זאת בדרך כלל הסיבה.זה קרה לחצי מהחברים שלי!"
-
הידיים עייפות,השפתיים מדממות.כל פיסת עור בגופי,מצולקת,נגועה ברעל מגעו.
-
"הרגשתי טיפה!זה מתחיל!זה מתחיל!"
"למה את כלכך מתרגשת? חשבתי שאת שונאת גשם."
"אני לא מתרגשת,אני רצה!" אני מרימה את עצמי מהדשא,ומתחילה לרוץ למחסה הקרוב.
"חכי לי! הינה יש שם בניין,בואי נחכה שם!"
-
מלקק את הדם מגופי.כמה דוחה,כשלשונו נוגעת בפצעי,כשאותו הגוף קרב לגופי.
-
"אני כולי רטובה!"
"נראה שהגשם רק יתחזק.איפה את גרה?"
"רחוק.עוד מעט יחשיך,אולי כדי לי להזמין מונית? יש לך כסף להלוות לי?"
"בואי נחכה עוד קצת.אני גר קרוב,את רוצה לעלות אלי להתייבש? את עלולה להתקרר."
"טוב,אני מניחה שזה יהייה בסדר.תודה על ההצעה." אני מחייכת.הוא מחייך.
"אם הגשם יתחזק נזמין לך מונית,תחזירי לי בפעם הבאה".
"תודה." אני מחזיקה בידו.אנחנו רצים.
-
חדרו יהפוך חדר קברים.ידיו הפכו ידיים של רוצח.
איך שהסכין פוצע אותי גם במגע הכי עדין.אף אחד לא יבוא,זה לא יעצר.
אני רוצה שיפסק.
לא אבקש,לא אתחנן.אין לקולי משמעות בין כלא הקירות הלבנים.
כעת שערי תואם את צבע גופי.כעת ידי יחזיקו רק את אותם החבלים.הוא יעשה מה
שירצה אותו.אני רק קורבן לרצונו.הוא נוגע,ממשש,בודק.כמו ילד קטן שקיבל
צעצוע חדש.זה בסדר,הוא יבצע את זממו ויזרוק.יותר מהר,יותר מהר,רוצה שיגמר.
"את יודעת,כשאת קשורה כך,עירומה,את לא כלכך מוזרה." הוא מחייך.מלקק את דמי משפתיו הרטובות.מפשעתי משמשת כנדן לסכינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
