Did I reach stagnation?
Is it the peak? the goal? the bottom?
May I finally be at peace now?
לא.
באיזה שלב של הטרגדיה אני נמצאת עכשיו? האם הגרוע מכל עוד מלפנים? האם אני אחרי הפסגה, אי שם במדרון המוביל לתחתית?
איך אני אמורה להמשיך במקצוע בו אני מטפלת באנשים, כשאני לא יכולה לטפל בעצמי?
האם שינוי בפרספקטיבה יעזור? אולי עיסוק אחר? הסחות דעת?
אני מאמינה גדולה באסקפיזם אבל גם זה מחזיר אותי למציאות.
האם המציאות עד כדי כך רעה, באמת? אם לא הייתי עסוקה ברגשות של כשלון, חרטות, ואשמה?
האם בכלל כדאי להאבק בשנאה עצמית? האם אהבה עצמית תביא גם לאהבת הסביבה, ובכך לתפקוד טוב יותר בחברה?
למה אני יודעת רק לשאול שאלות?
המאבק בדכאון, בכאב, אוגר בתוכו רגשות חדשים של חוסר אונים, בדידות, חוסר יכולת לראות את הצד הטוב, חוסר יכולת לראות מוצא.
Is there a way to help myself?
הדרך בה אני הולכת עכשיו, סותרת את מה שנקרא "טוב". הדרך לבנות בסיס תמיכה, הוא לא דרך סינון והרחקת אנשים ממני.
הדרך לשמור על הבריאות, אינה כרוכה בחוסר יכולת לשלוט על ההתמכרויות שלי.
הדרך לשלווה, אני לא יודעת מה היא.
אני שמחה לפעמים כשקורים דברים רעים.
זה מה שגורם לי להרגיש טוב? אפילו אני מבינה שזה דפוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גמד הקומונה